Ad

המשטרה מציגה: עד הראייה שחשב שהחורף החל באוגוסט

אוהבים את הכתבה? שתפו אותה עם חברים, בעמוד שלכם ובקהילות שבהן אתם פעילים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

שוטרת ששלחה את תיק התאונה לגניזה, בוחן תנועה שחקר את הנאשם שנה אחרי התאונה ומבלי להגיע לזירת התאונה, ועד ראייה שראה את כל המעורבים לובשים מעילים וכיסויי ראש באמצע חודש אוגוסט. כך נראית חקירת תאונת דרכים שעורכת משטרת ישראל

בתאונת דרכים שאירעה בבת-ים באוגוסט 2010 נפגעה הולכת רגל, וזה, פחות או יותר, הדבר היחיד שמשטרת ישראל הצליחה להוכיח במהלך חקירת תאונה אשר בעקבותיה הוגש כתב אישום נגד נהג מכונית שעבר במקום. אולם, במקום לגנוז את תיק התאונה ולהפנות את משאביה המדולדלים לחקירת פשעים חמורים ותאונות קשות, החליטה משטרת ישראל לרדוף את הנהג המעורב במשך יותר מארבע שנים.

מחדלי החקירה של המשטרה החלו מיד לאחר שהתקבל דיווח ראשוני על התאונה מעד ראייה: שוטרת שהגיעה למקום גבתה עדויות מהולכת הרגל ונהג המכונית שעבר במקום, ומיד התברר שהעדויות סותרות אחת את האחרת. אולם, במקום לדווח על כך לבוחן תנועה או חוקר, השוטרת רשמה בסיום דו"ח הפעולה "לגניזה" – כלומר, מבחינת המשטרה האירוע סגור, ואין צורך להמשיך בפעולות חקירה. הבעיה היא שהאירוע לא היה סגור, וביחידת התביעות של המשטרה החליטו בשלב מאוחר יותר שיש צורך לנקוט צעדים משפטיים נגד הנהג המעורב. לצורך כך נשלחה הנחיה לבוחן תנועה לחקור את תאונת הדרכים, וכך אכן נעשה – שנה לאחר התאונה.

בהכרעת דין בעניינו של הנהג, מפרט השופט הבכיר ישראל ויטלסון מבית המשפט לתעבורה בתל-אביב את השתלשלות האירועים: "(הבוחן) חקר את הנאשם רק כעבור שנה, (ו)זאת רק לאחר שקיבל הנחיה מיחידת התביעות לבצע זאת. במהלך חקירתו הכחיש הנאשם (הנהג המעורב, ש.ה) מכל וכל את מעורבותו בתאונה וסתר לגמרי את עדותה של הנפגעת, (אך) דבר זה לא גרם לחוקר לזמן את הנפגעת לחקירה ולעמת אותה מול גרסת הנאשם. נהפוך הוא, על סמך התרשמותו בלבד החליט הבוחן להמליץ על הגשת כתב אישום כנגד הנאשם מבלי לחקור לעומק את הדברים".

ראוי לחזור על מה שכתב השופט: בוחן התנועה המשטרתי המליץ על הגשת כתב אישום נגד הנהג על סמך התרשמותו מעדותה של הולכת הרגל, כפי שנרשמה על-ידי שוטרת כשנה לפני החקירה. השופט ויטלסון התייחס לעניין זה: "הבוחן, בהגינותו, טען בבית המשפט כי לא הייתה בפניו עדות נחרצת שתקבע איזו גרסה אמינה יותר, אולם עובדה זו כשלעצמה לא מנעה ממנו להעדיף את גרסת הנפגעת על-פני גרסת הנאשם… ההמלצה להגיש כתב אישום נעשתה מבלי שהיו בפניו ראיות חד-משמעיות לטובת גרסה אחת מהשתיים".

איך בכל זאת מחליט בוחן תנועה במשטרת ישראל איזו גרסה להעדיף, כאשר אין בידיו ראיות חד-משמעיות? גם השופט ויטלסון ביקש לדעת את התשובה לחידה הזו: "לשאלת בית המשפט לפי מה הוא מחליט מי דובר אמת, ענה הבוחן 'אני החלטתי ללכת יותר לעדותה של הולכת הרגל, כי לדעתי העדות שלה יותר סבירה, יותר אמינה בעיני, למרות שלא חקרתי אותה אישית'". כנראה שזו אותה "תחושת-בטן" מפורסמת של שוטרים ובלשים, שעוזרת להם לפענח פשעים חמורים, ומידת מהימנותה גבוהה כמו קריאה בקפה.

