בפרקליטות ביקשו לשלוח למאסר נהגת שהורשעה בהריגה בתאונת דרכים, למרות שהיא בשלבי הריון מתקדמים ולמרות שבית המשפט העליון לא הכריע בערעור שהגישה. מאין מגיעה הלהיטות לשלוח למאסר אזרחים שאינם מסוכנים לציבור?
באוקטובר 2010, בשעת ערב מוקדמת, נהגה ר' במכוניתה בכביש מספר 90. בשלב מסוים יצאה לעקיפה של שלושה כלי רכב – מכונית ושתי משאיות – אולם כאשר החלה לחזור לנתיב הימני לא שמה לב לכך שעקפה רק את הנגרר של המשאית השנייה. כתוצאה מכך פגעה מכוניתה בנגרר, נדחפה לנתיב הנגדי והחלה להסתחרר. אוטובוס שהגיע ממול פגע במכוניתה של ר', ובעקבות זאת הסתחררה שוב ופגעה במכונית שנסעה מאחור. נהג המכונית נהרג, ור' נפגעה באורח קל עד בינוני.
שלוש שנים אחרי המקרה, באוקטובר 2013, הורשעה ר' בבית המשפט המחוזי בנצרת בהריגה – עבירה שחומרתה שנייה רק לעבירת הרצח, ועונשה חמור משמעותית מזה של עבירת גרימת מוות ברשלנות. כדי להרשיע בעבירת הריגה, התביעה נדרשה להוכיח שהתקיים אצל ר' יסוד נפשי של מחשבה פלילית מסוג קלות דעת, ובין השאר היה עליה להוכיח כי כאשר יצאה לעקיפה היא הייתה מודעת לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית.
כבר בהחלטת בית המשפט המחוזי להרשיע את ר' אפשר למצוא לא מעט ליקויים, ובעיקר בכל הנוגע לעצם הרשעתה בעבירת הריגה, אך מתברר שכל זה היה רק תחילתו של מסע ייסורים. למרות שהגישה ערעור לבית המשפט העליון, בפרקליטות התעקשו לשלוח אותה למאסר לפני שערעורה הוכרע – ולמרות שהיא נמצאת בהריון מתקדם.
מה אמרה הנהגת בחקירה?
הרשעתה של ר' בעבירת הריגה מעוררת לכל הפחות בעיה קשה אחת: בית המשפט תיאר את הנהגת כאזרחית נורמטיבית, בעלת עבר תעבורתי קל. האם נהגת נורמטיבית שכזו תצא לעקיפה כאשר היא מודעת לאפשרות שמעשיה יסתיימו בתאונה קטלנית? בית המשפט קבע כי כאשר יצאה ר' לעקיפה שדה הראייה שלה היה תקין, הכביש היה פנוי והיא לא חצתה קו הפרדה רצוף. "עקיפה כשרה לכאורה", כינה זאת בית המשפט.
מתיאור המקרה בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי אמנם עולה תמונה של טעות חמורה בשיקול הדעת, אך האם מכאן אפשר – או ראוי – להגיע עד הרשעה בעבירת הריגה? כאמור, ר' יצאה לעקיפה כאשר הכביש פנוי, תוך שהיא אינה עוברת על החוק ושדה הראייה שלה תקין. לכן, קביעת השופט – לפיה ר' הייתה מודעת לכך שתוצאת מעשיה עלולה להיות תאונה קטלנית – נראית לקויה מן היסוד, ולכל הפחות נראה שקיים ספק באשר לקיום מודעות לאפשרות גרימת התוצאה.
בהמשך מצא בית המשפט המחוזי חיזוק לכך שנהיגתה של ר' הייתה בלתי סבירה, שכן היא "הודתה… כי אין זה סביר לבצע את העקיפות שעה שהכביש חשוך". בית המשפט ציין שדבריה אלה מלמדים "על מודעותה לטיב המעשה, לטיב הנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה".
