Ad

היום שאחרי הבחירות: הספינה עדיין שטה, אבל לאן?

לאחר שנה של משחקי ריאליטי פוליטי - מדינת ישראל נסחפת ללא כיוון ודרך ומפספסת את מהפכת התחבורה הגדולה ביותר מאז המצאת הגלגל
אוהבים את הכתבה? שתפו אותה עם חברים, בעמוד שלכם ובקהילות שבהן אתם פעילים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

התוצאות הסופיות של בחירות מרץ 2020 יפורסמו בימים הקרובים וגם הפעם, כך נראה כרגע, לא תתאפשר הקמת ממשלה ראויה, כזאת שמסוגלת לפעול מתוך שיקולים ענייניים ולהפעיל את המערכת הפקידותית באופן המיטבי עבור תושבי המדינה.

בקביעה הזאת אין אמירה פוליטית לאף כיוון, וגם לא הפניית אצבע מאשימה כלפי מפלגה, עמדה, אידאולוגיה או השקפה ספציפיים, אלא תיאור אבסולוטי של מצבנו בתום השנה ההזויה ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. זה לא אומר שאין אשמים במצב הזה, כאלה שגם חייבים לתת את הדין בפני הציבור – אלא להיפך. רשימת האשמים כוללת ככל הנראה את כל חברי הכנסת ואת כל מי שהעמידו את עצמם לבחירה בשלושת הסבבים האחרונים, מפני שבסדום הזאת, כך נדמה, לא נותר אף צדיק.

השיח הפוליטי והתקשורתי בשנה האחרונה, ולמעשה בשנים האחרונות, נסוב כמעט אך ורק סביב נושאים אישיים שקשורים במצבם, אופיים, רצונותיהם וגחמותיהם של מי שמתיימרים להיות "נציגי הציבור". במקום לדון לעומק וברצינות בפתרונות לבעיות של תושבי המדינה, ולהתמקד ביצירת חזון לעתיד ותוכניות אופרטיביות לשיפור מצבם ואיכות חייהם של הבוחרים. התחושה היא שאנחנו שקועים בתוכנית ריאליטי מטרידה במיוחד.

ככל שהדברים נוגעים לרכב, תחבורה וניידות – המציאות הפוליטית גרמה, גורמת וככל הנראה גם תגרום בתקופה הקרובה לנזקים אדירים, גם כלכליים וגם בקורבנות אדם. במבחן התוצאה, העשור שבין 2009 ל-2019 הוא "עשור אבוד" בכל הקשור להתנהלות הממשלתית בתחום התחבורה, אם כי 12 החודשים האחרונים גורמים לעשור הזה להיראות מוצלח באופן יחסי. את נזקי 11 השנים האלה נשלם אנחנו וישלמו ילדינו – גם בכסף וגם בחיים – ובנקודת הזמן הנוכחית חייבים לעשות הכל כדי לצמצם את הנזק הזה.

למדינת ישראל, נכון להיום, אין תוכנית אב לתחבורה או מפת דרכים שמבוססת על חזון מגובש והנהגה איתנה, כזאת שמציגה דרך אל העשורים הבאים. כתוצאה מכך מושקעים עשרות מיליארדי שקלים מכספי הציבור בפרויקטים הלא נכונים, ועשרות מיליארדים נוספים הולכים לאבדון בגלל התעלמות ממשלתית מן המהפכות שעוברות על תחום התחבורה ועל תעשיית הרכב בעולם.

המזל היחיד של תושבי ישראל, ומה שמקדם אותנו למרות פעולות הממשלה ולא בזכותן – הוא מגזר ה'אוטו טק' הישראלי שצומח במהירות בזכות ההזדמנויות העסקיות האדירות שפותח התחום הזה בשאר מדינות העולם. התעשייה הזאת אמנם צפויה לשפר את הכנסות המדינה ממיסים בכל אקזיט, ולשפר את מצב התעסוקה בעולמות ההי-טק, אבל היא לא יכולה להחליף את מי שאמורים לנהל מדינה, בהתאם למדיניות, למען התושבים.

מבין עשרות דוגמאות לדברים אלה, ומתוך תקווה שמישהו יתעשת ויעשה את מה שמתבקש לעשות, הנה חמישה נושאים רנדומליים שדורשים טיפול מידי במסגרת תוכנית לאומית לתחבורה.

מדינה בפקק

שיעור מכוניות הנוסעים ביחס לגודל האוכלוסייה בישראל הוא הנמוך ביותר מקרב כל מדינות ה-OECD. למרות זאת, הצפיפות על הכבישים שלנו היא החמורה ביותר מבין אותה קבוצת מדינות. לפי נתוני משרד התחבורה, עומסי התנועה גורמים למשק הישראלי נזק שנתי בהיקף של 52.5 מיליארד שקלים בכל שנה, והוא צפוי להחמיר בשנים הבאות.

האם המציאות הזאת הייתה בלתי נמנעת? האם גידול האוכלוסייה, פיגור ארוך שנים בפיתוח תשתיות חדשות, תחבורה ציבורית מפגרת ושיפור במצב הרוח הכלכלי שגרם לרכישת יותר מכוניות חדשות הן סיבות מספיק טובות למציאות שאליה נקלענו – כפי שטוען שר התחבורה לשעבר ישראל כץ?

