בחודשים האחרונים אנחנו נמצאים, יחד עם כל העולם, במציאות משונה ומורכבת אשר מחייבת אותנו להישמר מפני הידבקות בקורונה ובאותה מידה גם מפני הדבקה של אחרים – בעיקר במקרה שבו נחשפנו ללא ידיעתנו לווירוס המתעתע הזה.
"ריחוק חברתי" גוזר עלינו שינויים בפעילות ובהרגלים, אבל לא צריך למנוע מאיתנו להתאוורר ולטייל ככל שאפשר, בהתאם להנחיות כמובן, כדי לשמור על מצב הרוח והבריאות. ישנם מקומות ואתרים שהביקור בהם דורש תכנון מראש, בין אם בדיקה טלפונית כדי לוודא שהם פתוחים, ובין אם הזמנת מקום כדי לעמוד במכסת המטיילים המותרת, כמו למשל בכניסה לשמורות טבע.
בשבועות האחרונים, וגם השבוע, אנחנו מתמקדים בטיולים לחופי הים התיכון, ולא בכדי. הקיץ הישראלי לא מתרגש מקורונה (למרות התקוות שהיו לנו, ונכזבו, שהחום ינצח את הווירוס…), הוא חם ומהביל כתמיד, ואין כמו רוח ים נעימה בשעות בוקר מוקדמות או בשעות ערב, כדי להתרענן עם אוויר ים נקי. אז אחרי שביקרנו בחוף ובשמורת פלמחים, הלכנו לאורך החוף בין יפו דרך בת-ים עד לראשון לציון, וביקרנו בתל-דור העתיק, נצפין השבוע אל אחד החופים המקסימים בקצה המדינה, דרומית לנהריה, אל חוף שבי ציון.
בימים אלה של פלגנות ונטייה ל"עיצוב מחדש" של עובדות היסטוריות חשוב להכיר את ההיסטוריה המורכבת והחשובה של הקמת מדינת ישראל, בעיקר כדי להוקיר תודה לדור המייסדים ולפועלו. המושב השיתופי 'שבי ציון' הוא דוגמא אחת מיני רבות לכך שאסור לצמצם את המפעל הציוני האדיר והמגוון לכותרות קצרות ומבזות שנועדו לשרת ראיה פוליטית מודרנית.
כדי שלא להכתיב עמדה כזאת או אחרת נסתפק כאן בתקציר הדברים, ולכל מי שמתעניין נמליץ ראשית לכל לעיין באוסף 'שבי ציון' שבארכיון התמונות הדיגיטלי המקסים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן באוניברסיטת חיפה. מידע נוסף, שנאסף ונכתב לאורך השנים בזמן אמת, נמצא בארכיון העיתונים הדיגיטלי הנהדר של אוניברסיטת תל-אביב, ויש בו שפע פרטים מרתקים אודות ההתיישבות בארץ ישראל.
המושב שבי ציון הוקם על ידי עולים מגרמניה בלילה אפלולי אחד של שנת 1938, בשיא ימי "המרד הערבי" ו"מאורעות 1936-1939", אבל עיקר העלייה לקרקע בוצעה כמעט שנתיים לאחר מכן, בשנת 1940. בשונה מן הנרטיב שעליו התחנכנו בבית הספר, ראשוני 'שבי ציון' לא היו יהודים שעסקו ב"עסקי אוויר" באירופה, אלא חקלאים מבטן ומלידה, בני בניהם של עובדי אדמה עצמאים מדרום גרמניה, אשר נמלטו רגע לפני התופת עם עליית הנאצים לשלטון.
הצצה אל שורשי ההתארגנות הזאת מספק לנו כתב עיתון 'הצופה', אשר בחודש מאי 1939 כתב את הדברים הבאים: "מיהם איכרי "שבי ציון", הישוב השוכן בעמק עכו? 400 שנה ישבה ועדת יהודים ב'רקסינגן' העיר, יישוב חקלאי גדול בגרמניה הדרומית. כאלף נפש התגוררו במקום ומרביתם עסקו בחקלאות וסחר-בקר. פילחו אדמה, שנתנה יבוליה המרובים. רעו צאן, עבדו את ה' וקיימו מצוות, עשו הון וחיו בשלום עם בני עם הארץ. דורות עברו והעדה לא נפגעה. עד שירד המבול האיום לעולם והציף גם את הקהילה החבויה אי שם בפינה נידחת. שלטון האכזרים גזל מהם את האדמה, אסרה עליהם העבודה וביקשם בלשון גלויה לעקור מארץ-מטעם. האיכרים הוותיקים נשארו תלויים באוויר. באחת השבתות התלקטו אחרי הסעודה בבית הכנסת, דיברו מה שדיברו וההחלטה הכילה מילה אחת גדולה: הגירה. בעקירה היו מאוחדים, אלא ההנחה הייתה שנויה במחלוקת. הללו נטו לאמריקה הדרומית, הללו – לאוסטרליה, ורק הנוער הטיף להתנחל בארץ ישראל…".
