ב-20 בנובמבר האחרון, יום שישי בין סגר כלשהו לסגר המי-זוכר-איזה, יצאו שני זוגות חברים תל אביבים לקניות והתאווררות בשוק של רמלה. זאת הייתה שעת צוהריים, והארבעה נסעו בקרוסאובר מסוג סקודה קודיאק שמוחכר בליסינג על-ידי החברה שבה עבדה אחת מהם, ע.ס. היות שמדובר בימי קורנה, והארבעה אינם ילדים, הם העדיפו – לטענתם – לנסוע עם חלונות פתוחים. זאת עובדה שחשוב לזכור כחלק מן הפאזל הבלשי שמונח כעת לפנינו, ושאותו צריך לפתור.
ברחבת החניה שסמוכה לשוק של רמלה, ברחוב הבעל שם טוב 1, הם מצאו מקום חניה צפוף בצמוד לרכב מסחרי צהוב, החנו שם את הקודיאק, ונכנסו אל חנות גבינות בשוק. שעה קלה לאחר מכן, כאשר ביקשו לשוב לבתיהם, הם חזרו אל הרכב אבל – כמאמר השיר ששר גידי גוב – "במקום בו הוא עמד נשאר רק אוויר".
ע.ס. התקשרה בבהילות לקצין הרכב של החברה, הוא מצידו התקשר אל חברת הליסינג, מפה לשם נוצר גם קשר עם חברת האיתור, 'איתוראן', ומהר מאד הסתבר שבתוך 32 דקות מן הרגע שבו הגיעו החברים לשוק של רמלה השתלט גנב רכב על הקודיאק שלהם ויצא בנסיעה מהירה לעבר שטחי הרשות הפלסטינאית. כ-30 דקות לאחר תחילת הנסיעה מרמלה קלטה המערכת של איתוראן את אות החיים האחרון מיחידת המעקב שמוטמנת בקודיאק, וזה סימן את מותה המוקדם כתוצאה מן הניתוק שלה מן הרכב.
עד לכאן נדמה שמדובר בפרשת גניבת רכב רגילה, כמותה מתרחשות בישראל עשרות אלפים מידי שנה בשנה. הקורא התמים, כמו גם ע.ס. ושלושת חבריה, מאמין שאם הרכב ממוגן, מאותר, מבוטח, ואם לא הייתה רשלנות מצידו בתפעול הרכב – מכאן ואילך "זאת הבעיה" של חברות הליסינג ו/או הביטוח אשר מקבלות מאיתנו תשלום מכובד כדי להגן עלינו בדיוק במצבים כאלה.
מצד שני, אם הכל היה כל כך פשוט הרי לא הינו מטרידים אתכם עד לכאן, ואת "המכה לפנים" חטפה ע.ס. ימים ספורים לאחר מכן כאשר קיבלה הודעה שהיא זאת שאשמה בגניבת רכבה, ושעליה לשלם חלק נכבד מן השווי של הקודיאק. הסיבה: לטענת 'איתוראן', שמסתמכת לכאורה על התיעוד הפנימי שלהם של המעקב אחר הרכב – ארבעת החברים השאירו את הקודיאק בחניון השוק של רמלה כאשר המנוע שלו פועל, וזה כמובן שיחק לטובת הגנב שלא היה צריך להתאמץ יותר מידי.
זה המקום להדגיש שאנחנו, ב-TheCar, לא רוצים לנקוט עמדה בתיאור האירוע וממילא אין לנו כלים לקבוע מי צודק. העובדות שמובאות כאן נסמכות אך ורק על דוח חקירה אשר בוצעה עבור חברת הליסינג בידי חוקר פרטי, ואנחנו מפרסמים את הסיפור כדי לקבל את התגובות שלכם וללמוד מהן על מקרים דומים של אנשים שאולי חוו חוויה דומה.
ויש גם שני דברים חשובים נוספים: ראשית לכל, מקרה זה מהווה תמרור אזהרה לכל מי שברכב שלו מותקנת מערכת איתור והוא סבור – בטעות, כך מסתבר – שהוא יכול לישון בשקט מפני ש"יש מי ששומר".
