בתוך הנוף החקלאי שפרוש מצפון למגידו נחבא, בחלק מעונות השנה, סיפור מפתיע שמחבר בין העבר אל ההווה והעתיד. לא הרחק משם ניצבת אנדרטה לטייס צעיר שמטוסו התרסק כאן לפני יותר משבעים שנים ומעל הכל משקיף התל המפורסם ביותר בצפון הארץ, ואחד החשובים ביותר בישראל. זה טיול רכוב קצר ופשוט, אבל הוא מזכיר שכמעט בכל מקום שבו עוזבים בישראל את הכביש הראשי אל הדרכים החקלאיות אפשר למצוא אטרקציות ואינספור סיפורים היסטוריים מרגשים.
השומשום חוזר אחרי 100 שנים
בשונה מחיטה, שעורה, חומוס, וזרעים אחרים שעליהם מבוססת התזונה האנושית מזה עשרות אלפי שנים – שומשום הוא לא דגן וגם לא קטנית. זה גידול שמוגדר כ"גידול שמן", צמח שבוית על-ידי בני אדם לפני כארבעת אלפים שנים. שומשום מעולם לא סיפק את עיקר הקלוריות לתזונה, כמו חיטה ושעורה, אבל הזרעים הקטנים שלו סיפקו דבר יקר ערך בעולם הקדום: שמן צמחי שקל יחסית לשמור ולאחסן. זרעי שומשום, שהגיעו ככל הנראה למרחב הים תיכוני מדרום אסיה, מתגלמים בחלק זה של העולם בתצורה כמעט טבעית אל שני מוצרים נפוצים: טחינה וחלווה.
במחקר שפורסם ב-PNAS בדקו חוקרים אבנית שיניים של בני אדם שנקברו במגידו בתקופת הברונזה והברזל הקדומה וזיהו בה חלבוני שומשום שמתוארכים לאלף השני לפני הספירה. סקירה אקדמית אחרת, שפורסמה בשנת 2026, מתארת ראיות ארכאובוטניות לגידול שומשום בעמק הירדן עוד בתקופת הברזל, אם כי ייתכן שהשומשום הגיע לאזור שלנו מוקדם יותר, בתקופת הברונזה.
במילים אחרות, לכל המאוחר לפני 3,000 שנים חיו כאן בני אדם שגידלו ואכלו שומשום, ואלף שנים לאחר מכן, בתקופת המשנה, זה היה גידול מוכר שנכלל בין הגידולים החייבים במעשרות. פאסט פורוורד 700 שנים והשומשום מטביע חותם במקורות ערביים מן התקופה האסלאמית הקדומה, ובימי הביניים, הן כמזון והן כצמח ששימש ברפואה. הרופא הירושלמי אל-תמימי, שחי במאה העשירית, תאר שימוש של תושבי הארץ בשמן שומשום, בין השאר לטיגון ירקות ודגים.
נדמה שהרעיון ברור ומובן, אבל אנחנו ממש קרובים לפואנטה ולכן נמשיך: השומשום ליווה את כל התקופה העות'מנית, ולקראת סופה, כך מצא מחקר של אוניברסיטת קיימברידג' על כלכלת דרום ארץ ישראל, הוא מתועד בין המוצרים שיוצאו בשנת 1905 מנמל עזה לצד שעורה, תמרים, פירות, צמר ומוצרים אחרים. הפואנטה היא שקציר שומשום במהלך הדורות דרש חקלאות עתירת עבודה, וכאשר הידיים העובדות בארץ ישראל הופנו למלאכות בעלות ערך כלכלי גדול יותר ניצב הגידול הזה בפני סכנת כליה.
בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל התאמץ האגרונום יעקב קוסטרינסקי, שעבד ב"חוות הניסיונות" שבקיבוץ גבת במערב עמק יזרעאל ולאחר מכן במכון וולקני ברחובות ובבית דגן, לפתח את "זן 45" של שומשום, אשר נועד להיות "שומשום בלתי שפיך שניתן לאוספו בקומביין". אלא שקוסטרינסקי לא הצליח להתמודד עם עלויות העבודה ותחרות מול יבוא ובעיקר מול גידולים חלופיים, והשומשום נזנח ונעלם מן הארץ.
לפני שנים אחדות הצליחה קבוצת מחקר בהובלת פרופ' צבי פלג מן הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית לפתח זן עם "חבילת תכונות" מתאימה לחקלאות מודרנית: צמח בעל מבנה שמתאים למיכון, הבשלה שניתן לנהל ולקצור, יבול גבוה, איכות זרעים ושמן שמתאימה לתעשיית המזון ויכולת להתמודד עם מדבירי עשבים.
בשנים 2023-2024, בעיצומה של מלחמת שמחת תורה, נזרעו ונקצרו צמחי שומשום מן הזן החדש בקנה מידה מסחרי, ובחודש מרץ 2024 דיווחו משקי עמק יזרעאל שהגידול נמצא "בשלבים של הפיכתו למסחרי".
