הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים קיימה אתמול (ג') מסיבת עיתונאים שבה נחשפו המלצותיה של ועדה "ציבורית" אשר מונתה כדי "למגר שימוש בטלפונים סלולריים בעת נהיגה". ובמקום "להעתיק ולהדביק" את ההודעה לעיתונות משולבים כאן, לשיפוטכם, קטעים רלבנטיים, וכן קישור לדוח הוועדה.

במסיבת העיתונאים נחשפו הדו"ח המסכם של הוועדה וכן "תוכנית" של הרשות להפחתת השימוש בטלפונים בזמן נהיגה, אשר למעט מילים נבובות אין בה כל תוכנית מעשית. יותר מכל נחשף אופי פעולה "חפיפניקי" של ראשי הרשות, שמדגים מדוע היא לא מצליחה למצב את עצמה כגוף מקצועי שמוביל את הבטיחות בדרכים בישראל. לנוכח ההתנהלות הזאת ניצב כעת סימן שאלה מהותי אודות עצם הצורך בקיום הגוף הזה בהרכבו ובמתכונתו הנוכחיים.

הטיפול בבעיית השימוש בטלפונים סלולריים בעת נהיגה מובן מאליו, היות שמחקרים רבים מוכיחים שכל סוג של "הסחת דעת" בעת נהיגה מגדיל את ההסתברות לתאונה. מוסדות מחקר וגופי בטיחות בכל העולם מתאמצים להתמודד עם התופעה הזאת ולמצוא לה פתרונות, וגם לרשות הלאומית צריכה להיות מחלקת מחקר שאמורה הייתה לקבל הנחיה להתמקד בנושא הזה. למעשה, הרשות אמורה הייתה לקדם את מניעת השימוש בטלפונים באופן קבוע ושוטף כחלק אינטגרלי מפעילותה.
אלא שבמקום להשתמש ביכולות המקצועיות שאמורות להיות מובנות ברשות בחר היו"ר שלה, גיורא רום, למנות ועדה בראשות האלוף במילואים נמרוד שפר, ולקבץ אליה ארבעה מתנדבים אשר לא עוסקים בתחום הבטיחות בדרכים בחיי היום יום שלהם.

כצפוי, הוועדה מצאה שאי אפשר אמנם להפסיק את השימוש בטלפונים סלולריים בעת נהיגה, וגם שאין נתונים מחקריים שמהם אפשר להסיק מה בדיוק רמת המסוכנות של טלפונים, אבל שזאת לא סיבה שלא להמליץ להחמיר באופן משמעותי את הענישה כלפי נהגים. מיותר לציין שהוועדה לא הציגה עבודה שביצעה כדי לאמוד את העלות-תועלת של ענישה כזאת, כלומר מה המשאבים הנדרשים לאכיפה ומשמעויות הענישה לעומת צפי לצמצום תאונות או נפגעים.

חלק מהמלצות הוועדה, אם ייושמו, עלולות לגרום יותר נזק מאשר תועלת, ולכן חשוב לחקור את הדרך שבאמצעותה הוסקו המסקנות שפורסמו. כך, למשל, הוועדה ממליצה לאסור לחלוטין על שימוש בטלפונים סלולריים – כולל דיבור – על נהגי אוטובוסים ורכב כבד. ייתכן שזאת המלצה הגיונית, ייתכן שלא, אבל גם בתחום זה אין רמז לבחינת העלות-תועלת של ההמלצה. למשל, אין כל סימן שהוועדה דנה או בחנה את המשמעויות המעשיות של ההמלצה על המערך הלוגיסטי ועל צי הרכב הכבד בישראל, ואין גם רמז אודות הדרך שבה התקבלה ההמלצה או מה היכולת המקצועית של חברי הוועדה להחליט החלטה שכזאת. הטיעון היחיד שמגבה לכאורה איסור כזה הוא שכלי רכב ציבורי וכבד מעורבים ביותר תאונות קשות וקטלניות יחסית לחלקם בצי הרכב, אלא שנתונים אלה לא קשורים לשימוש בטלפונים.

עוד ממליצה הוועדה להטיל על נהגים קנסות בסך 4,500 ש"ח ואף לשלול מהם את רישיון הנהיגה, וזה, כמובן, גם מה שתפס את הכותרות של כלי תקשורת שמורגלים בקשר פאבלובי בין "תאונות" לבין "ענישה". כאמור, הוועדה לא פרסמה אף נתון שתומך בהמלצה הזאת, וגם לא מסבירה על מה היא מבוססת.

