אפילו אפרים קישון, הסטיריקן שהיטיב לתאר את תחלואי הביורוקרטיה הישראלית, היה מת מצחוק – לו היה חי – לנוכח הדיון שקיימה שלשום (א') ועדת הכלכלה של הכנסת, שבו אושרה דחיה רביעית לסיום תוקף של חוקים ותקנות שאמורים היו להיות מוחלפים כבר לפני חמש שנים על-ידי "חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב", זה שמוכר בשפת הענף כ"חוק שירותי רכב".
מתוך כלל התקנות שאמורות להפיח חיים בחוק הזה, ביקש משרד התחבורה לאפשר ל"מוסך נייד" לבצע פעולות שבמדינות אחרות יכול לבצע כל אדם בעצמו במכונית שלו, כמו למשל להחליף את מפתח ההתנעה, להחליף מסנן אוויר למערכת מיזוג האוויר במכונית שלו, או לתקן את ידית הדלת שלו. למען הסר ספק מדובר בתקנות שהן ארכאיות כרגע, עוד לפני שבכלל ניתן להן תוקף – אבל כפי שיוסבר בהמשך – אפילו לגביהן אין הסכמה.
לטובת מי שלא ממש היה בעניינים נזכיר ש"חוק שירותי רכב" אמור היה להיות אחת הרפורמות החשובות, אם לא המשמעותית ביותר, של שר התחבורה לשעבר ישראל כץ, מי שכיהן בתפקיד זה יותר מכל אדם אחר בתולדות ישראל. החוק, ובמיוחד התקנות שאמורות להפוך אותו מתיאורטי למעשי, אמורות היו ליישם את המלצות "ועדת זליכה", הלא היא "הוועדה הציבורית להגברת התחרותיות בענף הרכב" אשר הוגשו ואומצו בדיוק לפני עשר שנים.
את בקשת הדחיה, שאושרה כעת בוועדה, העלתה שרת התחבורה מרב מיכאלי בפני הכנסת כבר בשנה שעברה. באותה עת היא הסבירה לכנסת שלמרות ש"חוק שירותי רכב" נכנס לתוקף כבר לפני חמש שנים וחצי – משרד התחבורה לא מצליח להשלים את כתיבת ואישור התקנות שאמורות היו להיות מושלמות עד לאוקטובר 2018. המשימה הזאת נדחתה לדצמבר 2019, ולאחר מכן לדצמבר 2020, ואז לדצמבר 2021, אבל גם "תחת הנהלה חדשה" של "ממשלת השינוי" לא מצליח משרד התחבורה לסיים את התהליך.
לסחבת הזאת אחראים בראש ובראשונה השרים: ישראל כץ, בצלאל סמוטריץ', מירי רגב ומרב מיכאלי, וכמובן העובדים הרלבנטיים במשרד התחבורה. אבל הם לא היו יכולים להמשיך במעלליהם לולא הסיוע האקטיבי והפאסיבי של חברי ועדות הכלכלה של הכנסת מאז שנת 2014 ועד היום.
למרבה האבסורד, "חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב" נולד פגום כבר במקור וזה קרה מכיוון שלרוב חברי ועדת זליכה (למעשה לכולם) לא היה רקע רלבנטי או הבנה של תעשיית הרכב, ולא ברור לפי אילו קריטריונים הם נבחרו כדי לשמש כחברים בה. חמור מכך: ועדת זליכה לא פרסמה בשעתו פרוטוקולים, ואולי גם לא רשמה כאלה, לכן ייתכן שלעולם לא נדע מה היו המוטיבציות של חבריה ומה היה עומק הדיון. הדבר היחיד ששקוף לעין הוא נוסח המסקנות כפי שפורסם, וממנו ניכר חוסר הבנה מוחלט של תעשיית הרכב ובעיקר של מגמות שישפיעו עליה בעתיד. כעת, עשר שנים לאחר מכן, ברור מאליו שתקנות שלא היו ראויות בשעתו בוודאי שלא יהיו רלבנטיות בעתיד: עוד לפני שיושלם הליך החקיקה הנוכחי נהיה זקוקים לחוק חדש אשר מתאים לעידן הרכב החשמלי, המקושר, והאוטונומי.
