מעשה בש.ח, אשר רכש מכונית מסוג טויוטה מחברת ליסינג ולא העביר את הבעלות במכונית על שמו, לא ביטח אותה בפוליסה על שמו, נהג בה כאשר הוא לכאורה שיכור וללא רישיון נהיגה בתוקף, פגע במכונית אחרת וגרם לה לנזק, ברח בנסיעה עם מכוניתו הפגועה ממקום התאונה, לא נענה להוראת שוטרים לעצור והמשיך בנסיעה לאורך 10 ק"מ כאשר מתנהל אחריו מרדף רכוב, וברח רגלית ממכוניתו לאחר שנאלץ לעצור. לאחר כל אלה הוא דרש פיצוי מחברת הביטוח, תבע אותה בתביעה אזרחית בבית משפט, ואף זכה בתביעה – לפחות באופן חלקי.
על אף שכל זה נשמע כמו עלילות אלף לילה ולילה, ולכל הפחות כמו תיק שיהפוך לחומר לימוד בכל הפקולטות למשפטים, החלק החשוב יותר שעולה ממנו, והינו בבחינת חידוש משפטי, עשוי לסייע ללא מעט מבוטחים בעתיד.
כל העובדות שמתוארות בתחילת הדברים הובאו לאחרונה בפניה של הרשמת הבכירה בבית משפט השלום בתל אביב חן מאירוביץ, חלקן במסגרת כתבי טענות של ש.ח. ואשתו, חלקן כטענות ההגנה של חברת הביטוח 'הפניקס' אשר ביטחה את המכונית שבה נהג ש.ח, ואחרות במסמכי משטרה ומסמכים של חברת הביטוח – ויחד איתן עלו מספר סוגיות משפטיות וביטוחיות עקרוניות וחשובות.
סיפור המסגרת הוא שש.ח. רכש בשנת 2011 מחברת ליסינג את הטויוטה שבה נהג, וכחלק מעסקת הרכש מסר מכונית אחרת בטרייד-אין וקיבל פוליסת ביטוח מקיף וביטוח חובה. במהלך השנתיים הבאות הקפידה חברת הליסינג להוסיף ולשלם את פרמיות הביטוח של המכונית, אבל שני הצדדים לא העבירו בעלות במכונית באגף הרישוי של משרד התחבורה.
ביוני 2013 נהג ש.ח. במכונית ברחובות העיר אשדוד, לכאורה במצב של שכרות וללא רישיון נהיגה בתוקף, וכאשר הגיע אל צומת הרחובות דרך מנחם בגין ו'המשנה' הוא פגע מאחור במכונית מסוג מאזדה וגרם לה לנזק כבד. לאחר התאונה המשיך ש.ח. בנסיעה תוך שממכוניתו עולה עשן וחלקה הקדמי מעוך, הוא חלף במחסום משטרתי מאויש על ידי שוטרים ששמו לב למצב המכונית ולפציעה שלו ודרשו ממנו לעצור אבל לא נענה להוראות ונסע משם במהירות כשהשוטרים דולקים אחריו. ש.ח. נעצר במרחק של כעשרה ק"מ משם, בכניסה לישוב ניצן, ומשם המשיך במנוסה רגלית עד שנתפס ונעצר.
חברת הביטוח הפניקס דחתה פעמיים את תביעתו של ש.ח, וגם את תביעת בעלי מכונית המאזדה, אולם לאחר שנתבעה על-ידי בעלי המאזדה שילמה להם פיצוי במסגרת הסכם פשרה ומבלי להודות בחבותה כלפיהם. רגע לפני התיישנות טענותיו תבע ש.ח. את הפניקס בסכום של 75,000 ש"ח שכוללים לא רק את הנזק למכונית שבה נהג אלא גם פיצוי בגין השתהות של חברת הביטוח בתשלום פיצוי.
בשלב ראשון דחתה הפניקס את פנייתו של ש.ח. לפיצוי בטענה שהוא נהג ללא רישיון בעת התאונה והיה תחת השפעת אלכוהול, אולם בהמשך הדרך זנחה את הטענה הזאת ולכן היא לא נדונה במסגרת ההליך המשפטי.
