בדצמבר 2024, אחרי שהיה סגור למעלה משנה, נפתח אתר אגמון החולה מחדש למבקרים – לא לפני שאנשי המקום השקיעו בשיפור הנגישות.
מי שלא התרגשו מן המלחמה בצפון, וגם לא ממצב הנגישות למבקרים באגמון החולה, הם אלפי העגורים ששבים למקום באופן קבוע, שנה אחר שנה, וגם בימים אלה הם מספקים מידי ערב תצוגה אקרובטית מרהיבה.
רגעי הקסם המהממים מתרחשים באגמון החולה לקראת שקיעת השמש, כאשר קריאות העגורים נשמעות מעל המים, כאילו מכריזות על סיומו של עוד יום בעמק.
השמש יורדת לעבר הרי נפתלי, האור מתרכך, והציפורים מתחילות להתכנס. תחילה מופיעות להקות קטנות, אחריהן מתכנסות להקות נוספות, ובימים שבהם נדידת הסתיו בעיצומה נמלאים השמיים באלפי עגורים. אלה חגים מעל האגמון, משמיעים קריאות רמות, וצוללים בניחותא אל גדות האגם.
כדי לחוות את המראה המרהיב מקרוב יחסית, כדאי להצטרף לסיור שקיעה בעגלת המסתור. העגלה נעה לאורך מסלול התצפית, ובנקודות נבחרות עוצר המדריך את הנסיעה. המנוע כבה, הנוסעים משתתקים, ומבעד למשקפות מתגלה עולם הציפורים.
לרוב עוצרים המדריכים ליד ריכוזי עופות, מסבירים על המינים השונים, ומובילים את הקבוצה אל רגעי השיא של היום: חזרת העגורים אל האגמון עם רדת החשיכה.
זהו מסוג המראות שבשבילם כדאי לנסוע במיוחד לצפון. אבל מאחורי הציפורים והמים מסתתר סיפור מרתק לא פחות.
האגם שנעלם והטבע שנקם
קשה לדמיין את עמק החולה בלי מים, אבל במשך עשרות שנים זה בדיוק מה שמדינת ישראל ניסתה לעשות ואף הפכה את הארוע לחלק מן האתוס הציוני.
עד לאמצע המאה העשרים התקיימו בעמק החולה אגם טבעי ושטחי ביצות נרחבים, שיצרו מערכת אקולוגית עשירה עם אינספור בתי גידול לצמחים, דגים, עופות ובעלי חיים נוספים, בהם גם לא מעט חרקים. אחד מאלה, יתוש ה'אנופלס', נשא והעביר את מחלת המלריה המסוכנת, ולעיתים גם קטלנית.
בראשית שנות החמישים, עוד בטרם התאוששה מדינת ישראל ממלחמת העצמאות, הוציאו קברניטיה לפועל את אחת מעבודות התשתית הגדולות של אותם ימים: ייבוש אגם החולה והביצות שסביבו.
המטרה הייתה ראויה: להכשיר קרקעות לחקלאות, לשפר את תנאי החיים בעמק, ולגבש את הנרטיב הציוני סביב יכולת האדם לעצב את הנוף לצרכיו.
מה שפחות נלקח בחשבון זאת העובדה שלכל התערבות בטבע יש מחיר, והוא עלול להיות כבד. ביצות עמק החולה הפכו במשך אלפי שנים את האדמה ל'כבול', שהוא חומר אורגני כבוש, לח, כבד, ולא ראוי לעיבוד חקלאי.
ניקוז מי הביצות וחשיפת האדמה ייבשו את הקרקע, ואז החלו תהליכי פירוק וחמצון. חלק מן השטח שקע, אבק של כבול פוזר על-ידי רוחות, ובמקומות מסוימים פרצו שריפות תת-קרקעיות.
גם זרימת המים השתנתה. לפני ייבוש האגן שימשו האגם והביצות כשטח שיקוע טבעי לחומרים שנישאו במים בדרכם לכנרת. ייבוש השטח פירק את המסנן הטבעי, פירוק החומר האורגני בקרקע שחרר כמויות גדלות של תרכובות חנקן וזרחן, וגשמי החורף שטפו את החומרים האלה ישירות לכנרת. זה שינה את הרכב המים וסיכן את המגוון הביולוגי באגם ואת איכות מי השתיה.
התקוות לפיתוח שטחי חקלאות התבדו בחלקן מפני שאדמת הביצות לא מתאימה לרוב הגידולים החקלאיים, ועד לשנות ה-70 כבר היה ידוע לכל שייבוש ביצות החולה יצר משבר אקולוגי שצריך לנהל ולתקן.
בשנות התשעים החל פרויקט לשיקום אדמות הכבול ולניהול זרימת המים בעמק. בין השאר הוצף מחדש שטח של כאלף דונם, וכך נוצר מחדש קטע מתוך האגם המקורי, זה שמוכר לנו כיום כ'אגמון החולה'.
שיקום הטבע והנוף, על אף שהוא חלקי בלבד, יצר סביב המים בתי גידול חדשים שמשכו אליהם בעלי חיים שונים, בהם ציפורים רבות, וסביבת האגמון הפכה לאחד מאתרי הצפרות החשובים בישראל.
שדה נחיתה לעגורים וציפורים אחרות
ישראל נמצאת בנתיב נדידה מרכזי שמחבר בין אירופה, אסיה ואפריקה. פעמיים בשנה חולפות מעלינו אוכלוסיות גדולות של ציפורים בדרכן בין אזורי הקינון לאזורי החריפה. עמק החולה מציע להן שילוב חשוב של מקור מים, שטחים פתוחים ומזון רב. עבור חלק מהעופות זאת תחנת עצירה בדרך ארוכה; עבור אחרים זה אתר מושלם להעביר בו את החורף.
העגורים האפורים הם מהמבקרים המזוהים ביותר עם העמק. בסתיו מגיעות להקות מדרום אירופה ומאזורים צפוניים יותר, וחלק מהעגורים נשארים באזור במשך חודשי החורף. אחד המאפיינים הבולטים של העגורים הוא הקולות שהם משמעים. קריאותיהם החזקות מאפשרות לבני הלהקה לשמור על קשר גם בזמן תעופה, ולעיתים אפשר לשמוע אותן עוד לפני שמבחינים בציפורים עצמן.
העגורים מתכנסים ללינת לילה במים שעומקם לא עולה על 30 סנטימטרים, וזה מספק להם הגנה מפני טורפים יבשתיים. ומה לגבי מזון? חקלאי הסביבה התלוננו, בצדק מבחינתם, על הנזק שנגרם ליבולים מן העופות שחייבים לאגור הרבה אנרגיה לקראת מסעם הארוך.
הפתרון של אנשי רשות שמורות הטבע נמצא בדמות משטח האכלה ענק שהם מכנים בבדיחות הדעת "בר": אנשי הרשות מפזרים בשטח הזה כמויות גדולות של מזון, הציפורים לא צריכות להתאמץ, החלקאים לא ניזוקים, המבקרים נהנים, וכולם יוצאים נשכרים.
בשעות הערב, כאשר להקה אחר להקה יורדת אל האגמון, אפשר להבין מדוע הפך המקום למוקד משיכה לצלמים ולחובבי טבע.
אבל העגורים אינם השחקנים היחידים. בהתאם לעונה אפשר לפגוש באזור גם שקנאים, חסידות, אנפות, ברווזים, עופות דורסים וציפורי שיר. המינים משתנים לאורך השנה, וכל ביקור עשוי להציע חוויה שונה.
כך כדאי לטייל באגמון החולה
למי שמגיע בפעם הראשונה מומלץ להתחיל במרכז המבקרים. במקום מוצגים מיצגים שמסבירים את עמק החולה, מלמדים על בתי הגידול ועל נדידת ציפורים, ובהם גם חוויית מציאות מדומה שמדמה תעופה עם עגורים.
אפשר לטייל באגמון ברגל, לשכור אופניים בהתאם לזמינות, או להצטרף לסיור מודרך בעגלת מסתור רתומה לטרקטור. הסיור מאפשר להגיע לאזורי תצפית שאינם חלק ממסלול הטיול העצמאי.
אם המטרה העיקרית היא לצפות בעגורים, סיור שקיעה בעונת הסתיו והחורף הוא אפשרות מוצלחת במיוחד. סיורי זריחה מציעים חוויה שונה, כאשר העופות מתחילים את פעילות הבוקר והאור עולה מעל העמק.
כדאי להזמין מקום מראש, במיוחד בסופי שבוע. מומלץ להביא משקפת, מים, נעליים נוחות וביגוד חם לשעות הערב. טיפ לחובבי הצילום: כדאי לשבת בקצה האחורי של העגלה. זה מקום נוח מאוד לצלמים והפתח האחורי מאפשר לצלם דרכו.
כאשר מתכננים סיור שקיעה כדאי להביא בחשבון את הנסיעה בחזרה. החשיכה יורדת מוקדם בחורף, ונסיעה על כבישי הצפון מחייבת ערנות, במיוחד לאחר יום ארוך.
אפשר להפוך את הביקור לחופשה קצרה בגליל העליון, ללון באזור יסוד המעלה או ראש פינה, ולצאת למחרת לטיול נוסף. כך אפשר ליהנות מהאגמון בלי למהר לנסיעה ארוכה הביתה.
כך מגיעים: נוסעים על כביש 90 ופונים מזרחה לפי השילוט לאגמון החולה, באזור שבין צומת יסוד המעלה לצומת כ"ח. ב'וויז': "אגמון החולה קק"ל" (ולא "שמורת החולה", שהיא אתר נפרד).
הכניסה לאגמון החולה כרוכה בתשלום. לתכנון הביקור ולהזמנות: באתר הרשמי של אגמון החולה. טלפון: 04-6817137.
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
לקריאה נוספת:
