ששת החודשים האחרונים, שבהם נחשפים עוד ועוד מחדלים של ממשלת ישראל בטיפול במשבר הקורונה, לא מפתיעים כנראה אף אדם שעבד בעבר מול רשויות ממשלתיות בישראל. המשבר הנוכחי אמנם מתוקשר יותר, נוגע לחיים עצמם ומאיים על הכלכלה הישראלית יותר מכל משבר קודם בעשורים האחרונים – אבל יש בו את כל המרכיבים שהכשילו לא מעט פעילויות ממשלתיות כמעט בכל תחום שאפשר להעלות על הדעת.
ערב יום הכיפורים התשפ"א יכולנו להציג את "העשור האבוד" של מדינת ישראל בכל הקשור למאבק בתאונות הדרכים, את הטיפול החלמאי בתחום התחבורה החכמה, את ההשקעות המיותרות של עשרות מיליארדי שקלים בתשתיות תחבורה ישנות במקום בתשתיות שמתבקשות לקראת העשורים הבאים, או את הכישלון המהדהד בקידום תחבורה ציבורית יעילה ומסונכרנת. בכל אחד מן התחומים האלה נמצא אחד לאחד את כל המרכיבים שהפכו את משבר הקורונה מהזדמנות לאסון. אלא שכל הנושאים האלה – למרות נזקים של עשרות מיליארדי שקלים ולא מעט הרוגים שכבר נגרמו לנו – הם ברי תיקון.
לעומת כל אלה, האופן שבו פספסו ממשלות ישראל את ההזדמנות ההיסטורית לשלב גז טבעי בתחבורה היבשתית בישראל הוא לא רק שיא של חלמאות אלא גם בכיה לדורות, היות שחלון ההזדמנויות הזה נסגר, ולא ייפתח עוד לעולם.
כבר בשנת 1999 נודע לנו שמדינת ישראל התברכה בגז טבעי, ובתוך שנים ספורות הסתבר לנו שכמות הגז הזאת יכולה להקנות לנו עצמאות אנרגטית ולשחרר אותנו מעולו של יבוא נפט לישראל. אבל 21 שנים מאוחר יותר, רגע לפני שכבר לא תהיה כל תועלת בגז הזה, עדיין לא מתגלגלות מכוניות מונעות בגז טבעי על כבישי ארצנו, וחלק מקומץ האוטובוסים שמונעים באמצעות גז מתודלקים בשיטה שהייתה גורמת אפילו לחכמי חלם לתפוס את הראש בשתי ידיים ולצקצק בלשון.
21 שנים אחרי גילוי הגז הטבעי הישראלי – ובעיקר 11 שנים אחרי מינויה של ממשלה שהתחייבה "ללמד את העולם איך משתחררים מלחץ הנפט הערבי", הגיע יום חשבון הנפש של המנהיגות הישראלית גם בתחום השימוש בגז טבעי בתחבורה.
בשורה תחתונה, בישראל פועלות כיום 1,219 תחנות תדלוק שמתדלקות בנזין וסולר, וביניהן יש גם 107 תחנות לתדלוק בגז פחממני מעובה (גפ"מ) – שהוא גז שמופק בתהליך הזיקוק של נפט למוצריו. אף תחנה מבין כל אלה לא מציעה תדלוק ציבורי בגז טבעי – שהוא הגז שמופק ממעבה האדמה, ואף תוכנית ממשלתית לא מעניקה יתרון כלשהו לרכישת מכוניות שיכולות להשתמש בו. היעד שהציבה ממשלת ישראל, לפיו 30% ממשק התחבורה שלנו ישתמש השנה בגז טבעי במקום בבנזין וסולר, נשמע הבוקר כמו פנטזיה הזויה.
לקריאה נוספת: מדינת ישראל צריכה לעבור לגז טבעי לתחבורה (2017)
כמו לגבי הקורונה, גם בתחום הגז הטבעי היו למדינת ישראל כל הסיבות להצליח הרבה יותר מרוב המדינות האחרות בעולם, והרבה יותר מוטיבציה להציג הישגים. ראשית לכל היה לנו ניסיון בכישלון: במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת נעשו ניסיונות להמיר חלק מן השימוש בבנזין בתחבורה ולהחדיר שימוש בגז פחממני. שתי הסיבות לכך היו ראשית לכל ביצועים משופרים בכל הקשור לפליטת מזהמים – שריפת גפ"מ שחררה לאוויר פחות מזהמים ביחס לשריפת בנזין או סולר, וגם הרצון לגוון את מקורות האנרגיה. כדי להשיג את היעדים האלה נדרשו ממשלות ישראל להציג תוכניות סדורות לתקינה, רישוי והקמה של תשתיות מתאימות והטבות מס – בעיקר לכלי רכב מסחריים או כאלה שנוסעים הרבה – שיעודדו את השימוש בגפ"מ.
גרירת רגליים, חוסר תיאום בין כל משרד הממשלה, ומעל לכל היעדר חזון ומנהיגות – גרמו לכך שעד שהמדינה הצליחה לסיים את ההיערכות ולהניע את התהליך כבר לא היה כל היגיון להשתמש בגפ"מ: מנועי בעירה פנימית שופרו, תקני הזיהום הוחמרו, ושימוש בגפ"מ הפך יותר מזהם ופחות רצוי מאשר שימוש בבנזין. אלא שממשלות ישראל התעקשו לא ללמוד מכישלון ההחדרה של גפ"מ – וחזרו על כל הטעויות גם לאחר שהתגלו מאגרי הגז בשטחה הטריטוריאלי של המדינה.
גז טבעי "ישראלי" התגלה לחופי ישראל בשנת 1999, והחל משנת 2004 נעשה בו שימוש, בתחילה ממאגרי 'נועה' ו'מרי', לצד יבוא גז ממצרים (שהופסק בשנת 2012 בגלל חבלות בקו והחלטת ממשלת מצרים) בחודש מרץ 2013 חובר גם מאגר תמר לחוף הישראלי, באשדוד.
בחודש פברואר 2010 קיבלה ממשלת ישראל את החלטה מספר 1354 בדבר "כינון מאמץ לאומי להפחתת התלות העולמית בנפט בתחבורה", ובמילים אחרות: "ההחלטה ללמד את העולם להיגמל מנפט ערבי". 11 חודשים לאחר מכן קיבלה הממשלה את החלטה מספר 2790 בדבר "הפעלת תכנית לאומית להפחתת התלות העולמית בנפט בתחבורה", ושנתיים אחר כך התקבלה החלטה מספר 5327 בדבר "הפחתת התלות של ישראל בנפט לתחבורה".
אחת מאבני היסוד של התוכניות הממשלתיות ליישום החלטות הממשלה היא "קידום תחליפי נפט לתחבורה", וזאת גם לטובת עצמאות אנרגטית וגם למען הניצול של מאגרי הגז הטבעי הלאומיים שלנו במקום יבוא של נפט שעולה לנו במטבע חוץ ומחזק את אויבינו. בנוסף, שימוש בגז טבעי במקום בנפט מפחית את פליטות המזהמים לאוויר ואת הנזקים הסביבתיים והבריאותיים שלהן, מאפשר הוזלת עלויות לצרכן, ויוצר יתרון יחסי מדעי וטכנולוגי. ממשלת ישראל הקציבה עשרות מיליוני שקלים – באמצעות מספר משרדי ממשלה, לתכנון תוכניות שונות להסבת משק האנרגיה בכלל, ומשק התחבורה בפרט, ובין השאר מפעילה "תכנית לאומית להפחתת התלות העולמית בנפט לתחבורה".
היעד שהציבה הממשלה לפני קרוב לעשור היה הפחתת חלקו של הנפט שבשימושי תחבורה בישראל בכ-30% עד שנת 2020, ובכ- 60% עד שנת 2025, אבל היות שהממשלה לא הצליחה להקים תשתיות תדלוק או לעודד יבוא של כלי רכב מתאימים בפועל הגענו למצב הפוך: צריכת הבנזין והסולר בישראל רק עלתה מאז ועד היום.
אור לגויים?
בדרך כלל, כאשר מנסים להבין מדוע נכשלה תוכנית ממשלתית כזאת או אחרת, או מדוע התקבלה החלטה אחת ולא אחרת, קשה לבחור בין אופציית ה"שחיתות" לבין אופציית ה"טמטום", ולפעמים יש רושם שלכל אחת מן האופציות יש חלק כזה או אחר בתוצאה. ככל שמדובר בשימוש בגז טבעי בתחבורה בעשור האחרון "החשוד המיידי" נמצא כל הזמן בגזרת ה"שחיתות", במיוחד לנוכח המאבקים סביב מתווה הגז, והרושם היה שאפשר להסביר את התוצאה בכך שגורמים שונים במדינה מעדיפים לייצא גז לחו"ל יותר מאשר לעשות בו שימוש בישראל.