ש.ח. טען בכתב התביעה שלו שהסכם מכירת המכונית כלל גם את פוליסת הביטוח, ושהפניקס הוסיפה לגבות פרמיות ביטוח גם בשנים הבאות על אף שהבעלות במכונית לא הועברה על שמו. תנאי הפוליסה קבעו שהיא מכסה כל נהג שנוהג בהתאם לתנאים ולחוקים.
חברת הפניקס טענה להגנתה שאין כל קשר חוזי בינה לבין ש.ח. היות שהיא ביטחה את חברת הליסינג ולא אותו, ושמרגע שהמכונית נמכרה לצד שלישי פקע תוקף הסכם הביטוח בינה לבין חברת הליסינג. עוד טענו נציגי הפניקס שש.ח. לכל הפחות החמיר את הנזק למכונית בכך שהוסיף לנהוג בה לאחר התאונה, וגרם לכך שבסופו של דבר היא נשרפה כליל. מאחר וכך לא מדובר באירוע ביטוחי אלא בנזק תוצאתי שלא מכוסה על-ידי הפוליסה, ושבכל מקרה היא לא חייבת לשלם תמורת החמרת הנזק.
ש.ח. טען שבמהלך התאונה הוא נחבל בראשו ולכן סבל מלחץ ומבלבול, ושהוא ברח ממקום התאונה כדי לקבל טיפול רפואי – אולם טענות אלה נדחו, כמעט בבוז, על-ידי הרשמת הבכירה שמצאה אותן מופרכות בעליל.
לא כל כך מהר
הרשמת הבכירה חן מאירוביץ בחנה את מכלול העובדות לפי הסדר, ובתוך כדי כך גם "עשתה סדר" בטענות, באופן שיכול לשרת לא מעט מבוטחים שנתקלים בטיעונים שונים, ולעיתים משונים, של מבטחות כאלה ואחרות. ראשית לכל קובעת מאירוביץ שעניין הבעלות במכונית, במיוחד בימינו, הוא שולי ובוודאי שלא יכול להוות סיבה לדחיית התביעה לפיצוי, וכך גם לעניין הבעלות על פוליסת הביטוח.
לפסיקה הזאת ישנה משמעות מיוחדת מפני שלכאורה היא עומדת בסתירה לפסיקת בית המשפט המחוזי ולהלכה הנהוגה. זאת מתייחסת כפשוטו לנוסח החוק הרלבנטי שבו נכתב: "חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב". בסעיפי החוק נכתב, בין השאר: "א. בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזק. ב. הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו".
ההלכה שנהוגה ב-52 השנים האחרונות היא שפוליסת הביטוח היא חוזה אישי שכולל חיובים הדדיים שחייבים להיות ממולאים על ידי שני הצדדים, כלומר שאי קיום שלהם על ידי המבוטח פוטר את המבטח מאחריות על פי הפוליסה. לפי שיטה זאת "עם מכירת הבעלות ברכב , המוכר – המבוטח – אינו יכול לקיים את חיוביו על פי הפוליסה שכן הרכב אינו עוד בשליטתו וחזקתו ומשכך אין עוד מקום לחייב את המבטחת לקיים את חיוביה היא על פי הפליסה באופן חד צדדי. לכן נפסק כי במצב דברים זה פטורה חברת הביטוח מאחריותה לפי הפוליסה והחוזה אינו תקף".
אלא שהרשמת הבכירה לא מקבלת את הדברים באופן גורף וכותבת: "סבורני שיש מקרים בהם לא נכון מבחינה משפטית ולא צודק להחיל כלל גורף לפיו הפוליסה פוקעת בעת העברת הבעלות, שכן המציאות טופחת על פנינו וניכר שיש מצבים בהם מציאות החיים מקדימה את המשפט, ויוצרת מצבים שהמשפט טרם נתן להם מענה מעודכן כפי שבמקרה שבפנינו.
על בית המשפט מוטלת המלאכה למצוא פתרונות לייתר מחלוקות בהן המחוקק טרם נתן דעתו בייחוד על רקע העובדה שההלכה השולטת בכיפה הינה הלכה שהייתה תקפה לזמנים אחרים ופחות תקפה היום".
