נהג שהואשם בנהיגה בשכרות ובמהירות מופרזת הגיע להסדר טיעון עם התביעה, במסגרתו שונה סעיף האישום העיקרי והוסכם על עונש קל יחסית. אז למה בתביעה ממשיכים להתעקש על כך שלשופטי תעבורה אסור לחרוג מעונש המינימום?
באוקטובר 2013 נעצר ג' ברחוב בני ברית באשדוד, כאשר הוא נוהג במהירות של 108 קמ"ש במקום שבו המהירות המרבית המותרת היא 70 קמ"ש. בדיקה שערכו השוטרים העלתה חשד שג' גם צרך אלכוהול לפני הנהיגה.
ואכן, כתב האישום שהוגש נגד ג' כלל שתי עבירות: נהיגה בשכרות ונהיגה במהירות מופרזת. על-פי החוק, עונשו אמור היה לכלול פסילת רישיון לתקופת מינימום של 24 חודשים, וזאת רק בגין נהיגה בשכרות ועוד לפני שקלול עבירת המהירות. אלא שלמרות זאת, על ג' נגזרו חמישה חודשי פסילה בלבד וקנס של 900 שקלים. איך זה קרה?
הסדר טיעון בא לעולם
במסגרת הסדר טיעון עם התביעה תוקן כתב האישום, כך שג' הואשם בעבירת מהירות ובעבירה של נהיגה תחת משקאות משכרים – עבירה שעונשה נמוך משמעותית מזה של נהיגה בשכרות (שלושה חודשי פסילה לעומת שנתיים). בעקבות זאת גם דרשה התביעה עונש נמוך מזה שדרשה בתחילה: שישה חודשי פסילה לשתי העבירות. בית המשפט לתעבורה באשקלון אישר את הסדר הטיעון, וכאמור גזר על ג' חמישה חודשי פסילה בגלל עבירת המהירות.
תיקון כתב אישום אינו מהלך חריג. במחקר שערכו חוקרים מאוניברסיטת ירושלים נמצא שהסיבות העיקריות לשינוי סעיף האישום המקורי – מנהיגה בשכרות לנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים – הן שיקולים ראייתיים, אי-התייצבות של עדי תביעה ורמות שכרות נמוכות או גבוליות.
אולם, הבעיה אינה תיקון כתב האישום – אין מי שיחלוק על כך שלתביעה מותר לשנות סעיפי אישום (ולעתים זה יותר מראוי). אלא שהתנהלות התביעה במקרה של ג' מעידה על נכונותה של טענה שמעלים שופטי תעבורה בכירים כבר שנים ארוכות: התביעה מתעקשת על כך שרק נציגיה מוסמכים (ומוכשרים) להקל בעונשיהם של נהגים. ולראייה – בבתי משפט מחוזיים מתנהלים דיונים רבים וארוכים, אשר במסגרתם מערערת התביעה על קולת עונשיהם של נהגים שיכורים. טענה שחוזרת ועולה מצד התביעה בתיקים אלה היא שלבית המשפט אסור לחרוג מעונש המינימום הקבוע בחוק (פסילה לשנתיים).
קביעת העונש תיעשה על-ידי התביעה?
את עמדת שופטי התעבורה סיכם היטב השופט אברהם טננבוים, מבית המשפט בירושלים, בשורה של פסקי דין שכתב כבר בתחילת 2012: "מוזרה בעיני עמדתה של התביעה (לפיה אין לחרוג מעונש המינימום לנהגים שיכורים, ש.ה), שכן התביעה עצמה הגיעה לפני לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש פעמים להסדרי טיעון, שבמסגרתם הוטלו על נאשמים עונשי פסילה נמוכים להפליא משיקולים של 'נסיבות מיוחדות'. לגרסת התביעה, יכולה היא להגיע להסדרים ולקבוע כי יש ישנן נסיבות מיוחדות, אך בית המשפט אינו רשאי לעשות כן, וגישה זו כמובן אינה יכולה להתקבל".
כמובן שזה רק פן אחד של הבעיה, שכן הסדרי הטיעון מובילים – ברוב המקרים, ובמיוחד במשפטי תעבורה – למצב שבו התביעה היא שגוזרת בפועל את עונשם של הנאשמים. השופט טננבוים סיכם את גישת התביעה, שלא השתנתה מאז כתב את פסקי הדין לפני כשנתיים: "התביעה גורסת כי היא, ורק היא, תקבע מה הן הנסיבות המיוחדות (להקלת עונשיהם של נהגים, ש.ה). דעתי שונה, שכן לא על הדעת כי קביעת העונש תעשה על-ידי התביעה".
ויש גם נתונים סטטיסטיים
על התנהלותה הבעייתית של התביעה אפשר ללמוד גם מנתוני המחקר שערכו חוקרי אוניברסיטת ירושלים: משך הפסילה הממוצע בתיקים שמסתיימים ללא הסדר טיעון הוא 20 חודשים, לעומת ממוצע של 8.2 חודשים בתיקים שמסתיימים בהסדר. אמנם בכל תיק יש נסיבות ייחודיות שעשויות להשפיע על משך הפסילה ועל עצם ההחלטה לפנות להסדר טיעון, אך הפער העצום בעונש מלמד על בעיה מהותית בעצם דרישת התביעה מבתי המשפט לגזור על נהגים שיכורים רק את עונש המינימום.
אגב, במחקר גם התברר שמשך ההליך המשפטי בתיקים שמסתיימים בהסדר ארוך מזה של תיקים שמסתיימים ללא הסדר – ובכך יש משום ערעור על הגישה לפיה הסדרי טיעון מקצרים את ההליך השיפוטי ומפחיתים את העומס בבתי המשפט.