אגב, גם אופציית ה"טמטום" משחקת תפקיד חשוב בפרודיה הזאת, ודוגמא משעשעת לכך היא שתי החלטות שונות שפרסם משרד האנרגיה בשלהי 2018 ערב סבב הבחירות הראשון מתוך שלושה. החלטה אחת הייתה על פרסום שמות הזוכים בתמיכת המשרד להקמת 25 תחנות ציבוריות לתדלוק בגז טבעי (פרויקט שטרם יושם עד היום). ההחלטה המקבילה, שהתקבלה באותו משרד בחתימת אותו שר, היא על איסור מכירת כלי רכב עם מנועי בעירה פנימית החל משנת 2030. האם יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל או שמא שתי האונות במוח פשוט לא מחוברות?
אלא שערב יום הכיפורים התשפ"א, בתוך כדי משבר הקורונה, עולה גם אפשרות נוספת (אשר לא סותרת את השתיים האחרות אלא נוספת אליהן) – שהיא "בלבול וחוסר מנהיגות".
ככל שממשלות ישראל מקבלות החלטות בתחום השימוש בגז טבעי כפי שמתקבלות החלטות בנושא הקורונה – תחת לחצים פוליטיים, כלכליים, מקצועיים ואחרים, וככל שאת החזון והמנהיגות מחליפים שיקולים פוליטיים, אפשר להבין מדוע 21 שנים אחרי גילוי הגז, ו-18 שנים אחרי כישלון יישום הגפ"מ עדיין אי אפשר לעשות אצלנו את מה שכל כך טבעי בגרמניה – מדינה שאין לה אוצרות גז טבעי כמו שלנו – לתדלק ולהשתמש בגז טבעי להנעת מכוניות נוסעים.
ממשלות ישראל התיימרו ללמד את העולם איך להיגמל מנפט, אבל עשר וחצי שנים אחרי שהתקבלה החלטה ראשונה בקשר לכך מחוברים רק 39 צרכנים לרשת חלוקת הגז הארצית שלנו, ומדינת ישראל מייבא יותר נפט לתחבורה מאי פעם בעבר. לפני כחודש הודיע משרד האנרגיה, בצדק רב, שהוא עוצר את התוכנית הממשלתית לקידום הקמת ארבע תחנות כח שמבוססות על גז טבעי, וזאת לנוכח המעבר – בארץ ובעולם – לשימוש באנרגיה סולארית ואנרגיה ממקורות מתחדשים.
אירופה, בינתיים, מלמדת את ישראל איך נגמלים מנפט: תקנות מחמירות והולכות לצמצום פליטות מזהמים, קנסות כבדים על יצרניות רכב שלא עומדות בדרישות אלה, איסורי כניסה לערים של כלי רכב מזהמים ואיסורי מכירה של כלי רכב חדשים עם מנועי בעירה פנימית בין השנים 2029-2040 במדינות אירופה השונות – מאיצים את המעבר לרכב חשמלי. בתוך 3-4 שנים מהיום נגיע אל "נקודת המפנה" שבה יהיו מחירי כלי רכב חשמליים שקולים לאלה של כלי רכב עם מנועי בעירה – ומכאן והלאה יפרוץ עידן הרכב החשמלי ואנחנו נישאר תקועים גם כל הגז הטבעי שלנו.
לקריאה נוספת: מתי נרצה לעבור למכונית חשמלית?
נכון להיום, בשונה מלפני עשור, אין היגיון בהשקעה בתשתיות לתדלוק בגז טבעי של מכוניות נוסעים ומסחריות קלות, ופלח השוק היחיד שיכול להשתמש בו – למשך תקופה קצובה – הוא תובלה כבדה והסעה, וגם זה בתנאי שיוקמו תשתיות תדלוק מתאימות לפני שהנעה חשמלית תאפיל על היתרון הכלכלי הנוכחי של גז טבעי.
לפני החלמאות הבאה
לפני מעט יותר מעשור הייתה מדינת ישראל בין המובילות בעולם בכל הקשור לרכב חשמלי – וזה לא היה בזכות הממשלה אלא בזכות חברת בטר פלייס הפרטית שהאיצה בממשלה לעשות מעשים. עשר שנים לאחר מכן אנחנו שוב מפגרים אחרי העולם בתחום הזה, ובשעה שממשלות אירופאיות משקיעות מיליארדים בתשתיות טעינה וסובסידיות לרכב – ממשלת ישראל הקצתה עד עתה לתחום התשתיות רק 50 מיליוני שקלים.
ערב יום הכיפורים השתפ"א ראוי שנלמד משלושת הכשלונות הקודמים שלנו בתחום "שחרור העולם משימוש בנפט", ונפיק את הלקחים כדי שלא לפגר אחרי העולם בתחום הרכב החשמלי.
