תקופת קורונה הכניסה גם את הספורט המוטורי בישראל למצב המתנה ארוך, וזאת דווקא לאחר מספר שנים שבהן הענף צבר תאוצה עם מסלולי מירוצים חדשים ופעילויות של ליגות מרוצים סדירות. אלה שבו לסדרם כבר לפני מספר חודשים, אבל מה שהכי חסר בנוף המקומי הם  אירועים מוטורים שמיועדים לקהל צופים גדול. בסוף השבוע האחרון נשבר גם הקרח הזה עם אירוע מרוצי הדראג Race Wars שנערך באילת לאחר שנדחה בגלל קורונה למשך שנה חצי.

בשונה מרוב אירועי הספורט המוטורי, שלא מצליחים למשוך קהל רב של ישראלים, אירועי "דראג" דווקא נחשבים לאטרקטיביים. אירוע הדראג בדימונה, שנערך לפני 3 שנים היה אחד מאירועי הספורט המוטורי הגדולים שנערכו בישראל, והשתתפו בו  עשרות מתחרים ואלפי צופים. אפשר כמובן לאהוב או לשנוא את הקונספט של מרוצים לרבע מייל, אבל בשורה תחתונה מדובר בתת ענף ספורט מוטורי שמושך את הקהל הגדול ביותר. לא מפתיע, לכן, שהציפיה והציפיות מאירוע Race Wars באילת, שנערך במשך שלושה ימים, היו בשמים.

גם המיקום האטרקטיבי – בשטח שבו היה בעבר שדה התעופה של העיר הדרומית – הצית את הדמיון. לא עוד מנחת מאולתר במיקום מבודד, אלא מתקן כמעט תקני שנמצא במיקום אסטרטגי, וזה קורץ לא רק ל"הארד קור" של חובבי הרכב אלא אף לקהל התיירים הישראלים שגודש  את העיר בהיעדר אפשרות לנסוע לחו"ל. אז יצאנו דרומה עם ציפיות גבוהות ומחסור חמור באדרנלין מוטורי לאחר שנה וחצי של קורונה.

התקדמות ונסיגה

כאמור, אירוע הדראג הגדול האחרון נערך לפני 3 שנים, וזה מספיק זמן כדי להפיק לקחים ולהשתפר. ואכן, ברמה הטכנית הורגש שיפור ניכר – ראשית לכל בזכות המתקן. שדה התעופה הישן של אילת אמנם עומד בפני הריסה, אבל המארגנים הכשירו אותו בהתאם לדרישות ויצרו בו מתקן תחרותי עם מסלול ראוי, שטח 'פיטס' נרחב, וחשוב לא פחות: כביש שירות צדדי שמאפשר למכוניות לחזור אל הפיטס לאחר כל מקצה במקום להמתין בקצה המסלול עד שכל המתמודדים יסיימו סבב. מצער לדעת שכל ההשקעה בהכשרת המסלול ובעמידה בדרישות הרשויות, צפויה לרדת בקרוב לטמיון כאשר המסלול יפונה בקרוב לטובת מתחם נדל"ן נוסף.

שיפור נוסף ביחס לאירוע דימונה הוא התחום הטכני והרגולטורי. במירוץ הקודם נאסר (באופן שערורייתי) על מכוניות עם רישוי אפור להשתתף במרוץ, ועל מכוניות עם רישוי צהוב נאסר לרדת מתחת לרף 10 השניות. זה כמובן עיקר את התחרות מכל תוכן. הפעם זכינו לראות תחרות אמיתית, כאשר כל רכב שבו הותקן כלוב בטיחות ומצנח יכול היה לרדת מ-10 שניות ללא סכנת פסילה. התוצאה היא מתחרים ומכוניות שהוכנו כך שיוכלו לתת את כל מה שיש להם.

והיה הרבה מה לתת. מה שניכר מאד זאת רמת השקעה ומקצועיות של המתחרים. כמעט 100 מתמודדים הגיעו לאילת עם מגוון גדול של מכוניות ברמות מוכנות והשקעה שונות. החל בדגמי גולף GTI וקופרות משופרים לעייפה, דרך דגמי ספורט יוקרה כמו פורשה קאיימן GT4 וב.מ.וו M5 שמשמשים כרכבי יום יום, לא לפני שאלה קושטו במדבקות תחרותיות, היו גם מכוניות שרירים אמריקניות עם מנועי V8 רועמים בטעם של פעם, שלל ניסאן GTR ששודרגו ברמה שתואמת למקבילותיהן בחו"ל, ועד לדגמי פולקסווגן גולף, פיאט אונו, פיג'ו 205 והונדה סיוויק ישנים, עם מרכב קליל, אשר נבנו מאפס והפכו למפלצות דראג אימתניות. הייתה אפילו טסלה אחת שניסתה להתחצף, אך הובסה במקצה הראשון לנוכח תשואות הקהל – רמז לכך שלפחות בתחום הדראג עידן החשמל יצטרך לחכות עוד קצת.

