Ad

האחריות לתיקון נזקי תאונה עוצרת רחוק מחברות הביטוח

אוהבים את הכתבה? שתפו אותה עם חברים, בעמוד שלכם ובקהילות שבהן אתם פעילים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

בפסק דין שפורסם היום, קובע בית המשפט העליון כי מכירת מכונית שניזוקה בתאונה למגרש פירוק מסירה מחברת ביטוח את האחריות כלפי צדדים שלישיים. עם זאת, בית המשפט קורא למשרד התחבורה לבחון האם ראוי להדק את תנאי העברת הבעלות מחברות ביטוח לגורם שלישי, וזאת עד לתיקון המכונית שניזוקה וקבלת תעודת בדיקה

בית המשפט העליון קובע: מרגע שחברת ביטוח מוכרת מכונית שניזוקה בתאונה למגרש פירוק, היא אינה אחראית כלפי צד שלישי שרוכש את המכונית. בפסק דין שהתפרסם היום (ה') הבהיר המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליקים רובינשטיין, כי חברת ביטוח אינה חבה באחריות כלפי צד שלישי שרכש ממנה "בשרשור" מכונית שניזוקה קשות בתאונה ולא תוקנה כראוי.

פסק הדין אמנם עוסק ב"שרשור" מכירה ארוך, אך לא כזה שנחשב לחריג בשוק המשומשות. חברת הביטוח שירביט רכשה מאחת מלקוחותיה מכונית שניזוקה קשות בתאונה, ולאחר מכן מכרה אותה למגרש פירוק. המגרש מכר את המכונית לסוחר רכב, וזה מכר אותה לסוחר אחר. ר', שבעניינה ניתן פסק הדין, רכשה את המכונית מסוחר הרכב השני, שעשה שימוש במסמכים מזויפים. בית המשפט העליון דחה את ערעורה של ר', שביקשה להטיל על חברת הביטוח פיצויים בגין נזקים כספיים שנגרמו לה בעקבות רכישת המכונית.

חובת זהירות כלפי מי?
בפסק הדין מבהיר השופט רובינשטיין כי חובת הזהירות של חברת ביטוח מוגבלת בהיקפה: "גם אם החובה העולה (מתקנה 309, ש.ה) להשבית את הרכב, מגבשת לכאורה חובת זהירות כלפי (כל צד), וצדדים שלישיים בכלל (זאת)… אין לומר כי (חברת הביטוח) התרשלה על-ידי בחירת קבלן המשנה (מגרש פירוק), דבר שהייתה זכאית לו". ובמלים פשוטות, העברת הבעלות במכונית שניזוקה לקבלן משנה – מגרש פירוק – מנקה למעשה את חברת הביטוח מאחריות כלפי מי שירכוש בעתיד את המכונית.

בהמשך פסק הדין מסביר השופט כי "בפני המבטח שתי אפשרויות… האחת, העברת הרכב לפירוק. במקרה כזה, חלה על המבטח חובה למסור את הרכב רק למי שמורשה לכך, ולהשיב את רישיון הרכב למשרד הרישוי. (האפשרות) השנייה, להעביר את הרכב למוסך לשם תיקונו, ובמקרה כזה נקבעות הוראות מפורטות כדי שרישיון הרכב לא יועבר לרוכש אלא לאחר אישור התיקון כהלכתו… המחוקק לא התכוון למנוע מחברות הביטוח למכור כלי רכב שניזוקו – אלא שמכירה זו מותנית בתנאים 'חזקים'. העברת בעלות – כן, אך גם נקיטת צעדים ככל שניתן להבטיח אי שימוש בלא תיקון".

אלא שהעברת המכונית שניזוקה למגרש הפירוק לא מנעה את החזרתה לכביש במצב בטיחותי לקוי ומסוכן. אמנם בין חברת הביטוח ומגרש הפירוק נחתם חוזה שאמור היה להסדיר את הטיפול הבטיחותי במכונית, אך השופט רובינשטיין מודה כי "המנגנון שהוקם בהסכם שנחתם בין שירביט לבין (מגרש הפירוק) לא מנע את מכירת הרכב (למערערת) תוך הפרת החוק וזיוף רישיונות הרכב".

התוצאה של פסק הדין עלולה להתברר כבעייתית. שיקולי יעילות היו אמורים להביא לכך שחברות הביטוח – שהן בעלות המידע, יכולת המניעה והכיס העמוק – יהיו אחראיות לכך שכל מכונית שניזוקה בתאונה תעבור תיקון בטיחותי ראוי ועל-פי הוראות החוק. ספק רב אם העברת האחריות לצדדים שלישיים, גם כאשר הדבר נעשה תחת חוזה חוקי, תשיג תוצאה יעילה. בנוסף, פסק הדין עלול לעודד עצימת עיניים מצדן של חברות ביטוח, שרבות מהן מודעות היטב לדרכי הפעולה הפסולות שרווחות בקרב חלק מסוחרי הרכב.

ראוי לציין שבפני בית המשפט עמדה אפשרות להטיל אחריות על חברת הביטוח מכוח פקודת הנזיקין. לפי הפקודה, מי שעושה חוזה עם צד שלישי עשוי להיות אחראי בנזיקין אם "הוא מתרשל בבחירת בעל חוזהו". אולם, כאשר בחן השופט את החוזה בין שירביט ומגרש הפירוק שרכש את המכונית, מסקנתו הייתה כי חברת הביטוח לא התרשלה. זאת, למרות שהחוזה לא מנע את החזרת המכונית לכביש מבלי שתוקנה כראוי. "מסופקני אם ניתן לומר, נוכח הוראותיו של (ה)חוזה… ששירביט התרשלה, שהרי הפרות יתכנו תמיד", ציין השופט בפסק הדין.

"במבט לעתיד, וכלימוד לקח"
מקריאת פסק הדין עולה שגם השופט רובינשטיין הרגיש כנראה לא בנוח עם התוצאה אליה הגיע. "במבט לעתיד, וכלימוד לקח, בהתקשרה עם חברה כמו (מגרש פירוק) כ'קבלן משנה', עליה (חברת הביטוח) להבטיח כי חוזי המכירה (של מגרש פירוק עם סוחר רכב) יוצגו לפניה… (וזאת) כדי להבטיח ככל הניתן קיומם של תקנה 309 וסעיף 3 לחוק הגבלת השימוש (בכלי רכב), ויהיו מקובלים עליה על-פי ייעוץ משפטי כדי לעמוד בהוראות הדין… (ה)חוזה (בין מגרש הפירוק וסוחר הרכב) אינו עונה על כך".

בהמשך פסק הדין חוזר השופט על דברים אלה. "חברת ביטוח המעבירה לבעלותה רכב שניזוק צריכה להבטיח ככל הניתן כי הוראות תקנה 309 לתקנות התעבורה וסעיף 3 לחוק השימוש בכלי רכב יכובדו", מסכם השופט, "החוק אינו מונע ממנה להעביר בעלות, תוך החזקת הרישיון בידיה כ'בטוחה'. ואולם, החוזה שלה עם קבלן-המשנה המתקן את הרכב צריך לכלול הוראות ברורות, לרבות הצגת נוסח חוזה מחייב לגבי מכירת הרכב על-ידי אותו קבלן משנה לצדדים נוספים. גם אם תמיד יימצאו עוברי עבירה ומפרי חוזים, יש לעשות את המרב להידוק הבטוחות, כדי שלא (יקרה) מה שקרה כאן".

למעשה, השופט אף סבור שיש לבחון את הידוק התנאים שקבועים כיום בתקנה 309, כך שחברת ביטוח לא תוכל להעביר בעלות במכונית שניזוקה עד שזו תתוקן כראוי. "(כיום) נאסר על בעל רכב… להשתמש ברכב או להרשות לאחר להשתמש בו, אם נגרם נזק לרכב, עד להשלמת התיקון וקבלת תעודת בדיקה של מוסך מורשה", מסביר השופט את הצעתו. "זאת להבדיל, מהיעדר איסור על העברת הבעלות ברכב, בכפוף למגבלות הדין… יתכן שעל מחוקק-המשנה (משרד התחבורה) לשוב ולעיין בתקנה 309, ובשאלה האם יש מקום אף להדק את תנאי העברת הבעלות ברכב שניזוק, מחברת הביטוח אל גורם שלישי, עד לתיקונו וקבלת תעודת בדיקה".

  • Ad
  • Ad
  • Ad