הנה סיבה נוספת לבטח את המכונית האהובה שלכם בביטוח רכוש: אם חבלן משטרתי יפרוץ אותה בגלל חשש מפני היותה ממולכדת – ויגרום לה נזק – לא מן הנמנע שלא תזכו לפיצוי כספי מן המדינה.
כך לכל הפחות עולה מפסיקתה של השופטת שרון הינדה מבית משפט השלום בתל-אביב, אשר מעלה גם כמה סוגיות לא ברורות לגבי חסינות פעולות המשטרה מפני ביקורת.
הסיבה למצב המתואר כאן, כך עולה מפסק הדין, נעוצה בכך שהמשטרה מכוסה מפני תביעת נזיקין בהתאם ל'חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה)' משנת 1952, אשר קובע ש"אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הראשה חוקית, אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה" – וכל עוד שאי אפשר להוכיח רשלנות גם אי אפשר לכפות עליה אחריות.
כאשר מכונית מבוטחת בביטוח רכוש תאלץ חברת הביטוח לשלם פיצוי למבוטח, הגם שלא יהיה לה ממי לתבוע את הנזק, ואם המכונית לא מבוטחת אזי הסיכוי היחיד להיפרע מן המדינה הוא להוכיח שהפריצה ו/או הנזק בוצעו ברשלנות, וזו משימה לא פשוטה כאשר המשטרה לא מעוניינת לשתף פעולה עם הצד הנפגע.
הפרשה שבה מדובר כאן, כפי שנדונה בבית משפט השלום בתל אביב, החלה לפני למעלה מעשור, בדצמבר 2004, כאשר חבלן משטרתי פרץ למכונית בבאר שבע.
לאחר הפריצה הסתבר שאין במכונית כל בעיה – למעט כמובן נזקי הפריצה שנגרמו על-ידי החבלן – ומכיוון שהמכונית הייתה מבוטחת בחברת הביטוח "הפניקס" תבע המבוטח את המבטחת וקיבל פיצויים. חברת הביטוח פנתה למדינה כדי לקבל פיצוי בגין הנזק ומשנענתה בסירוב פנתה לעזרת בית המשפט.
למרבה ההפתעה, נציגי המדינה ביקשו למחוק את התביעה על הסף בטענה שהפריצה לרכב בוצעה במסגרת "פעולת איבה" או "פעולה מלחמתית", ולכן התביעה אמורה הייתה להיות מופנית אל מס רכוש.
בשלב ראשון נדונה התביעה בפני השופט חאג' יחיא ז"ל, אשר הלך לעולמו בטרם השלים את הדיון בתיק.
השופט יחיא פסק שלא מדובר ב"פעולת איבה" כהגדרתה בחוק, וגם לא ב"פעולה מלחמתית", ומכאן שהמשיבה ובעלת הדין הנכונה היא אכן מדינת ישאל והתביעה תידון על יסוד דיני הנזיקין ה"רגילים".
לאחר שהתיק הועבר לשיפוטה של השופטת שרון הינדה היא דחתה ניסיון של המדינה לדון מחדש בשאלה זו, ובאותה נשימה גם דחתה את ניסיונה של המדינה לטעון לשיהוי בהגשת התביעה לנוכח העובדה שהיא הוגשה חמש שנים לאחר האירוע. הדיון נסוב סביב "עוולת הרשלנות", והאם הייתה כזו בפעילות חבלן המשטרה שפרץ לרכב.
בא כוחה של הפניקס טען שפריצת החבלן לרכב בוצעה ללא הצדק סביר, ללא כל התראה מוקדמת וללא נקיטת אמצעים קלים על מנת לאתר את הבעלים של הרכב.
מנגד, נציג המדינה טען שהמשטרה לא התרשלה בהפעלת 'נוהל רכב חשוד', אלא שבמהלך המשפט הוציאה המשטרה "תעודת חיסיון" לגבי הנסיבות שבהן הוחלט לחשוד מלכתחילה במכונית, כלומר שאין לדעת האם הזיהוי עצמו היה מבוסס או שגוי.