המשותף לכל המכוניות הוא רמת השקעה מדהימה, טכנית וכלכלית, עם מיטב המכלולים שאפשר להתקין ועם רמת יצירתיות וצבעוניות, ואפילו עם צוותים תומכים שצבעו את הפיטס בתחושת חו"ל. זה המקום גם לציין את האווירה הטובה בין המתחרים בפיטס, וזאת למרות להט התחרות ואפילו כאשר היו תקלות ופסילות.

לוח הזמנים של האירוע תוכנן כך שיום חמישי יהיה יום האימונים והחימום, יום שישי יהיה יום מקצי הדירוג וגם המרוץ עצמו, בכל שלוש הקטגוריות (הנעה קדמית, אחורית וכפולה). יום שבת הוקדש בעיקר ל"Show" לקהל עם מקצי ראווה, דריפטיג ועוד. למרות ההשתדלות של מנהלי האירוע קשה שלא יהיו תקלות טכניות ושיבושים, כך שעיכוב שנוצר ביום שישי אילץ לדחות את מקצי שמינית הגמר ואילך ליום שבת.

גם החוויה לקהל שופרה מאד ביחס לאירוע דימונה, עם טריבונות מקורות, מתחם VIP מרשים, ותצוגת זמנים על גבי מסך, אשר אותה יכלו לראות גם הצופים בקהל. כל אלה נוספו להנחיה הקצבית של מיודענו דורון קאופמן. אלא שתכנון לקוי של גובה הטריבונות ביחס לגובה גדר הבטיחות גרם לכך שהקהל שגדש את היציעים פשוט לא יכול היה לראות את הנעשה על המסלול. זה גרם לכך שאנשים נעמדו על כיסאות, ובצמוד לגדרות, כדי לצפות בנעשה. המארגנים נאלצו להתערב ולבסוף נטלה המשטרה פיקוד על האירוע. גם תנאי מזג האוויר לא הוסיפו לאווירה, ולא מעט הצופים נטשו למרבה הצער באמצע האירוע.

במערכת TheCar התקבלו  לא מעט תלונות של צופים אודות אכזבה מחוסר האפשרות לצפות באירוע, וזאת במיוחד לנוכח מחיר גבוה של הכרטיסים (לה נוספה כמובן העלות הגבוהה של הגעה לאילת ושל לינה בעיר). אי אפשר להתעלם מן התלונות – שמעידות על מציאות הפוכה מן הרמה הגבוהה של ארגון האירוע מבחינה מקצועית. זה חבל מכיוון שספורט מוטורי זקוק לחשיפה ולקהל, בין השאר לטובת חסויות, ואילו הקהל דורש תמורה לכספו. חבל שבמבחן התוצאה הקהל יצא מאוכזב. 

כאמור, ענף הדראג הוא ענף הספורט המוטורי שמצליח למשוך אליו את הקהל הרב ביותר, וההצלחה הזאת יכולה להגדיל את הפופולריות של שאר ענפי הספורט המוטרי ולמשוך גורמים עסקיים שונים לתמוך באירועים כאלה. כמו על המסלול, הפוטנציאל קיים, הכיוון הכללי חיובי, אבל חסר קצת Fine tuning שירים אירועים כאלה למקום הראוי למתחרים ולקהל.

תוצאות מקצי הגמר:

קטגוריית הנעה קדמית
1. אלירן עמר – הונדה סיוויק,  10.907 שניות
2. שאדי מזריב – סיאט לאון, 11.57 שניות
3. אביב מצלאווי – פולקסווגן גולף מרק 2, 11.67 שניות

קטגוריית הנעה אחורית
1. אורון אוטמזגין – ב.מ.וו E30 סדרה 3, 10.87 שניות
2. אלעד אברהמי – פורד מוסטאנג, 11.11 שניות
3. אלירן סופר – פורש קאיימן, 11.93 שניות

קטגוריית הנעה כפולה
1. עוז עבודי – פולקסווגן גולף מרק 2, 9.23 שניות
2. ליאור ברק – סובארו אימפרזה , 9.78 שניות
3. איציק אגיב – פולקסווגן גולף מרק 2 , 9.3 שניות

הזמן המהיר ביותר: עבודי עטיה – אאודי RS3, י 9.03 שניות