בשורה התחתונה של הפרשה שנביא כאן נותר התובע בלי המכונית שלו, ב.מ.וו. משומשת שמחיר המחירון שלה עמד על 87,000 ש"ח, וגם נאלץ לשלם לנתבעת – חברת הביטוח הפניקס – הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 17,500 ש"ח – וכל זאת מפני שלא טרח לבטח את המכונית שרכש והסתמך על הביטוח המקיף של המוכר.
מכאן גם נובעת המסקנה הכאילו מובנת מאליה: כאשר קונים מכונית משומשת ומבקשים שהיא תהיה מבוטחת, חשוב לבטח אותה על שם הקונה ולא להסתמך על אף הבטחה או סיפור של אף אחד.
ובכל זאת, הרי לא היינו מביאים סיפור כל כך פשוט ובנאלי לולא היה בו משהו מעניין, למשל כמו מדוע שבעל רכב שנגנב בכלל יתבע חברת ביטוח שהוא לא מבוטח אצלה?
ובכן, מסתבר שלפי הפסיקה המקובלת, כל עוד שלא פג תוקפו של ביטוח חובה (שמכסה על נזקי גוף), ובהנחה שמאפייניו של קונה של רכב משומש דומים לאלה של המוכר (גיל, מין, ותק נהיגה וכל מה שעשוי להשפיע על גובה הפרמיה) – הרצף הביטוחי נשמר גם אם לא נרכשה פוליסה חדשה על-ידי הקונה (אלא אם מדובר בפוליסה על-שם ספציפי).
לגבי ביטוח מקיף (רכוש), לעומת זאת, קיימת מחלוקת משפטית אשר נובעת מנוסח החוק: "מפסיקה שניתנה בבתי משפט עולה כי הפרשנות שנתנו בתי המשפט לסעיף 55 בחוק חוזה הביטוח", כך כתבה בפסק הדין שלפנינו שופטת בית משפט השלום בירושלים קרן אזולאי, "הקובע כי "בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזק. הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו" – היא שבשים לב למילים "למבוטח או למוטב" – הרי שאין לנתק בין הנכס המבוטח לבין זהות הבעלים של הנכס…"
השופטת אזולאי קיבלה, לכן, את עמדתה של הנתבעת, חברת הפניקס, לפיה פסק הדין המוביל בעניין זה קבע שעם מכירת מכונית "פוקע העניין הביטוחי של בעל המכונית", ובעקבותיו השתרשה ההלכה לפיה לא ניתן להעביר פוליסת ביטוח ממבוטח אחד לאחר ללא הסכמת המבטחת וללא ידיעתה.
התובע, לעומת זאת, טען שלצד הלכה זו נשמעו בשנים האחרונות קולות שקוראים לקבוע שאין בהעברת הבעלות כדי לשלול את אחריות חברת הביטוח, ובמקום זאת מוצע שהמבטחת תוסיף להיות אחראית גם כלפי הרוכש "אלא אם כן מוכיחה המבטחת שהייתה נמנעת, מנימוקים סבירים, מלבטח את הבעלים החדש".
שאלת המפתח, לשיטתו, היא אם שינוי הבעלות בנכס גרר החמרה של הסיכון: אם התשובה היא שלילית, אין לאפשר למבטחת להימנע מתשלום תגמולי ביטוח.
בהמשך פסק הדין קובעת אמנם השופטת אזולאי ש"דומה כי מחלוקת זו מעוררת שאלות נכבדות, במיוחד על רקע השינויים שחלו בפרשנות חוק חוזה הביטוח בשנים האחרונות, ולנוכח התכליות הצרכניות המונחות ביסוד החוק (לצד תכליות אחרות). יש להניח שעניין זה יוסיף להתברר בפסיקת בתי המשפט".
ובכל זאת קיבלה השופטת את טענת חברת הביטוח לפיה העברת הבעלות לא הובאה לידיעתה וכי בכל מקרה מדובר במבוטח בעל רמת סיכון גבוהה יותר (נהג צעיר) ולכן נדרשו שינויים בתנאי הפוליסה.
השופטת גם דחתה את טענת התובע לפיה סוכן הביטוח יעץ לו שלא להעביר את הביטוח על שמו ולהמתין לתחילת השנה כדי לבצע את השינוי. לדבריה, התובע לא הצליח להוכיח הבטחה כזו ואילו הסוכן הכחיש את הדברים.
לתובע לא עזרה העובדה שסוכן הביטוח פנה להפניקס וביקש לפצות את התובע תוך שימוש במילים " אני מבקש בכל לשון של בקשה ללכת לקראת המבוטח ולפצותו בגניבת הרכב. אין לי מנוח מזה בלשון המעטה…."
המבטחת, אגב, טענה שגם אם סוכן הביטוח נתן הבטחה כזו הוא נהג ברשלנות וחרג מן ההרשאה שניתנה לו.
לפיכך מוסר השכל: היות שהפסיקה לא ברורה במקרה הטוב, ופועלת לרעת המבוטח במקרה הרע – כאשר רוכשים מכונית משומשת ומבקשים שהיא תהיה מבוטחת – לא להתעצל ולא לעגל פינות, אלא להנפיק לה פוליסה חדשה על שם הרוכש.
ת"א 22822-08-10
