כמעט תמיד, כאשר נוהגים ללא יעד מסויים על חלקו הצפוני של כביש 90 עם הפנים צפונה, חולפת בשיפולי הגב תחושה של FOMO: אפשר לבחור בין כל כך הרבה אפשרויות, כל כך הרבה כבישים, ונופים, ויופי.
אל רמת הגולן, למשל, אפשר לטפס מכמה צירים שונים, אבל אפשר לעצור בראש פינה, להמשיך צפונה לקריית שמונה ואל מטולה, לעלות לצפת או לבקר במירון, והכל כל כך יפה, כל כך ירוק.
הפעם בחרנו במסלול נהיגה ותצפיות שמתחיל מצומת מחניים מערבה וצפונה, עם טיפוס על כביש צר ומשובש שמוליך אל יער ביריה, ואל רפרופי הנוף המשכרים של עמק החולה, רמת הגולן והחרמון שנשקפים מבעד לחורש הסבוך, אל עיקולים שכל אחד מהם חושף זווית חדשה ומפתיעה.
הבטחנו כבישי נהיגה אבל מתחילים דווקא בנסיעה רגועה שמאפשרת להתאים את מצב הרוח לאווירה הגלילית, ואל השכנים שלנו למסע: מטיילים, רוכבי אופניים, רוכבי אופנועים וטרקטורונים.
קצב מתון מאפשר לחוש את המעברים המהירים בין יחידות הנוף: מן המדרונות המיוערים של ביריה אל הרמה החקלאית של דלתון ומשם אל בתי ריחאניה והירידה המתפתלת אל נחל דישון, ולבסוף אל הרי נפתלי ומצודת כ"ח.
אפשר להשלים את הדרך תוך הרבה פחות משעה, אבל אין לכך סיבה. עם עצירות במצודת ביריה, בריחאניה, בתצפיות ובמוזיאון הרעות אפשר להעביר לפחות חצי יום של הנאה והתנתקות.
שתי מצודות, שני מאבקים על הגליל
בחלק הראשון של הדרך שבין חצור הגלילית לישוב עמוקה נמצאו שרידי ישובים קדומים שחלקם יושבו עוד בתקופת הברזל. עמוקה, להבדיל, הוקם בשנת 1980 כחלק מתוכנית הקמת המצפים בגליל והוא ממוקם בגובה של 700 מטרים מעל פני הים כשהוא עטוף ביערות אורנים.
בהמשך הדרך נמצאת חוות 'בת יער' הוותיקה, עם חוות סוסים ומסעדה ששמה הולך לפניה שנים רבות. פוקדי קברים יכולים לבקר בציון קברו של התנא יונתן בן עוזיאל שנמצא לצד עץ אלה ארצישראלית ענפה, ומי שרוצה לחלץ עצמות ולטייל יכול לטפס על 'הר הנועזים' שממנו נשקפת תצפית מרהיבה על עמק החולה מגובה של 910 מטרים מעל פני הים.
מכאן ממשיכים אל מצודת ביריה שנושאת את אחד מסמלי המאבק בשלטון המנדט הבריטי על ארץ ישראל. אדמות ביריה נרכשו בשנת 1908 בידי הברון רוטשילד למען איכרי ראש פינה. לאחר שניסיון התיישבות מוקדם במקום לא צלח עברו האדמות לידי קק"ל, וב־8 בינואר 1946 עלו עליהן אנשי הפלוגה הדתית של הפלמ"ח והקימו את מצודת ביריה. מעט לאחר מכן עצרו הבריטים 24 מן המתיישבים, פינו את הנקודה והכריזו עליה שטח צבאי סגור.
תגובת הישוב העברי הייתה יוצאת דופן: בליל י"א באדר 1946 עלו אלפים מאנשי היישוב אל ההר והקימו נקודת התיישבות חדשה. הבריטים הרסו גם אותה, אך מאות שבו ועלו בפעם השלישית. ב-17 במרץ 1946 נסוג הצבא הבריטי והתיר לעשרים מתיישבים להישאר במקום. "פרשת ביריה" נחרתה בזיכרון כמאבק אזרחי עיקש על הזכות להתיישב בגליל.
מכאן ממשיכים צפונה אל כביש 886. ליד דלתון וכרם בן זמרה מתחלף היער בשדות, כרמים ומטעים, והיעד הבא שלנו הוא הכפר הצ'רקסי ריחאניה, אחד משני כפרים צ'רקסים שנותרו בישראל.
זה הזמן לבקר במקום מרתק מבחינה דמוגרפית ובעיקר כרפרנס היסטורי חשוב ורלוונטי גם לימינו אלה.
בשנות ה-60 של המאה ה-19, בעקבות רצח העם הצ'רקסי על-ידי הרוסים, נמלטו מאות אלפים מהם אל תחומי טורקיה העות'מנית שיישבה אותם בעיקר בבלקן, כדי לבסס אוכלוסייה מוסלמית בקרב אוכלוסיות נוצריות, וגם באנטוליה ובשטחי סוריה ולבנון. פחות מ-20 שנים לאחר מכן, כחלק מסדרת מלחמות בין רוסיה לאימפריה העות'מנית והמרידה של מספר עמים נוצרים בשלטון העות'מני, הביסו הרוסים את הטורקים במלחמת 1877–1878. רוסיה פלשה דרך רומניה אל בולגריה, ובמקביל תקפה את העות'מנים גם בחזית הקווקז. בסופו של דבר הרוסים הגיעו עד סמוך לקונסטנטינופול והעות'מנים נאלצו לחתום על הסכם כניעה שהביא להקמת ישות בולגרית גדולה.