רוצים להחליף פילטר? לכו חפשו
כמו כל חוק גם חוק שירותי רכב מיושם באמצעות תקנות, ובמקרה זה חלקן כבר אושר ואחרות עדיין לא. אלה שנדונו השבוע הונחו על שולחן הכנסת כבר ביולי שעבר, והן ממחישות את מורכבות התהליך ואת ההשפעה של "המושכים בחוטים", ובעיקר את העובדה שאף אחד – במשרד התחבורה או בכנסת – לא מייצג את האינטרס הציבורי והצרכני.
בגדול, "המושכים בחוטים" נחלקים כיום לחמש קבוצות: יבואני הרכב הישירים, חברות הליסינג, חברות הביטוח, איגוד המוסכים ויבואני הרכב העקיפים. בחלק מן הנושאים מתקיימת זהות אינטרסים בין חלק מן הקבוצות האלה, ובתחומים אחרים הן נאבקות זו בזו על נושאים בעלי משמעויות כלכליות אדירות. מה שמשותף לכולם הוא הציניות שבה כולם מדברים על "האינטרס הציבורי" בשעה שהם דואגים אך ורק לטובתם שלהם.
הדיון שנערך השבוע, למשל, עסק בקבוצה קטנה של תקנות שנוגעת לכאורה ל"הרחבת הפעולות המותרות לביצוע שלא במוסך ובאמצעות מוסך נייד", ומדובר בסך הכל ב"תיקון או החלפה של… מסנן אויר במערכת האוורור, מסך מגע, מתג הפעלת חלון חשמלי, ידית דלת, פנס (לא כולל פנס קדמי), שמשה (לא כולל שמשה קדמית וחלון גג, מפתח התנעה, "רכיבי מתח נמוך של שקע טעינה, ו"מוצר נלווה לרכב, שאיננו מחובר אליו חיבור של קבע".
נזכיר שכל הפעולות האלה מבוצעות ברכוש הפרטי של בעלי רכב, ושלאף אחת מהן אין השפעה בטיחותית. למרות זאת, החוק במדינת ישראל לא מאפשר לאף אדם לבצע אותן – גם לא ברכוש הפרטי שלו – אלא אם יש לו הסמכה מקצועית בתחום הרכב. אם לא די בכך – נכון להיום מותר לבצע את הפעולות הנ"ל אך ורק בתוך שטח של מוסך מורשה על-ידי משרד התחבורה, וזה השינוי היחיד שאנשי משרד התחבורה ביקשו לבצע. אנשי המשרד לא התכוונו חלילה לאפשר לבעלי רכב להחליף בעצמם מסנן אוויר במזגן שלהם, אלא רק ל"עובד של מוסך שיש לו רישיון להפעלת מוסך". למרות זאת זה הקפיץ את אנשי איגוד המוסכים אשר הגישו מסמך מפורט שבו הם "מתנגדים לכל ניסיון הרחבה נוסף של הפעולות המותרות לבצע שלא במוסך ושלא לצורכי חירום/חילוץ בלבד".
זעקת הקוזק הנגזל
שיא הציניות בטענות של איגוד המוסכים, כזה שאולי מניח שכולנו מטומטמים, היא טענה לפיה התקנות שאמורות לאפשר לאיש מקצוע להחליף מסנן אוויר ברכב שלנו מחוץ למוסך מהוות "פגיעה בתחרות". הלוגיקה המוזרה בטענה הזאת היא שאם יאפשרו לגופים שונים לבצע טיפולים ברכב מחוץ לשטח המוסכים זה "יעניק יתרון תחרותי מובנה למתחרה אחד על פני רעהו במדינה דמוקרטית". טענה זאת מגוחכת, כמובן, ראשית לכל מכיוון שאין מניעה שהמוסכים עצמם יציעו את אותו שירות בדיוק, וכך תתאפשר תחרות. בנוסף, החוק כאמור מגדיר שרק ל"עובד של מוסך שיש לו רישיון להפעלת מוסך" מותר לבצע אותן, כלומר שממילא הרגולציה פועלת לטובתם ונגדנו, בעלי הרכב.