האלוף במיל. שפר, שעמד בראש הוועדה, היה כנה מספיק כדי לפתוח את דבריו ולומר שהוועדה חיפשה, ולא מצאה, נתונים מחקריים מן העולם שמהם אפשר להבין עד כמה שימוש בטלפונים סלולריים בעת נהיגה באמת מסוכן, וש"העובדה שאין מחקר שיודע לייצר קשר סיבתי בין שימוש בטלפונים לבין תאונות מנוגד לאינטואיציה שלנו". במילים פשוטות, מה שמקדם החלטות הרות גורל ברשות הלאומית הוא "אינטואיציה" במקום פעולה שמבוססת על חשיבה סדורה ומדעית.

הוועדה כן מצאה מחקר אחד, מבין מאות, שמעריך שההסתברות לתאונה גדלה פי עשרה בעת שימוש בסמארטפון, ותוצאת המחקר הבודד הזה מככבת בהודעה הרשמית של הרשות כאילו שמדובר בממצא מדעי מוחלט שאין עליו עוררין. אלא שסקירת מחקרים שמצורפת לדוח מצטטת מגוון רחב של מסקנות וממצאים אחרים, והמשמעות היא שאנשי הרשות הפילו את העיתונאים בפח עם נתון שאינו בהכרח מדויק. ההתנהלות של הרשות לא מורידה, כמובן, מן האחריות של אותם עיתונאים שנפלו בפח הזה.

לדברי שפר, לאחר שהוועדה קיימה 20 פגישות ושמעה לא מעט גורמים מתחומים שונים (ביניהם דוברת הרשות הלאומית, עיתונאי רכב, היועץ המשפטי של הרשות ומנהל מינהל הכספים ומשאבי האנוש שלה – ג.מ.), החליטו חבריה על שלוש אסטרטגיות לטיפול בבעיה: הפחתת שימוש, שיפור אופן השימוש (מתוך הכרה בכך שמניעה מוחלטת הינה "גזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה"), ומציאת דרכים למניעת תאונות.
בהתאמה לכך נחלקות המלצות הוועדה לשלושה תחומים: אמצעים טכנולוגיים, רגולציה חקיקה ואכיפה, וכן חינוך והסברה. לדברי שפר, חלק נכבד מדיוני הוועדה הוקדש לחלק הראשון, ובעיקר לצד הטכנולוגי, מפני ש"הרבה אנשים באו עם הצעות".
בתחום השני, אשר באופן צפוי מראש תפס את כל הכותרות, ועדת שפר ממליצה להחמיר באופן משמעותי את האכיפה, ולהתמקד בעיקר באכיפת איסור הביצוע של קריאה וכתיבה – אלא שבאותה נשימה גם מודה שאין להם מושג כיצד תתבצע אכיפה כזאת בהיעדר פיתרון טכנולוגי מתאים.
בתחום השלישי – חינוך והסברה, ממליצה הוועדה לבצע מהלך שכנראה אי אפשר היה לחשוב עליו לבד: "עריכת קמפיין הסברה להטמעת תפישת הסיכון הכרוך בסמארטפון בנהיגה", ואפילו – לא יאמן – "שילוב נושא השימוש… במסגרת לימודי החינוך התעבורתי במערכת החינוך". אכן, תובנה מרגשת.

חפיף על גבי חפיף

"ועדת שפר" מונתה לתפקידה לפני 11 חודשים בדיוק, וכמעט מיותר לציין שאף מילה מכל הכתוב בדו"ח המסכם שלה לא מחדשת דבר ולא מגלה משהו שלא היה ברור וידוע עוד בפברואר 2016, המועד שבו התמנה גיורא רום ליו"ר הרשות הלאומית.

לאחר הצגת הדו"ח חשפה מנכ"לית הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, עו"ד רחלי טבת ויזל, את "התוכנית" שגובשה ברשות לאחר שנה שלמה שבה היא מכהנת בתפקידה. במסמך עצמו נכתב שהוא "נייר ראשוני", אולם באותה פסקה ממש נכתב גם ש"הוכנה ברלב"ד תוכנית פעולה".