כוונתה של מאירוביץ, בין השאר, היא שהפוליסה שבנדון הוצאה על שם חברת ליסינג ונועדה לכיסוי "כל נהג" שינהג ברכב, ואין מחלוקת על כך שהרוכש "שילם" תמורת הפוליסה כחלק מן התמורה לעסקה כולה, ושהפרמיה הוסיפה להיות משולמת על-ידי חברת הליסינג גם בהמשך כחלק מן העסקה בין הצדדים. "התנהלות זו", כותבת מאירוביץ, "שכיחה בשוק המסחר ברכבים ולכן יש לשלול את עבירות הביטוח ותקפותו רק בתנאים שבהם מוכח שהמבטחת הייתה נמנעת מלבטח את הבעלים החדשים.
משעה שעסקינן בפוליסת ביטוח המתירה נהיגה לכל נהג… איני מוצאת בטענות הנתבעת כל נימוק סביר שהיה מונע ממנה מלהתקשר עם התובעים עובר לקרות התאונה… מסקנתי הייתה שונה אילו דובר בפוליסה שמלכתחילה מיועדת לנהג נקוב בשם או במידה ורשימת המורשים בה הייתה מצומצמת ומוגבלת באופן מפורש… מעבר לדרוש אוסיף ככלל, כי רישום הבעלות במשרד הרישוי אינו עניין מהותי. הלכה היא, כי רישום הבעלות אינו קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי בלבד… העובדה שרכב לא נרשם על שם הקונה אין בכך כדי להכריע את זכויות הביטוח".
הרשמת הבכירה גם מדגישה את העובדה שחברת הפניקס פיצתה בסופו של דבר את בעלי המאזדה שנפגעה על-ידי ש.ח. בתאונה, ובכך לקחה למעשה אחריות על הפוליסה.
לגבי הטענה שש.ח. גרם לשריפת המכונית בכך שהמשיך לנהוג בה אומרת מאירוביץ שחברת הפניקס "טוענת דבר והיפוכו. מחד גיסא היא טוענת שלרכב התובעים אונה נזק מסיבי באירוע תאונתי אך מאידך גיסא היא מתנערת מאחריות לנזק שאונה, בטענה שהנזק נגרם כתוצאה מהמשך הנסיעה… השלב הראשון… בוודאי שחוסה בגדר אירוע תאונתי… ולכן אני קובעת שהתרחיש העובדתי בשלב זה מבוטח במסגרת הפוליסה".
עם זאת, לגבי החלק השני של האירוע קובעת מאירוביץ מסקנה אחרת: "מהשתלשלות האירועים ניתן ללמוד שאין מדובר באירוע תאונתי שמאפייניו הינם אירוע בלתי צפוי, בלתי מתוכנן, הגורם פגיעה או נזק… בחירת התובע להמשיך לנסוע הייתה מכוונת ומתוכננת שתוצאותיה צפויות… הוא נמלט מהשוטרים במודע ככל הנראה מחשש שייתפס כשהוא נוהג תחת השפעת אלכוהול ונהג כפי שנהג באופן מכוון ויכול היה לצפות שנהיגה במהירות ברכב שניזוק עלולה להביא לשרפתו…"
הרשמת גם מתייחסת לעובדה ששמאי שבדק את שרידי המכונית לא הפריד בין נזקים שנגרמו בתאונה עצמה לבין מה שקרה בהמשך, וקיבלה את הדוח מבלי לערער עליו היות שמדובר בשמאי מטעם חברת הביטוח ולא מטעם התובע.
"לא ניתן לחתום את נושא החבות בתיק זה", מסכמת מאירוביץ, "מבלי להתייחס לחלקו הלא מבוטל של התובע במכלול האירועים, וכוונתי לאשם העצמי התורם שיש לו כגורם לקרות התאונה. על רקע כל שתואר אני מוצאת לייחס לו אשם עצמי תורם בשיעור של 40% כך שבסופו של יום יהיו התובעים זכאים לפיצוי חלקי בשיעור של 60% בלבד מהנזק הנתבע".
הרשמת הבכירה מאירוביץ דחתה את תביעת הפיצוי בגין עגמת נפש ורכיבים נוספים שלא הוכחו וגם לא חייבה את הפניקס בתשלום ריבית מיוחדת, כך שסכום הפיצוי שהפניקס תשלם לש.ח. עומד על 38,400 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובתוספת 7,500 ש"ח שכר טרחת עורך דין.
תא"מ 43129-06-16