אנשי איגוד המוסכים האירו את עצמם באור מגוחך עוד יותר כאשר נתלו בסנטימנט הציבורי כנגד ה"טייקונים" ותאגידי הענק וטענו שהחקיקה מהווה "כניעה ממשלתית פסולה ללחצים של תאגידי ענק ששולחים ניידות המתקינות סוגי מערכות בשולי הדרך, בחניות, חניוני מגורים וכדומה". הם גם איימו שאישור שלה יגרום לעומס על הכבישים כתוצאה מ"אלפי ניידות וכלי רכב על כבישי ישראל העמוסים ממילא", וכן שפעולות כאלה לא יהיו מפוקחות על-ידי משרד התחבורה ויהוו "סיכון ומטרד למשתמשי הדרך ו/או לשכנים שאינם "מעורבים".
כמובן שמה שתפס את הכותרות, בעיקר "בזכות" ההודעה לעיתונות של ועדת הכלכלה, זאת טענה לפיה התקנות המוצעות הן לא פחות מאשר "תקנות טסלה" שנוסחו בדמותה של חברה שלא מאפשרת למוסכים לטפל ברכבים שלה ויוצרת מונופול".
כדי להבין עד כמה מדובר בטענות אבסורדיות וגם ארכאיות די אם נזכיר שמספר חברות אוטו-טק ישראליות נמצאות כיום בחזית הטכנולוגית בתחום ה-OTA – עדכוני תוכנה "דרך האוויר". המשמעות היא שכבר כיום, וביתר שאת בשנים הקרובות, יבוצע חלק משמעותי של "תיקוני תוכנה", שלא לומר עדכונים וקריאות לתיקון, באמצעות תקשורת ישירה בין יצרנית הרכב לבין המכוניות שנמצאות על הכבישים. בחלק מן המקרים זה יבוצע בכלל בלי ליידע את בעלי הרכב.
דוגמא זאת ממחישה את העובדה שלא צריך להגיע למוסך כדי לתקן, לעדכן או להחליף את מערכת המולטימדיה ברכב – למרות שהיא תופסת כיום תפקיד מאד מרכזי בשליטה ברכב, ובוודאי שזה המצב לגבי מסנן אוויר של מערכת המיזוג, ידית דלת או עשרות פעולות אחרות שלא מתוארות באופן מפורש בתקנות.
פוליטיקאים רודפים אחר כותרות
האינטרס של בעלי המוסכים ברור (ובמקרה זה הוא זהה לאינטרס של יבואניות הרכב), וברור גם האינטרס של פקידי משרד התחבורה (לשתות תה. הרבה תה). מובן גם האינטרס של חברי ועדת הכלכלה: לתפוס כותרות בלי להתאמץ ולרדת לעומק הדברים, וגם בלי לגרום למשרד התחבורה לעזוב קצת את התה. מי שהדגים את זה היטב הוא יו"ר הוועדה, ח"כ מיכאל ביטון (יש עתיד) אשר שאל: "למה התקנות מגיעות עכשיו לאישור הוועדה, ואם יש לך קשר לזה שהן משרתות שינוי שמביאים הרכבים החשמליים". שאלה כזאת אמורה לסמן את ח"כ ביטון כמגן הציבור אבל בפועל היא מוכיחה שאין לו מושג.
התשובה לשאלה, כמובן, היא שהתקנות מובאות כאשר משרד התחבורה מואיל להביא אותן, ושאין כל קשר בין זה לבין כלי רכב חשמליים (החוק החל להתגלגל כאשר במשרד התחבורה עוד לא ידעו שבכלל קיימת חברה שנקראת טסלה). השאלה היותר חשובה שמר ביטון צריך היה לשאול את עצמו, ואת אנשי משרד התחבורה, היא מה עושה ועדת הכלכלה כדי להפחית רגולציה – שזה אחד הדגלים ש"ממשלת השינוי" הרימה, ויותר מכל: באיזו מידה מתאים "חוק שירותי רכב" לעתיד תעשיית הרכב. אגב, התשובה לשאלה הראשונה היא "שום דבר", ולשאלה השנייה: הוא ממש לא מתאים.