ומה היא "תוכנית הפעולה"? "הרלב"ד תבחן את החלופות הטכנולוגיות בהמשך למוצג בדוח שפר ותמליץ על הטכנולוגיות המתאימות ביותר… תיערך הסברה לגבי הטכנולוגיות המוצעות, תוך עידוד הציבור לעשות בהן שימוש… סקירת אמצעי האכיפה האסטרטגיים הקיימים כיום בארץ ובעולם לאכיפת עבירות של קריאה וכתיבה בסמארטפון… המלצה למיקוד אכיפה בעבירות הנוגעות לקריאה וכתיבה… קידום חקיקה שתאפשר למשטרה להשתמש בנתוני תעבורת הסמארטפון של נהג רכב המעורב בתאונה…החמרת ענישה (של נהגים)…"

אפשר היה להמשיך עוד ועוד, אבל מה שמאפיין את כל האמור במסמך הזה הוא שלא מדובר בתוכנית קונקרטית אלא בהצהרת כוונות, כלומר שאין כאן קבועי זמן, חלוקת משימות ואחריות, תחקיר וחקר ביצועים. מה שחמור שבעתיים הוא שלתוך ה"אין תוכנית" הזאת משורבבים כבר רעיונות שצפויים להפוך לחקיקה, כזאת שתכביד על הציבור מבלי שניתן להעריך מראש את התועלת שלה.

לדוגמא, ב"תוכנית הפעולה" נכתב שהרשות תפעל כדי לחייב את כל כלי הרכב הכבדים במערכות ניטור נהיגה, וזאת לאחר ששפר עצמו הודה במסיבת העיתונאים שהוועדה לא מצאה אף מחקר שתומך בדרישה כזאת, ולא העריכה או הציגה את העלות-תועלת שלה.

חשוב להדגיש שההצבה של תוכנית "חפיף" על בסיס דוח "חפיף" לא מתקנת את העיוות הראשוני אלא רק מחריפה אותו. אם המסקנות המקוריות לא היו נכונות, וזה החשש הגדול במקרה זה, הרי שתוכנית שמבוססת על המלצות שגויות תפנה משאבים שיכולים היו להועיל אל מחוזות שבהם הם יזיקו.

טבת-ויזל מטעה את הציבור כאשר היא אומרת ש"מדובר בוועדה הציבורית הראשונה בישראל שבחנה לעומק את נושא הסמארטפונים והשפעתם על מצב הבטיחות בדרכים בישראל", וזאת מן הטעם הפשוט שלא מדובר בוועדה ציבורית אלא דווקא בוועדה פנימית, ושהיא לא פרסמה פרוטוקולים ולא פעלה בשקיפות. נהפוך הוא: בכתב המינוי של הוועדה, שעליו חתומה טבת-ויזל עצמה, נכתב בפירוש: "החל מהיום וכתנאי לכהונתכם כחברי ועדה, נאסר עליכם להתראיין בנושא הוועדה או עבודתה באמצעי התקשורת או בכל פורום אחר… הסכמתכם לשמש כחברי ועדה מהווה הסכמה לתנאי זה".

היות שלא מדובר בגיבוש אסטרטגיה אודות חיסול תוכנית הגרעין האיראנית, אלא בנושא שלמעורבות הציבורית ולמשוב מן הציבור יש חשיבות מכרעת, אי אפשר להבין, ובוודאי שלא להצדיק, את ההתנהלות המחתרתית של המנכ"לית והיו"ר.
בתשובה לשאלה בנושא זה במסיבת העיתונאים טענה טבת-ויזל שהרשות "פרסמה שלושה קולות קוראים" לציבור, אלא שבהיעדר תיעוד לכך אין לקבל את הדברים מבלי לבדוק אותם. אגב, למרות הבטחתו של שפר, ופניה שלנו אל דוברת הרשות, לא קיבלנו עדיין את הפרוטוקולים של הוועדה.

חיסול הרשות

הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים הוקמה לפני 12 שנים במטרה להוביל את הבטיחות בדרכים בישראל ולהפחית את מספר הנפגעים. שני התפקידים הראשונים של הרשות, כפי שמוגדרים בחזון הארגוני שלה, הם "להוביל את האסטרטגיה הלאומית לבטיחות בדרכים", ו"להוות מרכז מידע לאומי".

כאשר גיורא רום, היו"ר, מחליט למנות צוות מתנדבים כדי שיבצע מטלה שאמורה להיות מטופלת בשגרה על-ידי הצוות המקצועי של הרשות הוא אומר אחת משתיים: או שאין לו אמון ביכולות המקצועיות של עובדי הגוף הזה, או שהוא מצפה לקבל תובנות אחרות מאלה שיספקו לו אנשי המקצוע של הרשות. בשני המקרים התוצאה זהה: לא נותרת הצדקה לקיום הרשות, היות שמשרד התחבורה לא זקוק לרשות כדי למנות "ועדה מקצועית".

