צילומים: דובי זכאי
בימים אלה מתחיל חודש הרמדאן, החודש התשיעי בשנה המוסלמית ובו חלה על המאמינים מצוות הצום, שהיא "אחד מחמשת עמודי האסלאם".
האדוקים שבין שכנינו המוסלמים יתחילו בצום בשעות הבוקר המוקדמות שאותו ישברו רק לעת ערב בסעודה גדולה.
עבור רובנו זאת הזדמנות לסייר באחד האזורים הפחות מוכרים לרבים מן המטיילים היהודים בישראל, ואדי ערה וגבעות עירון המזרחיות אליו.
כביש 65 מלווה את דרכנו מזרחה ואז, מצומת משמר הגבול, הוא נמתח צפונה לאורך ואדי ערה. בעבר, ובמידה רבה גם כיום, זה היה עורק התנועה המרכזי והחשוב ביותר ממרכז הארץ צפונה.
הכביש מתפתל בין שרשרת גבעות שחלקן כבר דהויות בצהוב הקיץ הישראלי היבש ופסי הצמחייה הירוקה הם החריג שנגלה עליהן פה ושם. אט אט מתכסות הגבעות במצבורי בתים שנראים כאילו הונחו זה לצד זה ללא תכנון או סדר, חלקם גדולי מידות ואחדים מהם גולשים כמעט אל הכביש עצמו. הכל מאד שליו בשעות בוקר מוקדמות, וערפילים גולשים מן הגבעות, מסתחררים סביב הבתים ויורדים עד לאספלט השחור.
כאשר זורקות קרני שמש ראשונות אור זהוב על הבתים שבצידו המערבי של הוואדי מתחיל הכביש להתעורר לחיים עם תנועת כלי רכב, וזו מתעצמת במהירות עד שהיא נפקקת לפרקים בעומסי תנועה ארוכים.
כ-400 מטרים מעל לכביש ואדי ערה מתנשאים רכס אום אל פאחם וגבעות עירון. כמה מראשי הגבעות נישאים עד לגובה של יותר מ-500 מטרים מעל לפני הים, וביניהן, מן הוואדי מזרחה, נמתח כביש 6513 ומטפס אל הישוב קציר, אל יער ריחן, ואל אום אל קוטוף.
שתי תצפיות מרהיבות לכיוון מערב נמצאות בישוב קציר עצמו, ומהן נראה כעת כביש 65 הרחב שממנו באנו כפס דקיק, שחור, שעליו מתרוצצים חרקים קטנים וזריזים.
בימים שבהם הראות טובה נגלים מכאן פיסות כחולות של ים כחול, וכאשר משקיפים צפונה מתגלה רכס הכרמל במלוא הדרו, וממנו מזדקר בניין אוניברסיטת חיפה כאצבע מאשימה.
כאשר מביטים מזרחה חולפת העין מעל גדר ההפרדה ומגלה ישובים קטנים שגולשים מראשי הגבעות ומכל אחד מהם בולט לפחות צריח אחד של מסגד.
הישוב קציר הוקם על אדמות מינהל מקרקעי ישראל בשנת 1982, והחיים כאן לוו בקשיי קליטה שנבעו בין השאר ממחסור בתקציבים. בסוף שנות השמונים התגוררו בקציר כשלושים משפחות בלבד.
ראש הממשלה בשעתו, אריאל שרון, הניע אז את "תכנית הכוכבים" ליישוב ראשי הגבעות שמעל ואדי ערה, קציר נקבע כישוב הצפוני ביותר בשרשרת וקלט מאז מאות משפחות.
בסמוך לכניסה לקציר ישנה פנייה שממנה מגיעים אל התצפיות על האזור, ובמרכזו, בחלקו הגבוה ביותר, קיים רובע אמנים ובו בתי סטודיו של אמנים ושתי מסעדות קטנות עם אוכל צמחוני לגמרי לא רע.
אצל איילת, אמנית ומסעדנית, יושבים לסעוד על מרפסת שניצבת בגובה של יותר מ-500 מטרים מעל לגובה פני הים, עם נוף מרהיב לגבעות שמסביב. למרגלות המרפסת נבנתה משחקיה לילדים ואורחים רבים מגיעים לכאן לארוחת בוקר של שישי.
מזרחה בהמשך הכביש ניצבת גדר ההפרדה במלוא עצמתה, ופולחת את כפר 'ברטעה' הגדול לשני חלקים שהמעבר ביניהם כרוך בחציית גבול.
יער ריחן הוכרז כ"שמורת יער" עוד בתקופת המנדט הבריטי, ובשנת 1991 הוגדל השטח המוכרז של השמורה ל-2,673 דונם.
היות שמדובר בשטח טרשי וקשה לעיבוד, שמרוחק מן הישובים השכנים, נשמר בו החורש בצורתו הטבעית והצפופה. כיום זאת אחת מן השמורות הגדולות והחשובות במרחב השומרון.
שביל מרכזי עובר בלב היער ומוליך אל חלקו הגבוה, שם בנוי בית היערן: מבנה סגור עם מרפסת שאליה מוליכות מדרגות, וממנה נשקפת תצפית מרשימה על האזור.
