Ad

כך מבזבזת התביעה המשטרתית את זמנו וכספו של הציבור

אוהבים את הכתבה? שתפו אותה עם חברים, בעמוד שלכם ובקהילות שבהן אתם פעילים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

נהג שהואשם בדיבור בטלפון נייד בזמן נהיגה זוכה לאחר שהצליח להוכיח שעדות המתנדב, עליה התבסס כתב האישום, הייתה לקויה. השאלה היא למה מלכתחילה סברה התביעה המשטרתית שראוי להגיש כתב אישום המבוסס על עדות יחידה ופגומה

מדינת ישראל הגישה נגד א' כתב אישום בגין דיבור בטלפון נייד בזמן נהיגה. על-פי כתב האישום, בפברואר 2013 נהג א' בצומת הרחובות אגריפס ומסילת ישרים בירושלים, בזמן שהוא אוחז בידו השמאלית בטלפון נייד ומצמידו לאוזנו השמאלית.

עד כאן, סיפורו של א' אינו חריג – אלפי כתבי אישום שכאלה מוגשים נגד נהגים מדי חודש. אלא שכתב האישום שהוגש נגדו היה בעייתי, בלשון המעטה: התביעה המשטרתית התבססה על תלונת אזרח, שהגיש מתנדב במשטרה (בשעה שלא היה בתפקיד). המתנדב מילא טופס תלונת אזרח, מבלי שעימת את א' עם טענותיו ומבלי שקיבל את תגובתו.

א', שקיבל בשלב מאוחר יותר זימון לדין, טען שכלל לא סביר שהיה במקום או בזמן שבו בוצעה לכאורה העבירה. אלא שלמרות זאת, הסכים א' כי אין לפסול על הסף את האפשרות שעבר במקום. את טענת ההגנה העיקרית שלו ביסס א' על עניין פשוט: תיאור המתנדב את האירוע היה בלתי אפשרי.

"לא מתפקידו של הנאשם להוכיח שלא דיבר"
בטופס תלונת האזרח שמילא, הסביר המתנדב כי עמד בפקק בצומת הרחובות אגריפס ומסילת ישרים, בזמן שהבחין במכוניתו של א' מגיעה מהכיוון הנגדי. מכוניתו והמכונית שבה נהג א' ניצבו במקביל אחת לאחרת, והמרחק ביניהן היה כחמישה מטרים. כאשר המכוניות ניצבות כמתואר בטופס התלונה, ציין המתנדב כי ראה את א' אוחז בטלפון נייד ומדבר ("שפתיו נעות", כלשון כתב האישום).

אולם, א' הציג בפני בית המשפט צילומים של מקום האירוע, ובעזרתם הוכיח כי תוואי הכביש והרחובות המצטלבים אינם מאפשרים נסיעה במקביל, וזאת בניגוד לטענות שהעלה המתנדב. א' הוכיח שתיאור האירוע אפשרי רק אם מכוניתו של המתנדב עמדה בניצב למכוניתו שלו.

בעקבות דברים אלה תיקן המתנדב את עדותו, ושינה גם את סימון המיקום של מכוניתו וגם את המרחק בין שתי המכוניות. "במצב דברים זה, איני יכולה להעדיף את גרסת (המתנדב, ש.ה), שנמצאו בה פגמים, על-פני זו של הנאשם", כתבה השופטת מרים קסלסי, מבית המשפט לתעבורה בירושלים, בהכרעת הדין שבה זיכתה את א', "במיוחד שעה שפעל כאזרח ולא כמתנדב במשטרה, לא מסר לנאשם (את) הדו"ח ביד ולא קיבל תגובתו במקום".

השופטת קסלסי ציינה גם כי א' הציג רישום שיחות של מכשיר הטלפון, והוכיח שבזמן שבו בוצעה לכאורה העבירה לא נרשמו שיחות יוצאות. אמנם א' לא הספיק לקבל את רישום השיחות הנכנסות, אך השופטת קסלסי הבהירה כי "לא מתפקידו של הנאשם להוכיח שלא דיבר, אלא מתפקידה של המאשימה להוכיח שאחז (בטלפון) ודיבר מעל לספק סביר, וזאת לא הצליחה לעשות".

למי יש אינטרס להגיש תביעות בלתי ראויות?
לפי דו"ח שפרסמה מערכת בתי המשפט בשבוע שעבר, בשנת 2013 נפתחו יותר מ-100 אלף תיקי תעבורה – שיעור של כשביעית (כ-14.1%) מסך כל התיקים שנפתחו בבתי המשפט אשתקד. כאשר זה המצב, כלל לא ברור מדוע התביעה המשטרתית מתעקשת להגיש כתבי אישום ולנהל הליכים במקרים כמו זה של א' – מקרים שאינם חריגים או נדירים, ואשר מטילים עומס מיותר על השופטים ועל התביעה עצמה.

בזבוז הזמן והמשאבים במקרים אלה אינו נופל על כתפי המדינה לבדה: נאשמים שבוחרים לנסות להוכיח את חפותם נדרשים לוותר על ימי עבודה, ולהקדיש זמן למציאת ראיות שיבססו את טענותיהם. האם אפשר למצוא צידוק כלשהו למאמץ שמשקיעים כלל המעורבים במקרים אלה?

מלבד היעדר אינטרס ציבורי מובהק לניהול הליכים פליליים במקרים קלי-ערך, יש לתהות למה מלכתחילה התביעה המשטרתית אינה פוסלת הגשת כתבי אישום המבוססים על עדות יחידה ולקויה בבירור. יתכן שאם בתי המשפט ישיתו על המדינה הוצאות לעתים קרובות יותר, תימנע התביעה מהגשת כתבי אישום בלתי מבוססים ומיותרים, שפוגעים במערכת המשפט ובאמון הציבור ברשויות החוק.

  • Ad
  • Ad
  • Ad
  • Ad