יצאתי מאתונה באפריל 2026 למסע נהיגה באורך של כ-2,000 קילומטרים דרך הרי מרכז יוון והפלופונס, כשזו בסך הכל הפעם השנייה בחיי שבה נהגתי בחו"ל. חזרתי עם המון חוויות של נופים מדהימים, כמה טעויות שמעשירות את הניסיון, לא מעט פניות פרסה, ומסקנה חשובה אחת: בטיול כזה כל תכנון הוא בסיס להרפתקאות.

בימים הראשונים, כאשר הצצתי על המפה, חשבתי לעצמי שאין שום בעיה. עוד 60 ק"מ? עוד 80? פה כפר, שם מנזר, אחר כך מפל, טירה, עיירת חוף. הרי יוון היא לא מדינה ענקית, ובמכונית הכל נראה כל כך נגיש.

אבל אחרי 2,000 קילומטרים מאחורי ההגה ברור שהשאלה היא לא איזה קו עובר בין שתי נקודות אלא מה ביניהן ממתין לגילוי ולחשיפה. לדוגמה, כביש מהיר וכביש הררי באותו אורך הם שני עולמות שונים. בפלופונס אפשר להתחיל בנסיעה רגועה על אספלט פתוח, לטפס לתוך יער, למצוא את עצמך בתוך רצף של פניות, לרדת שוב אל הים, ובערבו של יום להגיע אל נקודת הסיום הרבה יותר עייפה מכפי שהערכת כאשר פתחת מפה.

המסלול המקורי שלי נתפר ביד אמן, ובאופן אישי, על ידי מתכנן הטיולים דודו טרבולוס שעשה עבודה מהממת. יצאתי מאתונה אל ליבאדיה, משם אל ארחובה ודלפי; משם לתוך הפלופונס אל קלבריטה, ואז ירדתי אל קלמטה ואל חבל מאני.

המשכתי אל אראופולי, גיתיו ומונמבסיה, עברתי לנפפליו ואל חופי ארגולידה, חזרתי צפונה דרך תעלת קורינתוס, וסיימתי בנסיעה על כביש החוף, על "הריוויירה היוונית", אל כף סוניון.

אורך המסע: כ־2,000 ק"מ.
משך: כשלושה שבועות.
מועד המסע: אפריל 2026.

מה כדאי לדעת לפני טיול ברכב בפלופונס?

• מרחק קצר על המפה לא בהכרח אומר שיום הנהיגה קצר: כבישים הרריים, פיתולים, מזג אוויר קשה ודרכים מקומיות יכולים להיות מעייפים.
• כדאי לתכנן מספר בסיסי שהיה ולשוב אליהם: במסע הזה קלבריטה, קלמטה, אראופולי ונפפליו אפשרו לי ללון מספר לילות באותו מקום ולצאת מהם לטיולי יום באזור.
• לא חייבים להספיק הכול: לפעמים עדיף לשנות תוכנית, לוותר ולקחת דברים בקלות.
• Google Maps הציע לי מספר פעמים במהלך המסע קיצורי דרך שבדיעבד לא כדאי היה לבצע.
• כל תוכנית דורשת עדכונים: כדאי לבדוק ממש לפני הביצוע זמני פעולה של רכבות, שעות פתיחה, גובה אגרות, אפשרויות חניה ושירותי תחבורה מקומיים. כל אלה עלולים להשתנות.

מאתונה להרים: הכבישים מטפסים ומתפתלים

ביציאה מאתונה לכיוון ליבאדיה עדיין הרגשתי שאני פשוט נוהגת ביוון: כבישים ראשיים, תנועה, מרחבים פתוחים. לא משהו שצריך להתרגל אליו כאל דבר שונה.
אחר כך הנוף התחיל להשתנות.

מליבאדיה טיפסתי לארחובה, עיירת הר שנצמדת למדרונות רכס פרנאסוס, שפסגתו מתנשאת לגובה 2,457 מטרים. גם בלי לטפס עד לפסגה מבינים מהר מאוד שהגענו אל גיאוגרפיה מאתגרת: שיפועים, יערות, מצוקים, ודרכים שמתעקלות על צלע הר.

דלפי נמצאת ממש מעבר לארחובה, על המדרונות הדרומיים של פרנאסוס ומעל העמק העצום שיורד לכיוון מפרץ קורינתוס. הנוף מרשים: עומדים באתר הארכיאולוגי ורואים את צלע ההר מעל, עמק עמוק מתחת, ובמרחק את המפרץ, ואז גם מבינים מדוע הדרכים באזור נראות כפי שהן נראות.

ארחובה – קלבריטה: היום שבו הפסקתי להאמין למערכת הניווט

זה היה יום הנהיגה הקשה ביותר שלי.

יצאתי מארחובה, ירד גשם, נהגתי בתוך ערפל כבד והכביש התפתל שוב ושוב. פנייה, עוד פנייה, ירידה, עלייה, עוד סיבוב, ומעט מאוד אפשרויות לעצור בצד. הנסיעה התארכה לפחות בחצי שעה ביחס לתכנון שלי, אבל מה שיותר חמור – זה הרגע שבו הבנתי ש'גוגל מפות' (Google Maps) יכול לספר מה המרחק, אולי גם את הכיוון ואת הדרך – אבל הוא לא מכין אותך לרמת הקושי או למזג האוויר, ולא מספר כמה ריכוז ידרשו ממני הקילומטרים האלה.

קלבריטה נמצאת בצפון הפלופונס, למרגלות הר חלמוס. באזור זה ההרים אינם תפאורה אלא קובעים היכן אפשר לסלול כביש וכמה מפותל הוא יהיה. אתר הסקי של חלמוס נמצא על הר בגובה של יותר מ-2,300 מטרים, והעיירה מוקפת מדרונות, יערות וקניונים.

זאת אחת הסיבות שקלבריטה עבדה לי טוב כבסיס לכמה ימים: במקום לעבור בכל יום למלון אחר יצאתי ממנה למסלולים שונים וחזרתי לנקודת היציאה בערב. במסע של 2,000 קילומטרים לומדים מהר מאוד שיש ערך גם ליום שבו לא מחליפים מקום לינה. במקרה שלי, כמי שסוחבת איתה מזוודה גדולה – לשופינג וגם כדי לאסוף רכיבים לאומנות שלי – בחירת עוגנים כאלה התגלתה כקריטית.

רכבת שלא נוסעת ודרך שלא קל למצוא

אחד הסמלים הידועים של קלבריטה הוא Odontotos, רכבת השיניים ההיסטורית אשר מחברת את קלבריטה עם דיאקופטו ששוכנת על מפרץ קורינתוס. מסילת הברזל יורדת לאורך כ-22 ק"מ דרך קניון Vouraikos, וזה מסלול עם נוף דרמטי שבו הרי הפלופונס כמעט נשברים אל תוך הים.

נכון לספטמבר 2026 שירות הרכבת מושעה, ולמי שמגיע לאזור בתקופה הקרובה כדאי לבדוק מראש באתר הרכבת, ולא לתכנן יום טיול בהנחה שהרכבת פעילה.

אני עצמי הגעתי לאזור וניסיתי ללכת מעט ברגל לאורך המסלול, אבל החלק שזכור לי אפילו יותר הוא ההגעה: התברברתי בערך שעה בדרכים צדדיות, בעיקר מפני שהפנייה אל הכפר שחיפשתי נמצאת בזווית שקשה להבחין בה מן הכביש הראשי, והשילוט ביוונית לא מקל על ההתמצאות. שם למדתי שיעור חשוב: באזורי ההרים והכפרים הנידחים אסור לחשוב שטלפון חכם יפתור הכל.

היו פעמים שהניווט עבד מצוין, אבל לפעמים הוא שלח אותי לכיוונים לא נכונים. לפעמים נאלצתי לעצור, לבחון את הדרך כדי להבין איפה אני נמצאת, ואז להחליט אם להקשיב לו.

כש-Google שולח לשביל למדתי להגיד לו לא

במהלך 2,000 הקילומטרים של המסע מצאתי את עצמי שוב ושוב מול אותה תופעה: Google Maps מחפש דרך יעילה להגיע ליעד, אבל אני היא זאת שצריכה לנהוג בה. לא פעם ולא פעמיים הוא ניסה להכניס אותי אל דרך כפרית או אל שביל צדדי או לתוך כפר, רק מפני שעל המסך זה נראה כמו קיצור.