נזק מסוג אחד שנגרם על-ידי רום הוא עיכוב בטיפול במה שהוא עצמו זיהה כבעיה. במקום להשתמש באנשי המקצוע  שאמורים לחיות נושא מסוים ולהכיר אותו לעומק, הוא בחר לקחת קבוצת מתנדבים שנאלצה ללמוד אותו מאפס מבלי שיהיה לה כל רקע אודות כל המערכות שמסביב, וכך התבזבזה לכל הפחות שנה שלמה.

הוועדה, כך נכתב בדוח, קיימה 20 פגישות, כלומר שגם בהערכה נדיבה אפשר לומר שאת כל מה שהוועדה ביצעה אפשר היה לדחוס לתוך חודש עבודה אחד, מנוהל היטב, במשרדי הרשות הלאומית, באופן שהיה משתף צוות גדול ובעל ידע נרחב הרבה יותר.

נזק חמור שבעתיים, שגם הוא באחריותו של רום, הוא שהרשות לא בנויה באופן שיכול לטפח ולקיים מאגר ידע שקוף וגלוי בתחום מקצועי ספציפי, למשל השפעת סמארטפונים על נהיגה, ולעסוק בו כדבר שבשגרה כדי להגיע להישגים.
העובדה היא שמנכ"לית הרשות, שכאמור מסיימת כעת שנה שלמה בתפקידה, לא גיבשה עד היום תוכנית פעולה סדורה לטיפול בנושא הנהיגה תחת השפעת סמארטפון. כעת אולי תתחיל עבודת הכנה מקצועית שתארך לכל הפחות שנה נוספת, מפני שוועדת שפר, עם כל הכבוד, לא יכולה הייתה לייצר מוצר טוב ואפקטיבי, וגם לא עשתה זאת.

תוצאת הפעולות של רום, טבת-ויזל ושל שפר היא עבודה חפיפיניקית במקרה הטוב, ומסוכנת במקרה הרע, וזה ניכר לאורך כל תהליך קבלת ההחלטות והביצוע. למשל, לא ברור מדוע נבחרה דווקא קבוצת האנשים שנבחרה ומה הם הערכים המוספים שכל אחד מהם אמור היה להביא איתו. לא ידוע מדוע הצוות לא כלל פסיכולוג ואיש חינוך שיכלו אולי לשפוך אור על שיטות לשינוי התנהגות של נהגים ועל תוכנית הסברה לנוער, וגם לא הוגדרו גבולות גזרה ברורים (למעט הקצבת זמן) לפעולת הוועדה. מה שכן ברור זה שרום וטבת-ויזל הכניסו את שפר למלכודת שגרמה לו לייצר מוצר חלש, מיותר, לא מחדש, ובעיקר תלוש.

היות ש"נהיגה תחת השפעת סלולר" לא עומדת בפני עצמה אי אפשר לטפל בה נקודתית תוך התעלמות מכל הגורמים שמשפיעים עליה ומושפעים ממנה, ואת זה לא יכול לבצע צוות מתנדבים בתוך 6 חודשים. דו"ח שמתיימר להיות מקצועי לא יכול שלא לכלול התייחסות ספציפית לנושאים מהותיים כמו "הסחת הדעת", "Moral hazard", מבנה הטבות המס למערכות בטיחותיות שנהוג בישראל, "מדד הבטיחות" של משרד התחבורה, או להשפעה החיובית או השלילית של מערכות התרעה פאסיביות מסוגה של מובילאיי על נהיגה תחת השפעה.

ייתכן שרום ורחלי-טבת ציפו שהעברת מסר כלשהו לציבור באמצעות "ועדה" בראשות אלוף במילואים יתפוס יותר מקום בכותרות מאשר בדרך אחרת, ואולי היו להם שיקולים אחרים, אבל במבחן התוצאה הם גרמו נזק תדמיתי ומקצועי עצום לרשות הלאומית. היו"ר והמנכ"לית קבעו, למעשה, שאנשי המקצוע שלהם לא מסוגלים להגיע לבדם למסקנה המרעישה שלא חכם להשתמש בטלפון בזמן נהיגה.