שנית, הטענה של 'איתוראן' היא הרי שהרכב נותר מונע. העניין הוא ש"מפתח" ההתנעה של הקודיאק, למעשה שלט רחוק, נותר בידי ע.ס. וזאת מכיוון שבדגם הזה – כמו במאות אלפי מכוניות אחרות בארץ, יש כפתור "התנעה ללא מפתח". המשמעות היא שנהג יכול, טכנית, לצאת מן המכונית שלו ולהשאיר אותה מונעת מבלי לשים לכך לב, וזאת בשונה ממפתח התנעה רגיל – שאי אפשר לשלוף ממתג ההתנעה מבלי לכבות את המנוע.
אגב, ברוב המכוניות החדשות בימינו, למעט במכוניות היברידיות וחשמליות, מותקנת מערכת "דומם והתנע" (Stop and Start) אשר מכבה את המנוע כאשר הרכב עומד במקום. ברוב המכוניות מתוכנתת המערכת להפעיל מחדש את המנוע כאשר נדרש חשמל למערכת מיזוג האוויר, ואז הוא מונע גם אם לא עוזבים את הבלמים או נוגעים במצערת. אלא שמערכת לא תתניע מחדש את המנוע אם מפתח ההתנעה האלקטרוני לא נמצא בצמוד לרכב.
נעול או מונע?
השאלה שבמחלוקת היא אם ארבעת החברים עזבו את הקודיאק כשהוא מונע – כפי שטוענת חברת 'איתוראן', או שהם כיבו ונעלו אותו כפי שטוענים החברים. כאמור, אנחנו לא נכריע בסוגיה הזאת אבל בהחלט נצייד את קוראינו בפרטים חשובים שעולים מתוך דו"ח החקירה. נדגיש שהחוקר הפרטי ראיין בנפרד את כל אחד מארבעת הנוסעים, הגיע למקום שממנו נגנב הרכב, ושוחח עם נציגי חברת 'איתוראן' והמשטרה.
לגבי ארבעת החברים – הרושם שעולה מדוח החקירה הוא שאין להם כל מניע או תועלת מגניבת הרכב, אלה אנשים נורמטיביים בשנות ה-60 לחייהם, תושבי "הצפון החדש" של תל-אביב, וממילא לא מדובר ברכוש שלהם אלא ברכב חכור.
הארבעה, כל אחד מהם בנפרד כאמור, זוכרים לטענתם היטב שכאשר הם יצאו מן הרכב המנוע שלו היה כבוי, ושהרכב היה נעול. לטענתם, כדי לעבור ברווח הצר שבין הקודיאק לבין הרכב המסחרי שלצידו הם חנו מראת-הצד של הקודיאק הייתה חייבת להיות מקופלת. המראה הזאת מתקפלת אוטומטית, במקביל לסגירת החלונות, כאשר נועלים את הרכב באמצעות השלט-רחוק של מפתח ההתנעה.
שתי עובדות חשובות נוספות: ראשית לכל – הארבעה טוענים שבגלל הקורונה הם נסעו כל הדרך עם חלונות פתוחים, וקשה להעלות על הדעת שארבעה אנשים שונים לא ישימו לב שהם עוזבים מכונית עם מנוע מונע וחלונות פתוחים. מצב כזה לא מאד הגיוני גם כאשר מדובר באדם אחד – אם כי זה בהחלט יכול לקרות (אחרי הכל, אבות ואימהות שוכחים ילדים ברכב) – אבל הוא בכלל לא סביר כאשר מדובר בארבעה בני אדם. שנית, אי אפשר לנעול את ה'קודיאק' באמצעות השלט רחוק שלו כאשר המנוע פועל. לעומת זאת – חלונות הרכב לא נסגרים לבד, והמראות לא מתקפות מעצמן, ללא נעילה של הרכב.
נציגי איתוראן, מאידך, מספרים סיפור אחר. בדו"ח האירוע שהעבירו לידי החוקר הפרטי הם טוענים שהמידע הראשוני לגבי גניבת הרכב התקבל אצלם כאשר גנבי הרכב ניתקו את יחידת האיתור, וזה קרה בקרבת הכפר הערבי ניעלין שבשטחי הרשות הפלסטינית.
