הזרקת מים לתוך הצילינדרים במנוע בנזין, טכנולוגיה שבה נעשה שימוש נרחב במנועי מטוסים עוד במלחמת העולם השנייה, עושה כעת את דרכה לשימוש סדרתי במנועי מכוניות.
חברת 'בוש', ספקית החלקים הגדולה ביותר בתעשיית הרכב, חשפה לאחרונה מערכת שאותה פיתחה בשיתוף פעולה עם ב.מ.וו, אשר מזריקה מים אל מערכת היניקה במנוע הבנזין של מכונית מדגם M4 GTS.
המערכת נחשפה לראשונה לפני למעלה משנה על-ידי ב.מ.וו. עצמה, במסגרת יום טכנולוגיה שהחברה ערכה, אולם חשיפתה כעת על-ידי בוש עשויה לסמן מצב שבו תקופת הראשוניות של ב.מ.וו. עומדת להסתיים – ומערכת כזאת תמצא את דרכה גם למנועים של יצרניות רכב אחרות.
עקרון הפעולה של הזרקת מים כל כך פשוט עד שצריך להשתומם מדוע לקח כל כך הרבה זמן כדי להכניס מערכת שכזאת לייצור סדרתי.
אחת הבעיות של מנוע בעירה פנימית היא שהחום הרב שנוצר בתוך הצילינדרים פוגע ביעילותו, גורם לנקישות ומקשה על תכנון מנועים בעלי יחס דחיסה גבוה. בעיה זאת מחריפה עוד יותר במנועים מוגדשים. נכון להיום משמש חלק מן הדלק שמוזרק לתוך הצילינדר לקירור המנוע ולא להנעה שלו, וכך נגרמים בזבוז דלק ויצירה מיותרת של מזהמי אוויר.
מים מתאדים בטמפרטורה גבוהה יחסית, ולכן הם יכולים לשמש כתחליף טוב לדלק לצורך קירור של המנוע מתוך הצילינדרים. ההזרקה שלהם אכן סופחת חום (גם אם על חשבון אובדן מסוים של אנרגיה), וכך משפרת את יעילות הבעירה ומאפשרת לתכנן מנועים בעלי יחס דחיסה גבוה.
העיקרון המדעי וההנדסי הנ"ל היה ידוע מאז ראשית ימי מנועי הבעירה הפנימית ואף שימש במנועים שונים כבר לפני קרוב למאה שנים – וביתר שאת בשיא עידן מנועי הבוכנה במטוסי קרב, בעת מלחמת העולם השנייה. גם כיום נעשה בו שימוש, בעיקר בספורט מוטורי.
למרות זאת, מערכות כאלה לא נכנסו לשימוש סדרתי בתעשיית הרכב וכך, בשנת 2016, בוש היא הספקית הראשונה והיחידה שמציעה הזרקת מים למנועי טורבו-בנזין.
לפי נתונים שבוש מפרסמת משיגה המערכת שלהם חיסכון של 13% בתצרוכת הדלק – כפי שזאת נמדדת כיום, או 4% במבחן צריכת הדלק העתידי שייכנס לתוקף באירופה בקרוב, ולחילופין היא מוסיפה 5% להספק המנוע ובכל מקרה מצמצמת את זיהום האוויר.
לדברי אנשי בוש, הטכנולוגיה שלהם יעילה במיוחד במנועי בנזין בעלי שלושה וארבעה צילינדרים, מה שהופך אותה לאידאלית עבור המסה הגדולה ביותר של כלי רכב חדשים שנמכרים בעולם.
כמות המים שנדרשת לצורך פעולת המערכת קטנה מאד: לדברי אנשי בוש, לכל מאה קילומטרים של נסיעה נדרשים רק 100 מיליליטרים של מים (בין השאר מפני שההזרקה מבוצעת רק כאשר המנוע נמצא תחת לחץ ותאוצה).
מעניין לציין שכאשר ב.מ.וו. הציגה את המערכת שלהם – שהייתה אז בשלבי ניסוי בלבד, היא הראתה חיבור פשוט וחכם של מיכל המים עם צינור פליטת המים של מערכת מיזוג האוויר.
במצב כזה מדובר למעשה במערכת סגורה (במיוחד בישראל, היות שאצלנו המזגנים מייצרים יותר מים מכפי שהמערכת צורכת, בגלל הלחות הגבוהה שבאוויר). מערכת כזאת לא דורשת כל סוג של תחזוקה או הוספת מים. עם זאת, לדברי בוש גם מיכל נפרד זקוק למילוי ידני רק כל 1,000 ק"מ, כלומר פחות או יותר כל שני תדלוקים.
כאמור, המכונית ה"סדרתית" הראשונה שבה מותקנת מערכת זאת היא ב.מ.וו M4 GTS, שם היא מצננת את מנוע הטורבו-בנזין במבנה שישה צילינדרים בטור.
אנשי בוש מבקשים גם להרגיע את מי שחוששים שמא תגרום הזרקת מים למנוע להחליד, ומזכירים שלאחר שהוזרקו לצילינדר המים מתאדים באופן מלא ואדי המים נפלטים החוצה יחד עם כלל תוצרי הבעירה.