האוסטרו-הונגרים והבריטים, שחששו מהתחזקות רוסיה והרחבת השפעתה בבלקן, התנגדו לתוצאה ובקונגרס ברלין הכירו בעצמאות של רומניה, סרביה ומונטנגרו כדי לצמצם את שטח בולגריה.
עבור הצ'רקסים כל אלה לא היו קווים על מפה אלא עקירה שנייה: קהילות צ'רקסיות שיושבו בבלקן נמלטו מזעם המקומיים עם נסיגת העות'מנים, ורבים מהם יושבו מחדש באנטוליה, בסוריה, בגולן ובעבר הירדן. חלקם יושבו בשטח של ארץ ישראל, בעיקר באזור חדרה (של ימינו) ובגליל. הצ'רקסים שיושבו באזור הביצות של חדרה הובסו על-ידי מחלת המלריה, אבל אנשי כפר כמא, בגליל התחתון, וריחניה, בגליל העליון, הצליחו לשגשג באזור שנשלט בשעתו על-ידי בדואים ועל ידי עושי דברם של העות'מנים.
כמו הדרוזים של הגליל וכמו הבדואים, גם הצ'רקסים שמרו על מנהגיהם ותרבותם, וגם על שפתם, לצד השתלבות בחברה הישראלית. ביקור במוזיאון המורשת של ריחאניה או סיור מודרך בכפר דורשים תיאום מראש, אך גם נסיעה קצרה ברחובות הכפר היא חוויה מיוחדת – במיוחד בזכות הניקיון וההקפדה על טיפוח המרחב הציבורי, שהם מסימני ההיכר של התרבות המקומית.
ממשיכים עם כביש 886 לכיוון מצודת כ"ח שהוקמה על-ידי הבריטים בשנת 1938, במהלך המרד הערבי הגדול, כתחנת משטרה מקומית טיפוסית. התחנה נקראה בשעתו משטרת נבי יושע על שם הכפר הערבי הסמוך. במהלך מלחמת העצמאות, בחודשים אפריל-במאי 1948, נעשו שלושה ניסיונות של הפלמ"ח לכבוש את תחנת המשטרה, ובקרבות אלה נהרגו כ"ח לוחמים. כיום משמש מבנה המשטרה את משמר הגבול ולצד המצודה וקבר האחים של הרוגי הקרבות הוקמו אנדרטה ו'מוזיאון הרעות' שבו מוצגים סיפור הקרבות וסיפורי הלוחמים.
המסלול שלנו
יצאנו מצומת מחניים אל מצודת ביריה והמצפור הסמוך. כדאי לבדוק מראש את שעות הפתיחה של מצודת ביריה, ולאחר ביקור באזור חוזרים אל כביש 8900 וממשיכים איתו לכיוון צומת עין זיתים, שם פונים צפונה אל כביש 886.
בהמשך חולפים על פני דלתון וכרם בן זמרה ומגיעים לריחאניה. מי שמתכנן סיור או ארוחה צריך להזמין מקום מראש; מי שמסתפק בהתרשמות קצרה מתבקש לחנות רק במקום מותר ולא לחסום כניסות לבתים. צפונה משם הכביש מתפתל ויורד אל גשר עלמה, מעל ערוץ נחל דישון. אפשר לטייל בצמוד לאפיק אך חשוב להיצמד למסלולים מסומנים. מכביש 886 ממשיכים עד לצומת ישע (צומת כ"ח), למצודת כ"ח ולמוזיאון הרעות. מן התצפית נפרש עמק החולה כמעט במלואו.
מכאן אפשר להמשיך צפונה על כביש 886 דרך 'שמורת קדש' ושמורת מורדות רכסי נפתלי אל יפתח, מנרה, משגב עם ואתרים מרכזיים בהרי רמים. מצומת משגב עם אפשר להמשיך לכיוון תל חי ואנדרטת 'הארי השואג', ובחזרה אל כביש 90. מכאן אפשר להמשיך צפונה אל קריית שמונה ואל מטולה, עם נקודות תצפית כמו מצפה דדו אל שטח לבנון ומצפה הבופור, או אל אגמון החולה, שם מומלץ לבקר לקראת שקיעת השמש.
כך מגיעים: מכביש 90 נוסעים צפונה וחולפים על פני צומת מחניים. כ-100 מטרים מצפון לצומת פונים מערבה לדרך הסלולה המסומנת ליער ביריה, עמוקה וחוות בת יער, וממשיכים לפי השילוט למצודת ביריה. מן המצודה חוזרים לכביש 8900, נוסעים לכיוון צומת עין זיתים ופונים צפונה לכביש 886. ממשיכים דרך דלתון, כרם בן זמרה, ריחאניה וגשר עלמה עד צומת ישע; שם פונים מערבה לכביש 899, ולאחר מרחק קצר צפונה לפי השילוט למצודת כ"ח ולמוזיאון הרעות.
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
לקריאה נוספת:
