הימים והשבועות שלאחר שנת קורונה מעיקה הוציאו באופן טבעי את כל עמישראל מן הבתים, וכולנו גודשים את הכבישים בדרך לטיולי טבע – בדגש על מקומות נידחים ומעניינים.
סיבה נוספת למהר ולטייל היא שהאביב הארץ ישראלי קצרצר, העונה שבה אנחנו נמצאים תחלוף חיש קל, וכמידי שנה מתקשטת ארץ ישראל בפריחה מושלמת של פרחים שונים – חלקם נדירים ויפים במיוחד. השבוע אנחנו יוצאים בעקבות ה'אירוס הנצרתי', שהוא אחד הפרחים הנדירים בארץ. אפשר למצוא אותו, למשל, ליד בית הקברות בנצרת עילית, או ליד מטולה, אבל הפעם נחפש אחריו בגבעת המורה הסמוכה לעיר עפולה.
האירוס הנצרתי הוא צמח אנדמי לישראל וירדן, הוא גדל בעיקר בגליל המזרחי על מדרונות סלעיים שמנוקזים היטב, כלומר על מורדות הרים, והוא חלק ממשפחת 'אירוס ההיכל' שהיא משפחת הפרחים היפה ביותר בישראל.
גבעת המורה, שמזדקרת מעל עמק יזרעאל, היא הר געש כבוי שמתנשא בתפר שבין הגליל התחתון לעמק. ה"גבעה" הזאת מתנשאת לגובה של יותר מ-500 מטרים מעל לפני הים, וכ-300 מטרים מעל לעמק יזרעאל, ומבחינה זאת היא לא נופלת מהרים רבים אחרים בארץ ישראל שזכו ל"תואר" הר. הסיבה לכך שהיא "מוקטנת" לכדי גבעה נעוצה ככל הנראה בשיפולים המתונים של ההר.
גבעת המורה נזכרת במקרא ("וישׁכם ירבעל הוא גדעון וכל-העם אשׁר אתו ויחנו על-עין חרד ומחנה מדין היה-לו מצפון מגבעת המורה בעמק" – ספר שופטים, פרק ז', פסוק א'), ויש פרשנויות שונות אודות מקור שמה. יש שטוענים שמשמעות השם היא "גבעה הנשקפת מרחוק", אחרים מזכירים שמדובר בהר געש ולכן סבורים שמדובר בשיבוש השם "הר היורה".
ספר שופטים מפרט בפירוט רב מכרגיל את סיפור נצחונו של גדעון את המדיינים בקרב של מעטים מול רבים, תוך שימוש בטקטיקה של לוחמת לילה. גדעון, עם צבא קטן של 300 לוחמים מובחרים, הסתערו מפסגת גבעת המורה כלפי מטה על מחנה המדיינים וזרעו שם כאוס שהוביל לנצחון. כאלפיים שנים לאחר מכן, באפריל 1799 הביסו בסמוך לגבעת המורה צבאותיו של נפוליאון את האימפריה העות'מאנית בעת כיבושה הזמני של רוב ארץ ישראל.
הערבים קוראים לגבעת המורה 'ג'בל א- דחי', על שמו של נבי דחי אבן חליפה, אחד ממצביאיו של הנביא מוחמד אשר מכונה "אל כלבי". לפי המסורת, נבי דחי נהרג ליד מעיין חרוד בקרב עם הביזנטים וגופתו נגררה אל גבעת המורה על-ידי כלבו הנאמן. כאשר הכלב השלים את המשימה הוא נפח את נשמתו, ושניהם נקברו על פסגת ההר. א-דחי הוא גם שמו של אחד מארבעה ישובים שבנויים על ההר, אחד מהם – 'גבעת המורה', היא למעשה אחת השכונות של העיר עפולה, ויש גם את הכפרים הערבים 'נין' ו'סולם'. 'סולם', אגב, שוכן בסמוך לתל ארכיאולוגי עתיק וחשוב שבו התגלו שרידי העיר 'שונם' שמוזכרת גם במקרא וגם במכתבי 'אל-עמארנה', ומכאן הגיעה אבישג השונמית.
על גבעת המורה צומחת עבותה ונטועים עליו יערות אורנים, וממנו יש תצפית מרהיבה על כל האזור שמסביב. בסמוך לפסגה המערבית, ולישוב א-דחי, נמצא ציון קבר הקדוש ולצידו מגדל תצפית גבוה עבור שומר היערות. שם נמצא גם חניון קטן, "חניון הפסגה המזרחית" שמגודר בגדר אבן. מבנה קבר נבי דחי, כמקובל, מחופה בכיפה (ירוקה במקרה זה), ומעליו נישא מבנה מגדל השומר שבנוי מאבן בזלת כהה וסביבו מרפסת. המגדל סגור למבקרים אבל מכאן יש נקודת תצפית מעולה שמשקיפה מעל ליערות.
אנחנו עושים את פעמינו לכיוון הפסגה המזרחית של ההר, שם משתרעת שמורת גבעת המורה על פני כ-400 דונמים, ושם נמצאים ריכוזים רבים של 'אירוס נצרתי'. אפשר להגיע לשמורה בנסיעה עם כלי רכב עביר בשטח (גשמי סוף השבוע הפכו את האדמה לבוצית, לכן עדיף כלי עם הנעה כפולה), ואפשר להגיע עם מכונית רגילה אל מגדל השומר או לחנות בסמוך לישוב א-דחי ולהמשיך ברגל.
בנסיעת שטח נעים על שביל עם סימון כחול על המדרון הדרומי של ההר, זאת דרך קופצנית שמתאימה לרכבי שטח, אבל היא עבירה בסך הכל. עם מכונית נוסעים רגילה אפשר להגיע לכניסה העליונה בנסיעה על דרך כורכר (סימון שביל כחול), וממגדל התצפית ממשיכים בשבילים מזרחה ודרומה. מי שמגיע אל א-דחי ממשיך רגלית מזרחה, עם סימון שבילים אדום, עד שנפגשים עם השבילים הכחולים.
כך מגיעים: נוסעים מעפולה על כביש 65 לכיוון צפון מזרח עד לכניסה לשכונת גבעת המורה שנמצאת בסמוך לבית החולים 'העמק'. מטפסים בכביש ישר למעלה בכיוון כפר א-דחי, ומעט לפניו הכביש פונה בחדות שמאלה. זה הסימן שלנו לרדת ימינה אל דרך עפר שעולה אל ראש ההר, ומסומנת בסימון שבילים כחול. שם גם נאתר את סימוני השבילים ל-4X4, לרכב נוסעים, ולהליכה רגלית. רוכבי אופני שטח ימצאו 'סינגלים' מעולים בירידה מן ההר.
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
