בצפון מזרח הגליל, לא הרחק מן הכפר הצ'רקסי ריחאניה ומן המושב עלמה, נמצאת המערה העמוקה ביותר בישראל, והקרירות שבתוכה הופכת אותה לאחד המקומות האידאליים לטיול בימי קיץ חמים. עם זאת, נזהיר מראש שלא מדובר בטיול מומלץ לקלסטרופובים.
'מערת עלמה', שנמצאת בתחום שמורת הטבע 'נחל חצור', מוגדרת כ"מערה קראסטית", כלומר שלעיקר עבודת החציבה והכרייה שלה אחראי החלחול של מי גשמים במהלך עשרות אלפי שנים מבעד לאבן גיר פריכה. המים, שעודם מחלחלים והופכים את המערה למקום קריר, לח וחלקלק מאד, המיסו את הגיר והסיעו אותו הלאה, וכך פערו בו חלל. אלא שליצירת מערת עלמה תרם גם תהליך גיאולוגי נוסף. המערה נמצאת על קו שבר גיאולוגי בין רמת דלתון לרמת עלמה, ופעילות ההסעה של סלעי הגיר והבזלת חרצה בתוכה חריצים וניתקה סלעי ענק ממקומם, וזה מוסיף לנוף הדרמטי והמיוחד שלה. עוד בדרך אל המערה, כאשר צועדים על אדמת טרשים, אפשר להבחין בלוע גדול שנפער כתוצאה מן הקריסה של שכבות הר אל חלל פנימי, ושם, בקרקעיתו, פעור פתח המערה.
מערת עלמה מוכרת לתושבי הארץ מזה אלפי שנים, שבמהלכן נקשרו בה אמונות ואגדות שונות, ברובן משונות, שאותן נשמור לרגעים שבהם נעמיק אל נבכיה, וכשאומרים "נעמיק" כדאי לדעת שבשיאה פעור חלל בגובה של 106 מטרים בין קרקעית המערה לתקרתה. כבר עם הכניסה קל להבחין בתהליכי הבליה הנמשכים: מים מרטיבים את הסלעים ומלטשים אותם, וצריך לשים לב שלא למעוד על לוחות הסלע החלקלקים.
במהלך ההיסטוריה שימשה מערת עלמה בית לעשרות אלפי עטלפים שחיו בה בשלווה, בעיקר בני מין 'נשפון גדות' ו'כנפן', אלא שכבר לפני כעשור הסתבר שתנועה ערה של מבקרים, ובעיקר ההמולה והתאורה שהם מביאים איתם, הבריחה משם את רובם. כדי לשקם את אוכלוסיית העטלפים נאסר הביקור במערה בין החודשים נובמבר למרץ, שבהם הם חורפים את שנת החורף שלהם.
רגע, מטיילים
עוד לפני שנגיע למערה עצמה אפשר ליהנות מן ההליכה בדרך, ומנוף גלילי של סלעי ענק בצל עצי אלון צפופים, מן הטבע הפראי והמראה של מצוקי הסלע הענקיים שיורדים בתלילות בין נחל ראש פינה לנחל דישון. גווני המצוק – חום בהיר וחום כהה – מחוררים בחורים אפלים בסלע, וגם השביל שלאורכו פוסעים זרוע בסלעים. מן הדרך ניבטים אלינו בתי המושב עלמה מחד, והכפר ריחאניה מאידך. אם תכננו יום טיול ארוך ורגוע נוכל להמשיך, לאחר הביקור במערה, לסיור מהנה בסביבה.
אגב, למרות אגדות אורבניות רבות, גם אם מתאמצים אי אפשר ללכת לאיבוד בתוך מערת עלמה, ואפשר לוותר מראש על ההיסטריה ועל שימוש בחוטים וחבלים שיש מי שמביאים "כדי למצוא את הדרך חזרה". זה מיותר, בעיקר מכיוון שהמערה מסומנת היטב וכל מבקר יכול להיות מצויד בפנס ראש או פנס יד.
נכנסים לעולם תת קרקעי
מערכת עלמה אמנם איננה אחת הארוכות בישראל, ובכל זאת היא פעורה לאורך של כ-500 מטרים, ומסלול הכניסה אליה הוא גם דרך היציאה, כלומר שבחלק מן המקומות צריכים הנכנסים להמתין ליוצאים או להיפך. הירידה והטיפוס דורשים תשומת לב, כאמור, וגם הסתייעות במעקה ובעשרות יתדות ברזל שננעצו בדפנות ומשמשות גם למדרך רגל וגם למאחז יד. בנוסף פוזרו גם מחזירי אור שמסייעים להתמצאות. כאמור, מאד מומלץ להביא פנסי יד או פנסי ראש כדי להרגיש יותר בנוח.