בהמשך המשפט העלה השוטר הסבר נוסף להחלטתו להעדיף את גרסת הולכת הרגל: גרסתה נתמכה על-ידי עדות ראייה של האדם שהתקשר למשטרה ודיווח על התאונה באוגוסט 2010. לפי השופט ויטלסון, "בניסיונו להסביר את החלטתו לכך, אמר (הבוחן) כי קיימת עדות של עד ראייה בשם א' ולכן לא מצא את הצורך לזמן, או לעמת, את הנפגעת עם גרסת הנאשם".

רק שיש בעיה אחת, קטנטנה, עם ההסבר הזה: כאשר החליט הבוחן להעדיף את גרסתה של הולכת הרגל, עד הראייה שדיווח על התאונה עוד לא נחקר במשטרה. "לא יתכן שבמסגרת שיקוליו הסתמך על עדותו העתידית של מר א'", ציין השופט המופתע, "שכן מר א' נחקר לראשונה במשטרה רק כעבור שנתיים מהמועד שבו חקר הבוחן את הנאשם באזהרה (ושלוש שנים אחרי התאונה, ש.ה)". אגב, חוקרי המשטרה היו יכולים לזמן את עד הראייה בכל עת, שכן פרטיו היו רשומים ביומן המשטרה, כולל מספר טלפון ישיר. אלא שכאמור, חקירה ראשונה של העד נערכה שלוש שנים אחרי התאונה.

והייתה עוד בעיה – מהותית למדי – עם העדות שמסר עד הראייה: היא לא תמכה בטענות התביעה, ואף סתרה חלק גדול מהן. וכך כתב השופט ויטלסון: "העד לא ידע לזהות את סוג הרכב, את הצבע ואת מספר הרישוי שלו. כמו כן לא ידע לזהות האם מדובר בנהג או נהגת, (ו)האם מדובר בנפגע או נפגעת… אין חולק כי במקום היה אדם נוסף, כדברי הנפגעת 'האיש עם הכלב', אשר בהמשך אף עזר לנאשם להכניס את הנפגעת לרכבו, אולם אדם זה נעלם מעדותו של מר א'. בחקירה הנגדית נשאל: אמרת שלא ראית אנשים ורכבים באזור? (ולכך ענה) 'לא היו עוד אנשים בסביבה'… מר א' כאמור לא הבחין באנשים נוספים באזור, ואמר שראה את הנהג מכניס לבדו את הולכת הרגל למושב האחורי של רכבו".

גם התרחשות התאונה לפי עדותו של עד הראייה הייתה שונה מזו שמופיעה בכתב האישום: "על-פי דברי הנפגעת והרשום בכתב האישום, כיוון החצייה שלה היה משמאל לכיוון נסיעת הנאשם", ציין השופט ויטלסון, "אולם מר א' סתר זאת וסימן על-גבי התצלום המסומן… כיוון חצייה מימין לרכב הנאשם, שהינו הפוך לכיוון הידוע. לאור האמור לעיל, קיים לדעתי ספק סביר אם מר א' היה עד לתאונה נשוא כתב האישום". כן, קראתם נכון: השופט סבור שיש סיכוי שעד הראייה היה עד לתאונה אחרת.

והנה עוד עניין תמוה בעדותו של עד הראייה: למרות שהתאונה אירעה בחודש אוגוסט (בבת-ים, שהיא כידוע עיר בישראל), העד חזר וטען שהוא ראה את כל המעורבים לבושים במעילים ואף חובשים כיסויי ראש. בעיית חוסר ההתאמה של הלבוש לעונת השנה, לא נעלמה מעיניו של השופט ויטלסון: "אין חולק כי התאונה התרחשה בחודש אוגוסט, תקופה שבה מעיל הינו פריט לבוש לא רלוונטי באופן קיצוני, אולם מר סגל התעקש פעם אחר פעם לומר, גם בחקירתו הראשית, (כי) 'היה חורף, היה מעילים וכיסוי ראש… זכור לי שהולך הרגל היה עטוף גם במעיל אפור'".

לאור כל כך הרבה מחדלים וליקויים בחקירת המשטרה (עד כמה שאפשר לקרוא להתנהלות שכזו "חקירה"), החליט השופט ויטלסון לזכות את הנהג – ארבע שנים ושלושה חודשים אחרי התאונה. אמנם הזיכוי הוא "מחמת הספק", אך הספק היחיד שמעורר המקרה הזה נוגע לשיקול הדעת של משטרת ישראל, שבחרה לנהל הליכים משפטיים נגד נהג במשך שנים ארוכות, וזאת מבלי שאף טרחה לנסות להגיע לחקר האמת.

  • Ad
  • Ad
  • Ad
    שינוי גודל פונט
    ניגודיות