לדברי 'איתוראן', עם קבלת ההתרעה הוקפץ כח אכיפה של החברה אל האזור, והתמקם "בקרבת צירי תנועה אפשריים של הרכב, בניסיון להגיע ולתפוס את הרכב. במהלך הפעילות זוהה הרכב בנסיעה לכיוון כפר דיר קדיס לעבר העיר רמאללה".
כ-8 שעות לאחר ניתוק יחידת האיתור שבתוך הרכב איתר כח אכיפה של 'איתוראן' את הקודיאק בפאתי הכפר דיר קאדיס, "בוצעה חסימה שבעקבותיה סטה הרכב ממסלולו והמשיך לעבר שטחי הרשות הפלסטינית… בשל המצב הביטחוני באותה עת בשטחי הרשות הפלסטינית לא ניתן היה להגיע לרכב ולהחזירו ללקוח. כח אכיפה איתוראן פעל רבות במהלך האירוע, בניסיון לאתר את הרכב, אך ללא תוצאות".
דו"ח האירוע של 'איתוראן', שמשחזר את מסלול הנסיעה של הקודיאק עד לרגע שבו נותקה יחידת האיתור שלו, מתעלם מחלק ממסלול הנסיעה של הקודיאק בדרך מתל-אביב לרמלה, והוא גורס שהרכב נעצר בסמוך לשוק ברמלה בשעה 13:37, נשאר מונע, ובשעה 14:09 המשיך בנסיעה משם לעבר שטחי הרשות.
לכאורה – ל'איתוראן' אין כל אינטרס "לספר סיפורים", ואין לה כל עניין להטיל אחריות על אחד מן הצדדים, ובמילים אחרות: אין לה מניע למסור מידע שונה מזה שמתועד במערכות שלה. אנחנו, כמובן, לא יכולים לטעון אחרת, אך יחד עם זאת אסור לשכוח ש'איתוראן' לא באמת "נטולת אינטרס".
המודל העסקי של 'איתוראן' מבוסס במידה רבה על האמון של חברות הביטוח ושל לקוחות פרטיים ביכולות מניעת הגניבה והאכיפה שלה. לקוחות פרטיים מקריבים את הפרטיות שלהם, ומשלמים עשרות שקלים בחודש לחברת האיתור בדיוק כדי למנוע מצבים כאלה, אבל במבחן התוצאה – הקודיאק של ע.ס. נגנב ולא הושב לבעליו. החברה שאחראית על המיגון ועל האכיפה מוצגת באור פחות שלילי – גם בעיניכם וגם בעיניי הלקוחות שלה – אם יש מי שיכול לשאת ב"אחריות תורמת".
משטרה בדיחה
אין טעם או צורך לתבל את הסיפור שלנו עם ההתנהלות של משטרת ישראל בכל הקשור לגניבות רכב, מפני שהרושם הוא שרוב אזרחי המדינה די מיואשים מן היכולת של משטרת ישראל לספק להם ביטחון אישי או להילחם בפשיעה. ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, מכיוון שגם משטרת ישראל קיבלה תפקיד קטן ומשעשע בתסריט הזה.
ע.ס. השתמשה במערכת ה"מתוחכמת" של משטרת ישראל והגישה את התלונה על גניבת הרכב באמצעות האינטרנט. היא אף קיבלה מספר אסמכתא לתיק שנפתח, וזה לא אמור להיות הישג גדול: אחרי הכל, אנחנו כבר בתחילת העשור השלישי של האלף השלישי ורוב פעולות הממשלה זולגות אט אט אל הרשת. אלא שבין אם בגלל תקלה טכנית, או בגלל רמת העדיפות שמשטרת ישראל מייחסת לגניבות רכב – כאשר החוקר הפרטי בדק את פרטי הרכב במערכת המשטרתית הוא גילה שהרכב בכלל לא מופיע בה כרכב גנוב.
ע.ס. התבקשה להגיע פיזית לתחנת משטרה כדי להגיש תלונה נוספת, וכך היא אכן עשתה, אלא שהתלונה הנוספת שלה נסגרה מהר מאד תחת הכותרת "רכב לא נמצא", כך שמראש, וכצפוי, ממילא לא הייתה תועלת גדולה מידי בלהגיש תלונה למשטרת ישראל.
מה לעזאזל קרה שם?