לאורך חלקים מעטים מן הדרך בתוך המערה נדרשים טיפוס וזחילה על סלעים גדולים, אבל ברוב חלקי המערה אפשר להתהלך זקופים. בכל מקרה המאמץ מוצדק, גם בזכות החוויה הייחודית לכשעצמה ובעיקר לנוכח מראות הנטיפים ונביעות המים מן הסלעים.
לאחר שעוברים את "מסדרון הכניסה" למערה מגיעים אל מעין אולם גדול שבו פונים ימינה ומשם למטה מבעד למסדרון מרשים שיש שמכנים "מסדרון דמוקלס" אשר קיבל את שמו בגלל סלעים ענקים שנראים כאילו הם תלויים ממעל כמו חרבו המתהפכת של דמוקלס. בקצה המעבר מגיעים אל מדרון תלול שלאורכו נעוצות יתדות, ובסופו ניצב שלט כחול ועליו הכיתוב "סוף מסלול". זה לא באמת סוף המסלול: מכאן מעמיקים כלפי מטה, ושמאלה, עד לחלק התחתון ביותר של המערה, שם נמצאת נביעה ובריכת מים קטנה לצד שני נטיפים גדולים.
אגדות וצ'יזבטים
לבני אדם יש תכונות משונות, כמו הרצון למלא את חוסר הידע שלהם בהמצאות מדומיינות, ואך טבעי הוא שמקום שונה ומשונה כמו מערה עמוקה מפרנס אינסוף רעיונות הזויים. כך, למשל, בעבר קיבלה מערת עלמה את השם "מערת הבבלים", והאמונה שנקשרה בה הייתה שעולי בבל שבו דרכה אל ארץ ישראל. רעיון אחר, מעט פחות הזוי, ש"מצדיק" את הכינוי הזה הוא אמונה לפיה בתוך המערה הזאת נקברו עצמותיהם של עולים מבבל.
במאה ה-18 ביקר במערה רבי חיים בן עטר ולימים נקשר בביקור הזה סיפור לפיו נמצא שם מספר הזוי (תשע מאות אלף) של קברי צדיקים. בעקבות מר בן עטר מספרים "זקני צפת" ש:"אין לה (למערה) קץ ותכלית, הנכנס בה נאבד מרוב הכוכין שיש בה… הנכנס לשם מסתכן מרוב פחד… זקני אומות העולם אומרים שתחילת המערב היא במדבר ויש לה קצה אחר בירושלים ומעשיה מרובים ונפלאים" (רבי חיים בן עטר). עוד מוסיפים צ'יזבטים מאותה תקופה לתאר את הפחד שאחז במבקרים ואת האמונה לפיה "הדרך מתחת לאדמה הולכת לירושלים, מהלך של שלושה ימים".
במציאות, בהתאם לעומס המבקרים, אפשר לבלות בתוך החללים הפנימיים במשך שעה ויותר, ואפשר לקצר את הביקור ולהגיע אל קצה המערה ובחזרה בתוך כחצי שעה עד 40 דקות. לאחר ירידה ועליה בחזרה אפשר להקדיש כמה שעות לביקור בכפר הצ'רקסי הסמוך, ריחאניה, ובעיקר במוזיאון למורשת הצ'רקסים.
אפשר לבקר גם ביער ברעם הסמוך, שהוא יער טבעי של עצי אלון מצוי בשמורת הטבע נחל דישון. שביל שסלול בין האלונים מוליך אל סלעי בזלת, אל מקום שלפי המסורת מיוחס למקום קבורתם של אסתר המלכה ומרדכי היהודי.
כך מגיעים: נוסעים על כביש 85 (עכו-צפת) ופונים שמאלה, לכיוון צפת, על כביש 886 עד לכפר ריחאניה. פונים בחדות ימינה מצפון לצומת אל סימון שבילים אדום לצד דרך משובשת שמתאימה לכל כלי הרכב. כעבור כקילומטר וחצי מגיעים אל מעין מגרש חניה שבו משאירים את הרכב, ומשם ממשיכים רגלית לאורך סימון השביל האדום, מרחק של כקילומטר עד למערה.
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