שבי ציון נוסד, כאמור, בעיצומן של "המאורעות", וכמו ישובים אחרים הוקם בתוך מתחם בגודל של 40 על 40 מטרים שהוקף בחומת עץ. עוד לפני בוא עיקר הגרעין לישוב, בשנת 1938, נורו על הישוב יריות מן הכפר הערבי הסמוך סמרייה וכתוצאה מהן נהרגה נעמי לינבר בת ה-22. לאחר הצטרפות 35 המשפחות הראשונות התבסס היישוב כמושב חקלאי שיתופי סביב ענפי גידולי שדה ומשק בעלי חיים, ובסמך לעליה על הקרקע נבנה בית כנסת כהעתק כמעט מושלם של בית הכנסת בכפר רקסינגן .
כשבע שנים לאחר הקמת המדינה, בשנת 1955, התגלו בקרבת שבי ציון שרידים של ישוב ביזנטי גדול מן המאה הרביעית לספירה, שנקרא 'ניאה קומה', ובין השאר נמצאו מעיין, וכן שרידי כנסיה ובהם רצפת פסיפס וקירות. לימים התגלה במקום גם כבשן יחיד במינו להתכת ועיבוד זכוכית, שפעל במקום לפני כ-770 שנים.
חלק מן הישוב 'שבי ציון' עדיין מאוגד תחת אגודה שיתופית וחלקו ("השכונה החדשה") כולל בתי מידות יפים באחד המיקומים היפים והנעימים ביותר בישראל, על שפת אחת החופים המקסימים ביותר בארץ. מצפון לשבי ציון נשפך אל הים נחל 'בית העמק', ובחלק הצפוני של החוף ישנם שירותי הצלה בחוף מוכרז שמותר לרחצה. מי שמתכנן טבילה בים יכול לעשות את זה בחלק הזה של החוף, ולמי שמתכנן טיול לאורך החוף או מקסימום טבילת רגליים במים כדאי ללכת דרומה, אל אזור מסולע ומלא בלגונות רדודות ויפות. כאן אפשר לטייל בשקט וברוגע, ואפילו סלעי הים נעימים ומתחשבים במבקרים: במקום סלעי כורכר חדים שנפוצים בחופים אחרים כאן מבצבצים מקו המים סלעים שחורים ושטוחים (אך חלקלקים) שעליהם וסביבם נוצרו בריכות זעירות.
חלק מן הסלעים עוטה שכבת אצות ירוקה, רכה ונעימה לרגל יחפה, והכל גדוש ביצורי ים זעירים כמו סרטנים קטנים, דגים כמעט שקופים וקונכיות שאומצו על-ידי סרטנים נטולי שריון. שחפים גדולים ניצבים על הסלעים ומעופפים סביבם, מזהירים בצווחות שלא להתקרב אליהם, ועורכים גיחות סעודה בלגונות הקטנות שמהם הם שולים בקלות את מזונם.
הים הגדול חולק את אוצרותיו עם החוף ומגלגל אליו צדפים נדירים ביופיים, רגלי סרטנים, קונכיות בצבעים נפלאים, צדפות עם ריח ים מלוח, ולמרבה הצער גם לא מעט פסולת מעשה ידי אדם כמו בקבוקי פלסטיק מכוערים. כאשר ממשיכים דרומה ועוקפים את הסלעים מתגלה רצועת חוף עם חול גס בצבע אדמה, אליה נשלחות לשונות לבנות של גלים.
ממשיכים דרומה, אל אנדרטה שהוקמה לזכר תריסר לוחמי השייטת שנהרגו בפעולה באנצריה שעל חוף לבנון. שתיים עשרה אבנים גדולות הוצבו לנוכח הים כשהן נשענות אחת על השנייה וכאילו נופלות. עמוק יותר, במצולות הים, הוקמה אנדרטה נוספת להרוגי השייטת: ספינת טילים של חיל הים, שהוצאה משימוש, הוטבעה בעומק של כ-27 מטרים כדי לשמש כאתר צלילה, ואל סיפונה רותכו 12 כסאות, ולצד כל כסא מומצד שמו של אחד החללים.
פתחנו את טיול סוף השבוע שלנו בסוג של בקשה לאחדות בעם ישראל, ונסיים באותו סימן, ולו כדי להזכיר לנו שהוויכוח וראיית עולם שונה לא החלו בימינו אלה.
בבית הקברות הקטן של שבי ציון, בקצה הישוב, טמונים שבעה מבין תשעה לוחמי אצ"ל שנפלו סביב הפריצה לכלא עכו, במאי 1947. מטרת הפעולה הייתה לשחרר 41 מתוך 90 אסירים יהודים חברי אצ"ל ולח"י (אך לא את אסירי ההגנה). במהלך הפעולה נהרגו שישה לוחמים, ושלושה נוספים, מתוך חמישה שנתפסו בידי הבריטים, הוצאו להורג. מספר ישובים יהודים סרבו לקבור את החללים בבתי הקברות שלהם, אבל אנשי שבי ציון נעתרו לבקשה. שבעת חברי אצ"ל קבורים, כאמור, בישוב זה – לא הרחק מחוף הים.
כך מגיעים: נוסעים על כביש החוף הישן, כביש 4, בין חיפה לנהריה, ופונים מערבה לפי סימון הישוב שבי ציון. ממשיכים מערבה עד החוף, אל מגרש חניה מוסדר בסמוך לקו המים.
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