החוקר הפרטי, שנשכר כאמור על-ידי חברת הליסינג, סיכם את דוח החקירה שלו והוסיף, מעבר לתיאור העובדתי של האירוע, ש"חוכרת הרכב ובעלה הותירו בנו רושם חיובי כמי שלא פעלו בזדון ו/או בכוונה שהרכב שבנדון ייגנב".
בהנחה שהחוקר הפרטי יודע את העבודה שלו, ושלע.ס. ולשלושת חבריה באמת לא היה עניין בגניבה, נראה שנותרנו עם שתי אפשרויות: או שארבעה אנשים לא שמו לב שהם משאירים מכונית מונעת בחניה ציבורית פתוחה ליד שוק הומה, או שמשהו באיתוראן – בין אם טכני או מנהלי – לא עבד כפי שכולנו מדמיינים שמערכת כזאת צריכה לעבוד.
בעקבות פניית TheCar לחברת איתוראן בוצעה שם בדיקה מעמיקה ובעקבותיה נמסרה לנו התגובה הבאה: "מבדיקה שערכה חברת איתוראן עולה באופן מוסמך שבעת שהרכב נגנב בשוק ברמלה הוא היה מונע. חברת איתוראן ממליצה לכל בעלי הרכבים שיש להם הנעה באמצעות כפתור-התנעה לכבות את המנוע באמצעות הכפתור בשעה שהם יוצאים מן הרכב".
בינתיים, עד שיימצא פתרון לתעלומה (למשל, במקרה הבלתי סביר בעליל שמשטרת ישראל תתפוס את גנבי הרכב ותחקור אותם), כדאי למנות מספר תובנות ומסקנות שנוגעות לכל אחד ואחת מאיתנו.
1. ליסינג זה לא ביטוח
מחזיקים במכונית חכורה – בין אם על ידיכם או דרך הארגון שבו אתם עובדים? חשוב לוודא שהרכב מבוטח. חלק מחברות הליסינג לא נוהגות לבטח את כלי הרכב שלהן אבל כן מוכרות פוליסות ביטוח למשתמשים, ובכל מקרה אפשר לבטח את הרכב. כך או אחרת – חשוב לוודא מבעוד מועד מה קורה במקרה של גניבה.
2. ביטוח זה לא בטוח
גם אם יש לכם ביטוח מקיף לרכב, רוב חברות הביטוח לא ממהרות לשלם פיצויים, ואם יש סדק צר שדרכו אפשר להפיל את האחריות לגניבה עליכם – תסמכו עליהן שהן ימצאו אותו. יתרה מכך: אפילו אם תקבלו פיצוי במקרה של גניבה – זה ייקר מאד את הפרמיות הבאות שתשלמו לביטוח רכב ויקטין את האטרקטיביות שלכם כמבוטחים.
המסקנה: צמצמו ככל האפשר את היכולת לגנוב לכם את הרכב, גם אם הוא לא בבעלותכם. במידת האפשר כדאי לחנות במקומות פחות מועדים לפורענות ולצייד את הרכב באמצעי מיגון נוספים, עם דגש על "לא שגרתיים".
3. לא כל מי שעוקב אחריכם הוא חבר
אתם אולי משלמים עשרות שקלים בחודש לחברת איתור, אבל זה לא הופך אותה לחברה שלכם, ובמקרה גניבה כלל לא בטוח שתזכו לסיוע.
4. כפתור התנעה או מפתח?
יש משהו מאד נוח בהתנעת המכונית באמצעות כפתור מבלי להוציא את המפתח מן הכיס, ובעתיד זה גם יהיה הסטנדרט של כל המכוניות בעולם. אבל זה לא הופך את הפתרון הזה למושלם: עוד ועוד עדויות מן העולם מצביעות על כך ששיטה זאת הופכת את המכוניות ליותר קשות למיגון מפני גניבה, ובמקביל יש זינוק מובן מאליו במספר המקרים שבהם אנשים משאירים כלי רכב מונעים – בעיקר כלי רכב היברידיים שבהם מנוע הבעירה הפנימית יכול להיות דומם כאשר עוזבים את הרכב. עד שיימצאו לכך פתרונות טובים זאת סיבה נוספת להעדיף מכונית עם מפתח התנעה רגיל.
