מחקר חדש שפורסם לאחרונה על-ידי אוניברסיטת לונדון מגלה ששימוש במערכות ניווט ברכב "מכבה" שני אזורים במוח אשר קשורים לזיהוי הסביבה ולתכנון נתיב ההתקדמות שלנו.
במחקר, אשר פורסם ב-Nature Communications ומומן על-ידי חברת Wellcome, השתתפו 24 מתנדבים שמוחותיהם נסרקו בעת שביצעו סימולציית אשר מדמות תנועה באזור ה'סוהו' שבמרכז לונדון.
החוקרים עקבו אחר הפעילות של שני אזורים במוח – ה'היפוקמפוס' אשר בו מבוצעות פעולות שקשורות לזיכרון ולכיוון (ניווט), וה'קורטקס' – קליפת המוח הפריפרונטאלית אשר בה מבוצעות פעולות של תכנון קדימה וקבלת החלטות.
במצבים שבהם הנבדקים פנו לרחובות חדשים, אשר אינם מוכרים להם, או כאשר היו להם מספר אפשרויות של רחובות לבחור מתוכם את נתיב ההתקדמות שלהם – תועדה פעילות מוחית בשני האזורים שנבדקו.
במקביל מיפו החוקרים את מבוך הרחובות של לונדון כדי להבין את הקשר בין רגעי הפעילות ותגובת אזורי המוח לצמתי קבלת ההחלטות, תרתי משמע. כאשר המתנדבים ניווטו באופן עצמאי ניכרה פעילות מוחית גבוהה יותר של הקורטקס וההיפוקמפוס ככל שגדל מספר אפשרויות הבחירה. לעומת זאת, כאשר הניווט בוצע לפי הנחיות של מערכת ניווט לא זוהתה פעילות מוחית באותן סיטואציות.
"כניסה לצומת שבה נפגשים שבעה רחובות מעצימה את הפעילות בהיפוקמפוס, מסביר החוקר המוביל של המחקר ד"ר הוגו ספירס מן המחלקה לפסיכולוגיה ניסויית באוניברסיטה של לונדון, בעוד שבכניסה לרחוב ללא מוצא הפעילות הזאת מצומצמת.
בשעה שאתם מתקשים לנווט בתוך מסבך רחובות בעיר סביר להניח שאתם מציבים בפני ההיפוקמפוס והקורטקס הפריפרונטלי שלכם דרישות גבוהות: מחקרים קודמים גילו שההיפוקמפוס מדמה תנועה דרך מסלולים אפשריים עתידיים בזמן שהקליפה הפריפרונטלית של המוח מסייעת לנו לתכנן אילו מסלולים יביאו אותנו אל היעד שלנו. עם זאת, כאשר הטכנולוגיה אומרת לנו לאן ללכת החלקים האלה במוח פשוט לא מגיבים למה שמתרחש סביבנו ברחוב, כלומר שבמובן זה המוח שלנו "כיבה את התעניינותו" בנעשה מסביב".
למרבה הצער, אנשי אוניברסיטת לונדון לא לקחו את האמירה הזאת צעד חשוב נוסף ולא חיברו אותה – לפחות בהודעה לעיתונות שפרסמו אודות תוצאות המחקר – להשלכות של "כיבוי המוח" על איכות הנהיגה.
מחקרים אחרים שפורסמו בעבר בקשר לשימוש במערכות ניווט גילו שמשתמשים של מערכות כאלה נטו לציית להן גם בניגוד להיגיון הנדרש מנהגים, כלומר לבצע את ההוראות שקיבלו גם בניגוד לחוקי תנועה או להיגיון. כך מצאו את עצמם נהגים כאשר הם נוהגים בנתיב אסור לכניסה או אף בתוך תעלה או אגם.
אם האזורים במוח אשר קשורים בתכנון הנתיב ובקבלת החלטות אכן נכבים בעת שימוש במערכות ניווט הרי שמשמעות אפשרית היא שנהגים לא ערים למתרחש סביבם והמוח שלהם לא ינקוט יוזמות נחוצות שקשורות להתמצאות במרחב או לתגובה מהירה במצב חרום. כאשר מחברים לסיטואציה כזאת גם שיחת טלפון – שבה, על-פי מחקרים אחרים – מי שמשוחח מתנתק במידה רבה מן המציאות שבה הוא נמצא – מדובר במרשם בטוח לנהיגה בעייתית לכל הפחות.
המוח הוא שריר
מחקרים קודמים של אוניברסיטת לונדון גילו שההיפוקמפוס של נהגי מוניות בלונדון מתרחב כאשר הם משננים את מפת הרחובות של העיר, כפי שנדרש מהם לקראת ביצוע מבחני ההסמכה שלהם לקבלת רישיון הפעלת מונית. המחקר, אשר פורסם בדצמבר 2011, גילה שעצם ההכנה למבחן, כלומר שינון מפת הרחובות ונתיבי התנועה הנכונית מנקודה לנקודה, משנה את המוח של הנהגים.
נהגי מוניות בלונדון נדרשים לעבור מבחן אשר מכונה "הידע", ולקראתו עליהם לשנן את פרישתם של כל 25,000 הרחובות של מרכז העיר. מחקר קודם גילה שלנהגי מוניות לונדוניים יש מבנה מוח שבו ההיפוקמפוס גדול יותר מאשר אצל נהגים שאינם נהגי מוניות, והמחקר של 2011 בחן את "שאלת הביצה והתרנגולת": האם סיכויי הצלחה במבחן "הידע" גדולים יותר עבור בני אדם בעלי מבנה מוח מסוים, או שההיפוקמפוס של בני אדם רגילים מתפתח יותר אצל מי שהצליחו במבחן לאחר לימודים.
סריקת מוחותיהם של מי שלמדו למבחני ההסמכה לנהיגת מונית לונדונית העלו שבתחילת תהליך הלימוד לא היו הבדלים פיזיולוגיים, אולם אצל מי שהצליחו לעבור את המבחנים נמצא שהחלק הזה גדל והתפתח בתהליך הלימוד יותר מאשר אצל מי שלא הצליחו.
שני המחקרים – גם בקרב נהגי המוניות וגם בקרב המשתמשים במערכות ניווט – מעידים לכאורה שהמוח פועל כמו שריר: אם מאמנים ומאמצים אותו הוא גדל ומתפתח, ואם לא דורשים ממנו לזכור ולקבל החלטות הוא "נכבה".
מעבר לעובדה שהמחקר הזה פותח צוהר למחקרים נוספים שצריכים להיערך בנוגע לנהיגה תחת השפעת מערכת ניווט יש לו, כך טוענים החוקרים, גם משמעויות מעשיות בנוגע לתכנון אורבני בכלל, ולתכנון הפנים של מבנים בפרט.