בשנת 2025 נוספו שדות משמר העמק לניסוי והניבו כ-190 קילוגרם גרעינים לדונם, ובשנת 2026 הורחב המזרע בשטחי משמר העמק ואילוח הניסוי החקלאי הורחב לשני זנים נוספים ונזרע גם במוקד המחקרים באגמון החולה, הפעם על קרקע כבול שהיא השריד של שטחי הביצה שיובשו שם על-ידי החלוצים.
אחרי סקירת ההיסטוריה, ההווה, והשאיפה לעתיד של הסומסום קבלו "אזהרת עונה": שומשום הוא גידול קיץ, כלומר שבתחילת הקיץ אפשר לראות צמחים ירוקים, במהלך הקיץ הצמחים פורחים וסביב אוגוסט-ספטמבר מבשילים ההלקטים והצמח מתייבש לקראת הקציר. נזכיר שכמו בכל שטח חקלאי חשוב להקפיד לנהוג על הדרכים והשבילים ולא לפגוע בשדות המעובדים, ומי שמגיע בתזמון הנכון יכול לרדת ולראות מקרוב את הצמחים ולדעת שהוא חוזה בהיסטוריה בהתגלמותה.
הברושים ותאונת הטיסה שזיעזעה את העמק
בהמשך הדרך לא תוכלו לפספס קבוצת ברושים שמזדקרת מתוך הנוף השטוח של העמק. ברושים אלה מנציחים את המיקום שבו התרסק באוגוסט 1951 מטוסו של סגן שלום רקיר, טייס חיל האוויר שנולד 21 שנים קודם לכן בסרבריקן שבגרמניה ועלה לארץ עם משפחתו בשנת 1936.
רקיר היה פעיל ב'הגנה', הדריך בגדנ"ע ובקלוב התעופה, נשלח ללימודי טיסה באיטליה, ולאחר הקמת חיל האוויר הטיס מטוסי 'מוסטנג' בטייסת 101 שפעלה מבסיס רמת דוד. מחקר תאונות אוויריות שביצע עמוס דור העלה שבטיסת האימון שביצע רקיר הוא התכוון לטפס לגובה של 25,000 רגל, לצלול בכוח מלא ולבדוק לאיזו מהירות יגיע המטוס לפני המשיכה מן הצלילה. אלא שמשהו השתבש ורקיר לא הצליח להוציא את המטוס מן הצלילה, כך שהוא פגע בשדות משמר העמק בפגיעה כמעט אנכית, והתאונה הטראגית הזאת הותירה את חותמה על תושבי הסביבה – אלה שחזו בה ואלה ששמעו עליה מאחרים.
אורחים על השבילים
נדגיש שוב: אנחנו האורחים כאן, בשדות העמק, וגם אם נראה לנו שאפשר לקצר את הדרך ו"לחתוך" את השביל על חלקת אדמה שטוחה אסור לעשות את זה. נסיעה על שדות מעובדים מסבה נזק – גם אם הוא לא מובן למי שגורם אותו. אז פשוט לא לרדת מן השביל. מאוד כיף לטייל בשעות הבוקר והערב, כאשר השמש נמוכה, הברושים מקבלים צללית חדה ורמת מנשה סוגרת את התמונה ממערב. מכאן אפשר להמשיך לכיוון תל מגידו, אל עמק השלום, יער הקיבוצים, ועשרות נקודות עניין מסביב.
השבילים עבירים ברובם לכל כלי הרכב בתנאי שמתאימים את מהירות הנסיעה לשטח, ולוקחים בחשבון אפשרות להימצאות של חריצים, סלעים וקטעים משובשים.
זכרו, בעיקר בשיא הקיץ, שצמחייה יבשה עלולה להיות דליקה ולכן לעולם את תחנו רכב בתוך או בסמוך לעשב יבש, ותמיד תזכרו שאתם לא לבד כאן: מטיילים, רוכבי אופניים ואופנועים, וגם כלים חקלאיים יכולים להופיע מעבר לעיקול.
בהמשך הדרך מגיעים אל שני מאגרי מים צמודים: בריכות הדגים של קיבוץ משמר העמק, ו"מאגר ד". אי אפשר להיכנס אליהם, זה חלק מן הנוף החקלאי של העמק, אבל אפשר לעצור במקום בטוח על דרך העפר ולתצפת לעבר המים. זה גן עדן לחובבי צפרות בזכות עושר ושפע של עופות מים, בהם גם מינים בסכנת הכחדה. כדאי להגיע מצוידים במשקפת, במיוחד אם מגיעים בשעות בוקר או אחר צהריים ובעונות הנדידה. מכאן אפשר להמשיך צפונה בדרכים החקלאיות לכיוון הזורע, ונזכיר שוב: אסור להיכנס למים או לשטחי התפעול – אלה מתקנים חקלאיים פעילים ולא אתרי תיירות.
כך מגיעים: נוסעים על כביש 66 שמחבר בין צומת התשבי לצומת מגידו ומגיעים לאזור משמר העמק. אתר ההנצחה לשלום רקיר נמצא בשדות שממזרח לכביש 66, כ-1.2 קילומטרים מצפון לתחנת הדלק של משמר העמק, לצד קבוצת עצי ברוש הבולטת במרחב.
הצעות לפעילויות נוספות בסוף השבוע, באתר הבית של דובי זכאי
לקריאה נוספת:
