"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו". בפסוק כב בפרק לז של ספר בראשית מגיעה לשיאה אחת הדרמות האנושיות המרגשות בסיפור המקראי: במשפט אחד מציל ראובן את כל אחיו. הוא מציל פיזית את יוסף, במהלך שמגלגל את חולם החלומות עד לתפקיד המשנה לפרעה ולגואל ישראל, ואת אחיו הוא מציל מידי עצמם ומן הקנאה הבוערת באחיהם יוסף.
לא פלא שסיפור יוסף בכלל, ובפרט הדרמה שכרוכה בהשלכתו את בור במדבר ומכירתו כעבד למדיינים, שבתה לאורך הדורות את לב היהודים, הנוצרים והמוסלמים, וכל דת ניכסה לעצמה נתח ממנו. אנשים ניכסו גם את אותו בור מיתולוגי והצמידו אותו אל מקומות שונים ומשונים ברחבי הארץ, ואחד המעניינים מכולם נמצא בסמוך לאחת מצומתי הדרכים החשובות ביותר בעידן הקדום: קצה דרך הים בואכה מורדות הגולן.
כשישה קילומטרים מצפון למזרח הכינרת, וכשני קילומטרים צפונית לצומת 'עמיעד', על כביש 90, נטוע על רמת כורזים קיבוץ שעל שמו קרויה הצומת. מתוך השטחים החקלאיים של הקיבוץ מבצבץ תל קטן ועליו חורבה, ובמרחק עשרות מטרים מן המבנה הבלתי מרשים בעליל (שסגור כרגע לצורך שימור ושיקום) נמצא בור. לא סתם בור, כמובן, אלא כזה שהסיפור שלו מתחיל הרבה לפני שההיסטוריה נכתבה ומצטלב עם ארבע דרכים ועם הסיפור של יוסף.
כאשר מביטים סביב במבט ראשון קשה להבין על מה המהומה. הנוף מהמם, והאזור נחמד אך לא מרשים באופן מיוחד ובוודאי לא מרמז על ייחודו. לו היינו מביטים בו ממעוף הציפור יכולנו לחוש את חשיבותו הגיאוגרפית: נקודה זאת, בגובה 246 מטרים מעל פני הים, לוכדת לנקודה אחת דרכים שמגיעות וממשיכות מצפון, דרום, מערב ומזרח, למשל ממצרים אל אשור, מקהיר אל דמשק, מן הים אל החורן, מצידון אל ירושלים, מן הירדן לים ומרמת הגולן לטבריה או לצפת ועכו. הוסיפו לנקודה כזאת מקור מים על גבעה שולטת ותקבלו אתר שחווה לאורך אלפי שנים את פסיעות רגליהם של בני אדם ובהמות משא, צבאות, כובשים, סוחרים, עולי רגל ותיירים.
אחד הדברים היחידים אשר למרבה הפליאה לא התקיים כאן, לפחות לא באופן מפותח, הוא ישוב, וזאת למעט תקופה קצרה – בין המאה ה-13 למאה ה-17. שרידי המבנה צעירים מאד ביחס לאחד המקומות שמתיימר להוות תפאורה לסיפור יוסף ואחיו, וגם בו נקשרת תעלומה. אין ספק שמדובר בחאן שנבנה כדי לארח שיירות, ככל הנראה כבר עם תחילת הכיבוש הממלוכי. אלא שהחאן עצמו הוא בין הקטנים ביותר שנבנו בארץ באותה תקופה והמרחק הקרוב מידי אל נקודות ישוב ומנוחה אחרות, למשל חאנים אחרים שנבנו במרחק קבוע של יום הליכה זה מזה – הפך אותו למקום לא אטרקטיבי לחניית לילה. ההערכה, לכן, שבמקום הזה התקיימה פעילות אחרת, אולי, למשל, גביית מיסי מעבר או מילוי צורך שלטוני או פוליטי אחר.
שרידי הח'אן נמצאים על שיפוליה המערביים של גבעה טרשית מבודדת, וממנה מוליך שביל באורך כ-80 מטרים שחלקו חצוב בסלע עד ל"בור יוסף", 'ג’וּב יוּסֻף' בפי הערבים. הבור חפור, מעשה ידי אדם, בקצה המערבי של הגבעה, וממדיו קטנים בהרבה על הסיפור: כ-3 מטרים עומק, וקוטר של מטר בודד. מעליו בנוי מבנה שמקורה בכיפה, וסביבו ציוני קברים אחדים. נדרשת מידה גדולה של גמישות כדי לייחס דווקא את המקום הזה – שלא נמצא על הדרך ממדיין למצריים – לסיפור יוסף, ואכן יש גם מקומות אחרים ברחבי הארץ שזכו לאותו ייחוס.
כך או אחרת, המסורת הערבית שקושרת את המקום לסיפור יוסף ואחיו קיימת ככל הידוע כבר מן המאה העשירית לספירה, היא שרדה את התקופה הצלבנית וזכתה לחיזוק משמעותי בתקופה הממלוכית עם הקמת החאן והפיכת המקום למקודש. הבור עצמו עבר מהפכים פיזיים: בסיפור המקראי מדובר בבור יבש ולא בבור מים, אבל לא נהרוס פה סיפור יפה, ולאורך ההיסטוריה דווקא הייתה כאן נביעה כך שהבור סיפק שפע מים לאדם ולבהמות. מניחים שרעש האדמה של שנת 1837 מוטט את הבור ואת שכבות הקרקע והנביעה הוטתה אל כיוון אחר.
כאמור, חאן 'בור יוסף' היה קרוב מידי לאתרים בטבריה או בכפר נחום, והשיירות עברו דרך כאן, הרוו את צמאון הבהמות והמשיכו מרחק של כ-12 קילומטרים צפון-מזרחה אל חאן 'גשר בנות יעקב' שהיה גדול יותר ומוקם בסמוך לגשר שמעל נהר הירדן. מי שעשה את הדרך ההפוכה שם פעמיו דרומה אל טבריה או מזרחה, מרחק כ-6 קילומטרים אל בירת המחוז, צפת. תיירים שביקרו באזור רשמו ברישומיהם את הסיפור השגור באזור אודות אינסוף האבנים השחורות שמפוזרות מעל פני השטח הגירי, לפיו הסלעים נצבעו שחור מדמעותיו של יעקב בעת שחיפש את יוסף בנו, ומכאן שמם: "דמעות יעקב".
ממרומי הגבעה יש תצפית נפלאה על הכנרת, הרי צפת והשטחים החקלאיים שמסביב, וכאמור – כרגע אין גישה אל שרידי החאן מפני שהאתר גודר ונאטם על-ידי רשות שמורות הטבע מחשש לקריסה ובכוונה לשקם אותו בעתיד.
מדרום לגוב יוסף משתרעת שמורת טבע גדולה שנועדה בעיקר כדי לשמר את הצמחייה ולהבטיח מגוון גנטי במורדות הרי צפת. שמורה זאת גולשת אל אפיק נחל עמיעד ונושאת ציון היסטורי ובוטני חשוב: בשנת 1906 גילה כאן אהרן אהרנסון, אחיהם של שרה אהרונסון ואלכסנדר אהרונסון וראש מחתרת ניל"י, את התגלית החשובה בחייו. אהרונסון, שהיה בוטנאי, אגרונום וגאולוג ומתוקף זה הסתובב בחופשיות בתחומי ארץ ישראל בשלהי בתקופה העות'מנית, חקר את מוצא החיטה התרבותית שמהווה את בסיס שרשרת המזון האנושית. כאן, על רמת כורזים, הוא גילה את "אם החיטה".
כך מגיעים: "גוב יוסף" ב'וויז', כביש 90 אל קיבוץ עמיעד, ומתוך תחנת הדלק שבכניסה לקיבוץ ממשיכים מרחק של כעשר דקות על שביל כורכר כבוש היטב.
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי.