בהתחלה עקבתי אחרי ההנחיות, אבל אחרי שבזבזתי זמן ועצבים פיתחתי לעצמי כלל: אם אני נמצאת על כביש ראשי סביר, והניווט מציע להיכנס פתאום אל סמטה, כפר או שביל שנראה חשוד רק כדי לחסוך כמה דקות – אני בודקת היטב לאן הוא באמת שולח אותי.

הדבר הזה חשוב בפלופונס בגלל הטופוגרפיה: קו קצר על המפה יכול לחצות גבעה או רכס שאי אפשר לחצות בקו ישר, לכן דרך שנראית קצרה הופכת לפעמים לסדרת פיתולים, עליות וכפרים נידחים.

בדרך לקלמטה גיליתי שלפעמים הוויתור הוא חלק מהמסלול

מקלבריטה ירדתי דרומה לקלמטה. כאן מרגישים שינוי גיאוגרפי אמיתי: עוזבים בהדרגה את האזור ההררי של חלמוס ומתקדמים לעבר מסיניה שבדרום-מערב הפלופונס.
קלמטה נטועה בראש מפרץ מסיניה, כשממזרח לה מתרומם רכס טייגטוס. זאת עיר שבה הים וההר חיים כמעט אחד על השני: ממזרח מתנשא רכס אדיר, ממערב פרושים מרחביה החקלאיים של מסיניה, ומדרום נמצא מפרץ מרהיב.

תכננתי להגיע בדרך אל מנזר 'מוני אגיו יואני פרודרומו' באזור סטמניצה, אלא שכדי להגיע לשם הייתי צריכה לנהוג על דרך צדדית ומפותלת, ואחר כך לרדת ברגל ולעלות בחזרה.
עשיתי את החשבון. חישבתי שאל שלוש שעות נהיגה אצטרך להוסיף עוד שעתיים לצורך ביקור במנזר, והייתי עייפה. ויתרתי.

פעם אולי הייתי מרגישה שפספסתי. הפעם הרגשתי בדיוק להיפך. הבנתי שאם אוסיף את הביקור במנזר אסיים את היום הזה כשאני שבוזה לחלוטין, ואין שום טירה, מנזר או נקודת תצפית ששווים נהיגה בזמן שאני כבר לא רוצה להיות מאחורי ההגה. כך יצא – במסע נהיגה של 2,000 קילומטרים, שגם מה שלא עשיתי היה לחלק חשוב מן החוויה כולה.

קלמטה: כבסיס לטיול ברכב בדרום-מערב הפלופונס

קלמטה הייתה בשבילי עוגן טוב. לא הייתי צריכה לפרוק ולארוז בכל ערב, ומשם יצאתי לכמה כיוונים שונים.

העיר יושבת בקצה מפרץ מסיניה, לכן קל להבין שהיא נקודת בסיס שימושית: צפונה נמצא פנים המחוז, מערבה יוצאים לכיוון פילוס ומתוני, ומזרחה עולות הדרכים אל הכפרים והכבישים שמתחת לטייגטוס, ולכיוון מאני.
אחד הימים שלי הוקדש לשלושה מפלים.

פולילמניו היה המוצלח ביותר מבחינתי. אחר כך התחלתי לרדוף אחרי מפלים נוספים ושם היום התחיל להתפרק: השילוט לאתרים לא תמיד ברור. לפעמים הניווט לא עבד כפי שרציתי, ונאלצתי לעצור כדי לבקש עזרה ממקומיים שלא תמיד דיברו אנגלית. באחד המקומות הגעתי לכניסה שלא הייתה בה נפש חיה, הלכתי בתוך סבך ורק מרחוק שמעתי מים, וכאשר הגעתי, התמורה הייתה קטנה ביחס למאמץ.

הלקח שלי הוא לא "אל תיסעו למפלים" אלא התייחסו למה שצפוי שתפגשו שם. בכל אחת מעונות השנה תיתכן חוויה שונה בגלל כמויות המים בנחלים. כדאי לבדוק עם תושבי האזור המקומיים מה מצב הזרימה במפלים, ולקבל החלטות בהתאם.

מתוני: שלוש שעות נהיגה בשביל ללמוד לבדוק שוב

ואז הייתה מתוני.
מקלמטה ירדתי דרום-מערבה אל עבר הקצה המערבי של מסיניה. העיר והמבצר נמצאים מול הים היוני, על לשון היבשה שפונה אל אחד מנתיבי הים ההיסטוריים של מזרח הים התיכון.
לי זה עלה בערך שעה וחצי נהיגה לכל כיוון, והכל רק כדי לגלות שדלת הטירה סגורה, והנוף פחות מרשים מכפי שנדמה היה שיהיה.

הדבר המרגיז מבחינתי זה שידעתי שאני מגיעה ביום שבו הטירה סגורה, ולמרות זאת השתכנעתי שיהיה כדאי להגיע. בדיעבד זאת הייתה טעות. הייתי מעדיפה להעביר את אחר הצהריים בקלמטה, לשבת בבית קפה, ללכת ברגל ולנוח קצת. הלקח לכולם: לשים לב שטירת מתוני סגורה בימי שלישי, כך שאם זאת הסיבה העיקרית לנסיעה עדיף לחשב מסלול מחדש. שלוש שעות נהיגה הן מחיר יקר מאוד בשביל לגלות שדלת המבצר סגורה.

ואז מגיע מאני, והנוף נהיה קשוח יותר

מקלמטה יצאתי דרומה לאורך הצד המערבי של חצי האי מאני.

מבחינה גיאוגרפית זה אחד החלקים המעניינים ביותר במסלול. רכס טייגטוס, עמוד השדרה ההררי של האזור, יורד דרומה כמעט עד הים, והכבישים נאלצים להידחק בין מדרונות, כפרי אבן ומפרצים.
עברתי דרך קרדמילי, סטופה, אגיוס ניקולאוס ולימני, והמשכתי לאראופולי. גם כאן למדתי שלא צריך "לאסוף" כל כפר בדרך: קרדמילי חמודה בעיני. לימני מקסימה. באראופולי שמחתי להישאר. על סטופה ואגיוס ניקולאוס הייתי מוותרת בנסיעה הבאה.

אישה אחרת יכולה לחשוב אחרת, ובכל מקרה בקיץ המקומות האלה נראים ומתנהגים בדרך שונה מאשר באפריל. אבל מבחינת הנהיגה זה לא משנה: כשעוברים באזור כל כך עשיר בכפרים, החוכמה היא לא לסמן V על כולם אלא לבחור את המקומות שעושים את זה.

אגב, טיפ חשוב: אני הכנתי דף כתוב עם מילים בסיסיות בתרגום ליוונית, וזה הוכיח את עצמו כמאוד שימושי כדי לתקשר עם אנשים בדרך. הנחיות לגבי מרחקים, כיוונים וזמנים עדיף לשנן ביוונית, או להשתמש בגוגל טרנסלייט בטלפון הנייד.

אראופולי: המקום שבו כדאי להניח לרכב לנוח קצת

אראופולי היא אחת מנקודות הכניסה הטבעיות למאני: היא ממוקמת באזור סלעי וחשוף, וממנה אפשר לצאת למערות דירוס, לכפרי החוף ולדרכים של פנים מאני.
נשארתי שם כמה ימים במקום להמשיך לנדוד בכל ערב, וזאת בהחלט החלטה שהייתי חוזרת עליה.

ככל שמד הקילומטרים התקדם לכיוון 2,000 התחזקה עוד ועוד ההכרה בכך שבסיסים ל"טיולי כוכב" הם אחד הסודות של טיול ארוך: לא כל יום חייב להסתיים במקום חדש. ארבע נקודות עבדו לי טוב במיוחד כעוגנים: קלבריטה בצפון ההררי, קלמטה במפרץ מסיניה, אראופולי במאני, ונפפליו בצפון-מזרח הפלופונס.

כאשר יש לך בסיס אפשר להחליט בבוקר מה מתאים לעשות מבחינת מזג האוויר, העייפות ומצב הרוח.

מונמבסיה: המכונית נעצרת והעיר מתחילה

מאראופולי המשכתי דרך גיתיו והספינה הטרופה Dimitrios לכיוון מונמבסיה (Monemvasia – Μονεμβασιά) שבדרום-מזרח הפלופונס. המעבר לשם הוא גם מעבר לצד אחר של חצי האי.