התשובה החד משמעית היא לא. גם לפני עשור, ולפני שני עשורים, היה ידוע לכל מי שנכנס בשערי משרד התחבורה שבהיעדר מדיניות מתוכננת אנחנו חונקים את עצמנו בצי רכב שלעולם לא יהיה אפשר לבנות עבורו תשתיות מספקות. למרות זאת, בעשור שבין 2009 ל-2019 הושקעו עשרות רבות של מיליארדי שקלים בסלילת כבישים בינעירוניים ומחלפים, והרבה מאד מאמצים הופנו ל"רפורמות בשוק יבוא רכב" שנועדו להוזיל את הרכישה והבעלות על מכוניות "פרטיות". בכל אותו זמן לא הוצגה ולא קודמה האלטרנטיבה, שהיא לא הוספת כבישים אלא תחבורה חכמה ומכשירי מס שמייעלים שימוש בצי הרכב הקיים. נהפוך הוא: ניסיונות להפעיל בישראל מודלים של תחבורה שיתופית שקיימים בעולם ('אובר' למשל), נחסמו בגלל שיקולים לא ענייניים והלובי החזק של נהגי המוניות.

המתים עצמם

50 מיליארד שקלים, וכנראה יותר מכך, הוא הנזק הכלכלי המוצהר של תאונות הדרכים למשק הישראלי, וזה לפני שהזכרנו את המובן מאליו – אובדן החיים המיותר והנורא, והכאב העצום לפצועים ובני משפחותיהם.
בשנת 2009 נמצאה ישראל במגמה החיובית ביותר בתולדותיה בכל הקשור למאבק בתאונות ולפעולה ממשלתית מרוכזת וממוקדת למיגור הקטל בכבישים, וזאת לאחר הקמת הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ותחילת פתרון מחלות הילדות שלה. בסיכום שנת 2019 חווינו את אחת השנים הקשות והמדממות ביותר על הכבישים, וזאת למרות שבאופן אירוני – עומסי תנועה דווקא מפחיתים את הקטלניות של רוב התאונות.

גם זה לא קרה במקרה. די במבט אחד על הגוף החבוט וחסר התועלת שנושא כיום את השם "הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים" כדי להבין את הסיפור כולו. במבחן התוצאה, במקום לחזק גוף שאמור היה לשמש כמטה הכללי לניהול הבטיחות בדרכים יצא שר התחבורה לשעבר מגדרו כדי לרוקן אותו מכל תוכן ולהחליש אותו. אחת התוצאות היא שמזה כשנתיים פועלת הרשות, או מה שנשאר ממנה, מתוקף הארכת חוק שתוקפו פג זה מכבר, ואף אחד לא באמת לוקח אותה ברצינות או מבקש ממנה להציג הישגים. תכלול המאבק בתאונות נמצא כעת במצב הגרוע ביותר שלו מאז שנת 2009.

 

 

מס מסחרה

לא צריך להיות גאון כדי להבין שהממשלה הבאה, כל ממשלה, תצטרך למצוא מקורות מימון לגירעון התקציבי, וניסיון העבר מלמד שאחד המקורות הזמינים והקלים ביותר להטלת מיסים חדשים יהיה שוק הרכב. בהיעדר אלטרנטיבות תחבורתיות זמינות לציבור לא תהיה ברירה אלא לשאת בנטל מס מוגבר. כולנו נאלץ להמשיך להשתמש במכוניות שלנו למרות שהשימוש בהן יתייקר. יהיה כמובן מי שינסה לעטוף את האטרייה הזאת ולמכור לנו שמדובר ב"מיסים ירוקים", אבל אל תקנו את זה. למדינת ישראל אין תוכנית אמיתית לצמצום זיהום האוויר מרכב מנועי, ואם הייתה כזאת יכולתם לקרוא אותה איפה שהוא.
בכלל, מכשירי מס – כפי שיכול לספר לכם כל תושב בנורבגיה או בסין – הם ככל הנראה הדרך היעילה ביותר לגרום לנו להשתמש באמצעי תחבורה כזה או אחר בהתאם לצרכים לאומיים ולתוכניות סדורות, אבל בהיעדר תוכניות כאלה מה הפלא שגם באוצר יורים לכל הכיוונים?

מס נסועה

דוגמא פרטית אחת למכשיר מס שכרגע מתנהלת לגביו "הכשרת לבבות" הוא "מס גודש" או "מס נסועה", או כל שם אחר שמתאר מס שמוטל על עצם השימוש ברכב במקום על הבעלות עליו. די ברור למי יש אינטרס שכולנו נקנה הרבה מכוניות פחות יקרות, אבל שהשימוש בהן יהיה יקר. יש אמנם היגיון ב"מס שימוש" כזה, אבל ראשית לכל צריך לזכור שתושבי ישראל ממילא כורעים תחת נטל מס השימוש הגבוה ביותר בעולם המערבי, שהוא המס על הדלק.
מה שיותר חשוב זה שגם מס גודש חייב להיות נדבך אחד בתוך תוכנית סדורה, ואסור שיהיה טלאי נוסף על שטח טלאים. צריך להפחית את השימוש במכוניות נוסעים, אבל במקביל צריך להציע פתרונות אלטרנטיביים ולייעל את המערכות הקיימות. לצורך זה נדרשת ראיה מערכתית כוללת.

מבטר פלייס אל תחתית החבית

בשנת 2010 הכריזה ממשלת ישראל על כוונתה להוביל את העולם בכל הקשור לגמילה מנפט, ובין השאר גם להיות "אור לגויים" וללמד ממשלות ומדינות אחרות איך עושים את זה נכון. הימים היו אז ימי 'בטר פלייס', ולממשלת ישראל היו כל הכלים לכתוב את הסטנדרטים ולעודד פרישת תשתיות לרכב חשמלי.

מאז ועד היום ניצלה ממשלת סין את המעבר לרכב החשמלי כדי להזניק את טכנולוגיית הרכב שלה אל מעבר למדינות וחברות שמייצרות רכב יותר מ-100 שנים, נורבגיה – יצואנית הנפט והגז הגדולה ביותר באירופה – יצרה מציאות שבה יותר ממחצית כלי הרכב החדשים שנמכרים בה מידי שנה הם חשמליים, ורוב מדינות מערב אירופה הכריזו על תאריכי יעד לחיסול מנוע הבעירה הפנימית – בין השנים 2030 ל-2040.
גם ממשלת ישראל הכריזה על יעד דומה – איסור מכירת מכוני בעירה פנימית משנת 2030, אלא שבשונה ממדינות אחרות אצלנו זאת בדיחה על חשבון הציבור. עד כה השקיעה הממשלה סכום מגוחך של 50 מיליון שקלים כדי לקדם פרישה של עמדות טעינה לרכב חשמלי בישראל. למען הפרופורציות – משרד האוצר גובה סכום כזה מן המכירה בישראל של כל 600 מכוניות חדשות, מונעות בנזין, כלומר כמעט מידי יום יומיים.

בזכות האוטו-טק הישראלי, בזכות היתרון לקוטן של השוק שלנו, ובזכות האינטרס הגיאו-פוליטי המובהק של מדינת ישראל לגמול את העולם מנפט – ישראל צריכה הייתה להוביל את המעבר לרכב חשמלי ולא להשתרך מאחור וליפול אל תחתית החבית. גם כאן, בהיעדר תוכנית ממשלתית ברורה ומנהיגות החלטית – זה בדיוק המקום שאליו נפלנו.

הזמן לעשות הוא עכשיו

חמש הדוגמאות האלה הן רנדומליות, ויש רבות נוספות. כל אלה מציירות תמונה מאד ברורה: ממשלות ישראל לא מנהיגות ולא מתכננות קדימה, מפני שאף אחד – בקואליציה ולמרבה הצער גם באופוזיציה – לא מפעיל על "נציגי הציבור" מספיק לחץ כדי שיפעלו למען הציבור.
מהפכת התחבורה והניידות שמתחוללת בעולם בעשור האחרון כוללת שינוי בשיטת ההנעה (מעבר ממנועי בעירה פנימית להנעה חשמלית), קישוריות בין מכוניות לבין עצמן ובינן לבין התשתיות, שיתופיות וניצני אוטונומיה. בין השאר הומצאו ומפותחים כלי תחבורה חדשים – מרחפנים ועד ל'היפרלופ', ועצם השימוש במכוניות נוסעים עובר מהפך דרמטי.

ממשלות ישראל, לעומת זאת, פועלות על "טייס אוטומטי", ורוב תוכניות הפיתוח שלנו מתאימות למה שהיה צריך לעשות כאן לפני 20 שנים, ולא למה שצפוי לקרוב בעולם בעוד 20 שנים. לנוכח התוצאות של שלושת סבבי הבחירות האחרונים בכלל לא בטוח שתושבי ישראל יזכו ליהנות ממהפכת התחבורה העולמית.

קשה לקבל מציאות שבה מדינה ששולחת לוויינים לחלל, מדורגת בראש טבלת החדשנות העולמית – ודאי ביחס לגודל האוכלוסייה, ומגלגלת מיליארדים בתחום האוטוטק (למרות שמעולם לא הייתה לנו תעשיית רכב) – תישאר הרחק מאחור בגלל מנהיגות פוליטית שעסוקה רק בעצמה. ייתכן שהפיתוח הטכנולוגי החשוב ביותר לו אנחנו זקוקים כיום הוא מערכת אלטרנטיבית שתגרום ל"נציגי הציבור" לעשות את מה שתיאור התפקיד שלהם מחייב, או להחליף אותם ב"אוואטארים" שיהיו נטולי רצון עצמי. נשמע פנטסטי? לא ביחס לפיתוחים הטכנולוגיים המרתקים שעומדים מאחורי מהפכת התחבורה החכמה בעולם.

  • Ad
  • Ad
  • Ad