אלא שלא כך אמרה ר'. בחקירה שנערכה כעשרה ימים לאחר התאונה, נשאלה "האם נראה לך סביר בכביש חשוך לעקוף משאית עם גרור ולפניה עוד משאית?". תשובתה הייתה: "עכשיו בדיעבד ברור שלא סביר לעקוף במצב זה (ההדגשה לא במקור)". אמירה שכזו לא מצביעה על מודעות כלשהי בזמן התאונה – לטיב המעשה, לטיב הנסיבות וודאי שלא לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית.
הריון בסיכון מאחורי הסורגים?
לפני חודשיים בדיוק, ב-6 בפברואר, גזר בית המשפט המחוזי את עונשה של ר': מאסר בפועל לתקופה של 20 חודשים, מאסר על-תנאי לתקופה של שלוש שנים מיום השחרור, פסילת רישיון ל-15 שנים ותשלום פיצוי למשפחת המנוח בסך 50 אלף שקלים.
מאסר בפועל של 20 חודשים, כאשר העונש המרבי לעבירת הריגה הוא 20 שנות מאסר, עשוי להישמע קל יחסית. אבל זו טעות חמורה: שלילת חירות היא העונש החמור ביותר שיכולה המדינה להטיל על הפרט, ויעילותו של עונש המאסר – לפחות בכל הנוגע להרתעה ושיקום – מוטלת בספק כבר שנים רבות, במיוחד כאשר המורשעים הם אזרחים נורמטיביים.
במקרה של ר' התווספו שיקולים כבדי-משקל נגד מאסר בפועל: בית המשפט המחוזי היה מודע לכך שהנהגת נמצאת בחודשי הריון ראשונים, וסובלת מתסמינים פוסט טראומטיים. יתרה מכך: שירות המבחן למבוגרים המליץ "שלא למצות את הדין… ולהסתפק בענישה אשר ניתן לבחון את המרתה בעבודות שירות". למרות כל זאת, בחר בית המשפט המחוזי להטיל על ר' עונש של מאסר בפועל.
"שירות בתי הסוהר ערוך לטפל בהריון"
ר' הגישה ערעור לבית המשפט העליון נגד הרשעתה ונגד גזר הדין, וביקשה לעכב את ביצוע העונשים עד שיוכרע הערעור. אלא שבפרקליטות ביקשו מבית המשפט לדחות את בקשתה לעכב את ביצוע גזר הדין. "שירות בתי הסוהר ערוך, מבחינה רפואית, לטפל בהריון, ואף בהריון הכרוך בסיכון", הסבירו שם לשופט העליון יורם דנציגר.
מדוע התעקשה הפרקליטות לשלוח את ר' למאסר? האם היא מסוכנת לציבור? האם היא עלולה לשבש הליכי משפט? בפרקליטות הסתפקו בכך שאמרו לבית המשפט שסיכויי הערעור אינם גבוהים. "המסוכנות הנשקפת מן המבקשת (הנהגת) היא מזערית", כתב השופט דנציגר בהחלטתו לעכב את ביצוע עונש המאסר. "התנהגותה במהלך המשפט אינה מקימה חשש מפני הימלטות מן הדין… המבקשת לא נעצרה, והתייצבה כראוי לדיונים".
אפשר אמנם לברך על החלטת השופט דנציגר, אך ראוי יותר לתהות מדוע התעוררה בפרקליטות להיטות שכזו לשלוח את ר' למאסר, עוד לפני שהתברר הערעור בבית המשפט העליון. את התוצאה הטרגית של התאונה לא ניתן לשנות, וכליאת הנהגת לא תקל על כאב משפחתו של המנוח. חוסר התחשבות במצבה הרפואי, אף ללא קשר לבעייתיות שבהרשעתה בעבירת הריגה, אינו ברור ואינו מוצדק.
"אף אם שירות בתי הסוהר ערוך לטפל במבקשת, מוטב כי הלידה תתבצע מחוץ לכתלי בית הסוהר", סיכם השופט דנציגר את החלטתו. חבל שבפרקליטות לא הגיעו לאותה מסקנה לפני שפתחו בהליך המיותר.