שתי בריכות מים עונתיות קטנות נמצאות בתחום השמורה ואחת מהן צמודה לבית היערן, שאליו מגיעים על שביל כבוש שמתאים לנסיעה זהירה בכל רכב. מבית היערן מוליך שביל קטן אל בוסתן מקומי. היות שאסור להתעלם מן המתח הביטחוני שקיים במדינה אנחנו ממליצים שלא להגיע למקום עם כלי רכב בודד, אלא עם מספר כלי רכב.
בצומת פונים ימינה אל כביש מספר 596 שממנו נשקף נוף יפה, אך גם מוטל עליו צילה של הגדר, ובצומת הבאה פונים ימינה אל כביש 611 שמוליך מערבה לאורך גדר ההפרדה אל מצפה אילן לזכרו של אילן רמון.
תעשיית הפחם – שריפת עצי החורש והפיכתם לפחמים לבישול – היא אחת הוותיקות בחבל ארץ זה, והיא אף הקנתה לישוב אום אל פאחם את שמו.
כיום מבוצע חלק מהבערת העץ בצד המערבי ורובו בצד המזרחי של גדר ההפרדה, אבל העשן וזיהום האוויר לא מכירים בסימוני גבול ומחסומים והם חודרים לריאות של כולם – יהודים, ערבים, מוסלמים נוצרים ודרוזים.
מכאן מוסיף הכביש ונמתח עד לישוב הציורי אום אל קוטוף – כפר ערבי ישראלי מטופח ויפיפה אשר משתרע ברישול על שתי גבעות. שם הכפר שאול מעץ ממשפחת האלונים אשר שימש בשעתו את איכרי הכפר ליצירת כלים חקלאיים לחריש. הכפר, ששייך למועצה האזורית מנשה, שוכן בסמוך לוואדי ערה ומכאן גם נצא בהמשך בחזרה אל הכביש.
תלמידי התיכון בישראל לומדים בספרי ההיסטוריה על "העלייה השנייה" – היא גל ההגירה היהודי שהגיע לארץ ישראל בתקופת שלטון האימפריה העות'מאנית, משנת 1904 ועד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.
פחות מסופר להם על גלי ההגירה של ערבים מכל רחבי האימפריה העות'מנית, וממדינות צפון אפריקה, כמו למשל על סיפורו של ג'אבר כהבא שהתיישב כאן בשנת 1905 עם שלוש נשותיו, 17 ילדיו ועם עדר כבשים.
כהבא הגיע אל מרגלות הגבעה היפה שבה בנוי כיום אום אל קוטף וקבע את מושבו ליד מערה. בידיהם החרוצות הכינו הוא וילדיו שלוש חושות לנשותיו, ולעצמו בנה 'מדאפה' – בית אירוח לאורחיו ומקום לארח בו את נשותיו בתורנות. במרכז, בין הבתים, נחצב בור שבו נאגרו מי גשמים.
עבדאללה כהבא (אבו גיהד) הקשיש, אחד מנכדיו של ג'אבר, מתגורר כיום באחד הבתים ונכדיו שלו מקיפים אותו באהבה רבה.
עבדאללה מטפח את ה'מדאפה' המקורי ופתח אותו לביקורי מטיילים: בור המים טויח מחדש, טאבון גדול נבנה מצידו השני של הכביש והוא מוזן בחומרי הבעירה המסורתיים – עצים מקומיים, גפת של שמן זית וצואת העדרים.
הבית משקיף על נוף מרהיב ועל גבעה נוספת שעליה בנוי כיום חלקו השני של הכפר. עבור יהודים ישראלים זאת הזדמנות להתארח ולהכיר את השכנים, להיחשף אל תרבות הכפר הערבי ומאכלים שונים מאלה שמוגשים בערים המעורבות ובצידי הדרכים.
עמותת 'מרבד ירוק ואדי עארה' היא גוף שהוקם כ"מארג" של תושבי ואדי ערה, יהודים וערבים, ובהם מדריכי טיולים, אנשי תיירות, מדע, חינוך ואנשי עסקים – והכל לטובת קידום התיירות והשכנות באזור וואדי ערה.
בחודש הרמדאן מארגנת העמותה סיורי אוכל ליליים, כמובן, ומזמינה את הציבור "להיכרות מרתקת ומרגשת עם מקומות, מנהגים, מסורות, אנשים וטעמים בתקופה החשובה ביותר בתרבות הערבית – מוסלמית, תקופת הרמדאן".
הסיורים עצמם מתחילים בשעות אחר הצהריים שבהן מתחילות ההכנות ל'איפטאר' – ארוחת שבירת הצום, ועד לשעות שלאחר הסעודה שבהן מתמלאים הרחובות בריחות, צלילים, אנשים ותפילות.
כך מגיעים: ממערב – על כביש 65 לכיוון אום אל פאחם, ובפניה ימינה, מזרחה, אל כביש 6513 לכיוון קציר. בהמשך ימינה אל כביש 596 ובצומת הבאה ימינה לכביש 611.
הצעות נוספות לטיולי סוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
