צילומים: דובי זכאי
כביש 44 נמתח בעצלתיים דרומה ממחלף נשרים שעל כביש 6, מזרחית לעיר רמלה, ואנחנו בחרנו לקחת לנו את שעות בין הערביים הפחות מעיקות לטיול נינוח.
כאשר עוברים את הרמזור האחרון, לאחר סדרת המחלפים המורכבת, נדמה כאילו שמשתחררים מכבלי הציביליזציה: נוף השדות החקלאיים נפרש מלוא העין, שורות של חמניות יבשות, ואדמה כבדה שבחלקה נחרשה כבר חריש ראשון לקראת גשמי הסתיו, ותלמיה מזכירים לנו שלא תמיד יהיה כאן כל כך חם.
ככל שמתקדמים דרומה נגלים גם הכרמים: שורות שורות של גפנים מסודרות היטב, כמו ליד כפרים בדרום צרפת.
כ-4.5 ק"מ לאחר הפניה לישוב בית עוזיאל ממשיכים דרומה, ומכאן פונים אל כביש משובש מאוד. מומלץ להמשיך מכאן והלאה רק עם כלי רכב שמסוגל להתמודד עם דרכי עפר מאובקות: מ'ג'יפון רך' ומעלה, או טנדר.
שלט קטן ומעוצב מצהיר שכאן, ממש מימין, נמצא 'יקב ברבדו' אשר הוקם על-ידי שני פרופסורים – בן עמי ברבדו ועודד שוסיוב. שני אנשי האקדמיה האלה החליטו לנצל את הידע שלהם בגפנים ובהכנת יין והקימו את יקב 'כרמי יוסף' (אפשר לעצור כאן לסיור וטעימות, לא בשבת).
ממשיכים מערבה בין שורות של גפנים וענבי יין, ובהמשך משתפרת סלילת הכביש והוא מתחיל להתפתל עד לכניסה לישוב פתחיה. כאן, במקום לפנות ימינה אל תוך הישוב, פונים שמאלה אל שביל שעובר בצמוד לחממות גדולות.
שמו נא לב להוראות הניווט הבאות שבסופן תגיעו אל מעבר מתחת למסילת הברזל: לאחר כקילומטר נמצאת חממה גדולה מימין לשביל, וכבר לפניה פונים ימינה אל שביל אחר שמטפס בין כרמים. ממשיכים עד לקצה העליה, משם הופכת הדרך לשביל עפר במגמת ירידה, כשמשמאל מעטר אותו כרם גדול.
בהמשך עובר השביל דרך ערוץ קטן וחרב – אחד מפלגיו של נחל עקרון, ומכאן ממשיכים מערבה בסערת אבק גדולה. הדרך חותכת מבעד לצמחי קנה גבוהים אשר מעידים שבמקום ישנם מים רבים, וכאן כבר נגלה מולנו המעבר שתחת פסי הרכבת.
למרבה הצער אין אפשרות לראות כאן מים זורמים – צמחיית הקנה ניזונה ממי תהום גבוהים, ואנחנו ממשיכים מבעד לצמחיית הקנה לאחר שפנינו ימינה בפיצול השבילים הראשון והמשכנו ימינה גם בהזדמנות הבאה. אחרי הפניה השנייה אנחנו נמצאים כבר במגמת טיפוס, ולמרגלותינו נשקף כביש 6 הסואן ואנחנו פונים שמאלה כדי להגיע אל המעבר הגדול והמסודר שמתחתיו (נ.צ. 639107/ 187329) שנקרא "מעבר גשר השלושה".
גשר זה, כמו גם הנחל שמעליו הוא מתוח, מוקדש לזכר אברהם קוצר, יהודה קליינר ונחמן בלוישטין, שלושה מחברי קיבוץ חולדה שנהרגו בשנת 1938 במתקפת ערבים בתקופת המרד הערבי הגדול.
ביציאה מן המעבר אפשר לראות מצד שמאל מי תהום בערוץ הנחל, ומכאן פונה השביל בחדות ימינה מטפס בשביל כורכר.
משמאל נטוע מטע רימונים, ועל אף הפיתוי הגדול נא לא לקטוף מהם, ואנחנו ממשיכים ישר צפונה אל שביל קטן שממוקם משמאל, ממש בתחילת הירידה, שביל שמקצר את הדרך ונמתח לצד מטע רימונים גדול.
בהמשך פונים שמאלה אל דרך עפר שמוליכה לחורש אקליפטוס. השביל מתפתל בין גזעי עצים ובמעברים ביניהם חייבים לנהוג בזהירות – והנה הגענו אל שמורת עינות גבתון שבה נוצר אגמון קטן בזכות שפע רב של מי התהום הגבוהים, המליחים אמנם, אשר מאפשרים את שגשוגה של צמחיית קנה שופעת.
לעת ערב, ובשעות הבוקר המוקדמות, פוקדות את האגמון ריבוא ציפורים והן מעופפות ומשתובבות בינות לצמחי 'סוף', 'קנה מצוי' ו'סמר חד'.
השביל שיוצא מחורשת האקליפטוס השלווה מגיע עד למסילת הברזל, וממש לפניה אנחנו פונים ימינה לכיוון 'תל מלוט'. קל להבחין בתל, שמתנשא מימין, וכדאי לדעת שארכיאולוגים מקשרים את המקום הזה עם העיר הפלישתית גבתון.
אפשר לעלות אל התל עם הרכב, עליה נוחה נמצאת מצפון לו, וכאשר מגיעים לראשו, לאחר שטבלנו בענן אבק סמיך, מקדמים אותנו עץ זית, שלט שמספר על ההיסטוריה של המקום, והחצבים שהחלו לצמוח ומבשרים על בואו הכל כך רצוי של הסתיו.
כאמור, המועד המועד המומלץ להגיע לכאן הוא לעת שקיעה, והיציאה היא לכיוון דרום, מצידה המזרחי של מסילת הברזל ועד לכביש 411 שמוליך בין מזכרת בתיה לחולדה.
הצעות נוספות לפעילויות סוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