מונמבסיה בנויה על סלע עצום שעולה מן הים ומחובר ליבשה במעבר צר. השם שלה נובע מן הרעיון של "כניסה אחת". זאת עיר ביזנטית מבוצרת מן המאה השישית, והיא מחולקת לעיר תחתונה ולעיר עליונה.

אין כניסה עם רכב לעיר העתיקה וצריך להחנות את הרכב בחלק אחר, מעט מרוחק, של העיר. אפשר ללכת ברגל אל העיר העתיקה אבל לא כדאי: הדרך משובשת, כרגע בשיפוצים, ותחת זאת יש שאטל שנוסע הלוך ושוב מן הבוקר עד הערב בתדירות של כל חצי שעה. המחיר: 5 אירו. הכי שווה. מגיעים אל עיר הסלע עם המיניבוס ומכאן מתחיל עולם של הליכה בין סמטאות אבן, מדרגות, עליות.

מי שמגיע עם מזוודות, ציוד, או עם ילדים צריך לחשוב על זה מראש: לפעמים המלון הכי "רומנטי" על המפה הוא לא בהכרח הלינה הכי נוחה בטיול רכב.

המצבר שמת והפתרון המקומי

בקלבריטה קרה לי משהו שהזכיר לי שהרכב הוא לא רק אמצעי מעבר בין אטרקציות אלא שותף מלא למסע, ולפעמים יש לו חיים משלו: המצבר מת.

בדיעבד נזכרתי שכבר כשקיבלתי את המכונית באתונה הייתה לי תחושה שמשהו לא מושלם. היא לא התניעה מיד. בקלבריטה כבר לא היה ספק.

למזלי הייתי במלון שבו הצוות המקומי תפעל היטב את האירוע ועזר לי מאוד. מכונאי מקומי התניע את המכונית עם כבלים, בדק אותה, הכריז על מותו של המצבר, ואני החלטתי לא לקחת צ'אנס של להיתקע במקום פחות נוח – ורכשתי מצבר חדש על חשבוני במקום להמתין להחלטות של חברת ההשכרה.

נפפליו כנקודת יציאה לטיולי יום בארגולידה

אחרי מונמבסיה המשכתי צפונה לנפפליו, והנוף השתנה שוב. נפפליו ממוקמת על ראש מפרץ ארגוליס, בצפון-מזרח הפלופונס, ובניגוד לחלק מהאזורים ההרריים שעברתי בהם היא מרגישה כמו בסיס טבעי מאוד לטיולי יום.

נשארתי בה ארבעה לילות ויצאתי ממנה אל טולו, ויוארי, פורטו הלי וארמיוני. חוויות טיול מרתקות חוויתי גם בתוך העיר העתיקה עצמה. אבל לא כל יום טיול היה מוצלח מבחינתי: שמעתי גדולות ונצורות על הכפר טולו אבל במציאות גיליתי מקום שקט ומשמים למדי, וגם הכפר ויוארי לא השאיר עלי רושם מיוחד.

אבל נפפליו הדגימה שוב את היתרון של עיר ציר מרכזית: אני חוזרת בערב לאותה מיטה, לא מחפשת בכל יום חניה חדשה עם מזוודות באוטו, ולא מבזבזת זמן על מעבר ממקום לינה אחד לאחר. החיסכון באנרגיה שווה הרבה יותר מעוד סיכה על המפה.

תעלת קורינתוס: עשר דקות יכולות להספיק

מנפפליו עליתי צפונה לכיוון תעלת קורינתוס. גיאוגרפית זאת נקודת מעבר מרתקת מפני שהתעלה חותכת את מצר קורינתוס הצר, ומפרידה בין הפלופונס ליבשת היוונית, כשהיא מחברת בין מפרץ קורינתוס ממערב למפרץ הסרוני ממזרח. אני הסתכלתי, צילמתי, ואחרי זמן קצר הרגשתי שמיציתי.