"גרימת נזק אגב ביצוע פעולה משטרתית", כותבת השופטת הינדה, "כשלעצמה אינה מעידה בהכרח על הפרת חובת הזהירות של המשטרה. לפיכך הנטל על התובעת להוכיח התרשלות המשטרה באחד משניים, בעצם נקיטת הפעולה… או בגרימת נזק מעבר לנדרש במסגרת נקיטת הפעולה האמורה.
לאחר שבחנתי את הראיות וטיעוני הצדדים, מסקנתי היא כי לא עלה בידי התובעת להוכיח התרשלות המשטרה בשני המישורים האמורים וזאת משום שבעדות בעל הרכב נמצאו סתירות לגבי הסיבה שבה ירד בשעת לילה מאוחרת לרכבו (לאחר שנפרץ) ובנוסף לא הביא את בנו, שאצלו התארח, לעדות לחיזוק טענתו כי המשטרה לא ניסתה לאתר ולבדוק מי בעל הרכב".
הפניקס טענה כי החיסיון שהוטל בתיק מקשה עליה להוכיח את הרשלנות שבעצם פריצת הרכב אבל השופטת קבעה כי בנסיבות אלה, נקודת המוצא שלא נסתרה היא כי אכן רשאית הייתה המשטרה לבצע פתיחה של הרכב וכניסה פיזית אליו על מנת להזים החשד לגביו.
עוד טענה הפניקס שהחבלן לא הביא ראיות ולא ציין ולו פעם אחת כי ניסה ליצור קשר עם בעל הרכב, אולם טענה זו נדחתה על ידי השופטת, אשר קיבלה את עדות הקצין לפיה הוא מבצע כריזה ובדיקות נוספות לפני שהוא מתחיל במלאכתו.
"סביר להניח", כותבת השופטת, "כי לו התובעת הייתה פונה בזמן סביר סמוך לאירוע יכולה הייתה לאתר שוטרים שהיו במקום או ראיות אחרות אשר היה בהן כדי ללמד על ההתרחשות…
העובדה כי נגרם נזק לרכב…כשלעצמה אינה מלמדת על התרשלות המשטרה… קצין החבלה התבקש להסביר כיצד מחליטים לטפל ברכב והוא הסביר כי יש כלי רכב הניתנים לפתיחה ויש כלי רכב שלא ניתן לפתוח בגלל המנגנונים שלהם, למשל כלי רכב גרמניים. עדותו זו של קצין החבלה לא נסתרה והתובעת לא הביאה מצידה כל ראיה ממנה ניתן ללמוד כי היה באפשרות המשטרה לפתוח את רכבו של המבוטח באמצעים חמורים פחות.
המסקנה מכל האמור לעיל היא כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שהמשטרה התרשלה בהפעלת הנוהל ואף לא כי הנזק שגרמה לרכבו של מבוטח התובעת חרג מעבר לנדרש בנסיבות הקונקרטיות של מקרה זה, ועל כן ועל כן אני סבורה כי לא הוכחה במקרה זה התרשלות של המשטרה ומשכך דין התביעה להידחות".
עם זאת, השופטת הוסיפה וכתבה גם ש: "בטרם אסיים אציין במאמר מוסגר כי לא נסתר מעיני הקושי המתעורר נוכח העובדה שנזק שהנתבעת מודה שגרמה… ושהוא תוצאה של פעולה של המשטרה, יוטל על הניזוק, בייחוד במקרה שבו בסופו של דבר לא נמצא חפץ חשוד ברכבו.
יחד עם זאת משלא הוכחה רשלנות בפריצת הרכב של מבוטח התובעת, הרי שבהתאם להוראת סעיף 3 לפקודת הנזיקים האזרחיים, אין המדינה אחראית בנזיקין לפיצוי התובעת על נזקיה".
סוף דבר: הנזק נגרם, אולי אפשר היה להימנע ממנו ואולי לא, אבל המדינה לא אחראית. ראו הוזהרתם.
תא"מ 14681-09-09