אם עוברת בדיוק ספינה, החוויה כמובן דרמטית הרבה יותר. אם לא, בעיני אין צורך להקדיש לתעלה חצי יום. וזה שוב אותו שיעור: מפורסם לא בהכרח אומר שצריך להקדיש לו הרבה זמן.

בין היבשת לפלופונס: כמעט שלושה קילומטרים מעל הים

רגע מעניין במסע הוא המעבר על גשר ריו-אנטיריו. הגשר, שאורכו כמעט שלושה קילומטרים, מחבר את ריו שבפלופונס עם אנטיריו שבצד היבשתי של מערב יוון, מעל מצר שמחבר בין מפרץ קורינתוס למפרץ פטרס.

זה לא רק "עוד גשר בדרך" אלא חיבור בין שתי גדות שלאורך ההיסטוריה בוצע מעבר ביניהן בשיט. נסיעה על הגשר כרוכה באגרה לא זולה של 15.9 אירו למכונית נוסעים, וצריך לקחת את זה בחשבון.

עבורי המעבר לא היה כל כך מרשים ויזואלית מפני שבאותו יום היה יום גשם, והזיכרון העיקרי הוא המעבר עצמו: אחרי שעות של נהיגה על כבישים הרריים מפותלים פתאום נפתחת מולך רצועת ים רחבה, ואת עוברת מעליה אל חלק אחר של המסע.

לסיום: כביש שבו לא רציתי לקצר

את המסע סיימתי בכיוון כף סוניון ומקדש פוסידון.
כאן יכולתי לבחור במסלול מהיר יותר, אבל לא רציתי לעשות את זה. בחרתי לרדת לאורך הריביירה האתונאית דרך אזור החוף של אתונה, Vouliagmeni, Varkiza, Lagonissi ו־Saronida ועד לקצה הדרומי של אטיקה.

זה כביש שבו הים הסרוני נשאר קרוב אליך חלק גדול מהדרך, והנסיעה אל סוניון הופכת בעצמה לחלק מן הטיול. חופי ים נהדרים עם חול רך ומים צלולים כמו הטובים שבחופי יוון הם דרך מושלמת לסכם את המסע שלי.
אחרי כמעט 2,000 קילומטרים שבהם למדתי פעם אחר פעם לא להוסיף סתם מרחק, כאן עשיתי בדיוק את ההפך. בחרתי בדרך בגלל הדרך, וזה השתלם.

מה הייתי עושה אחרת ב-2,000 קילומטרים?

האמת? כלום. אולי הייתי משאירה קצת יותר אוויר לכל יום.

כי אחרי 2,000 קילומטרים מאחורי ההגה, הדבר הכי שימושי שלמדתי הוא שאי אפשר למדוד טיול נהיגה בקילומטרים. צריך למדוד אותו בפיתולים, בגובה, במזג האוויר, במספר העצירות, בפעמים שבהם מערכת הניווט מנסה להיות חכמה מדי, בעייפות של האדם שיושב מאחורי ההגה ובהתפעמות מן הנופים.

הפלופונס הוא מקום נהדר לנהיגה בזכות הגיאוגרפיה שלו: הרים שנופלים אל הים, מפרצים, חצאי איים, עמקים וכפרים שלא מחוברים בקו ישר גם כשהם נראים קרובים מאוד על המפה. המכונית פותחת את כל זה. אבל אם מנסים להספיק יותר מידי בפחות מידי זמן זה עלול להפוך את המסע למרתון, וזה לא מומלץ.

חזרתי מהמסע הזה עם הרבה חוויות והרבה תמונות, ועם יכולת חדשה להגיד לעצמי באמצע הדרך: לא חייבים. אפשר לוותר. מותר, פשוט, ליהנות.
ולפעמים, דווקא זה מה שהופך טיול טוב לטיול מצוין.

כדי לעקוב אחר המסע הנוכחי של גילי מצא למונטנגרו ואלבניה היכנסו לבלוג לטייל עם גילי או לעמוד האינסטגרם של גילי.

יש לכם סיפורי מסע מרתקים שתרצו לחלוק עם אחרים? כתבו לנו אל: editor.thecar@gmail.com

לקריאה נוספת:

נהיגה בחו"ל: כל מה שצריך לדעת

צפו: כבישי הנהיגה הטובים באירופה

טיול לסופ"ש: פשוט לנהוג