תפריט

פורד נגד פרארי

הסרט 'פורד נגד פרארי' הוא חגיגה עבור חובבי רכב, אשר זוכים למעט מידי סרטי קולנוע מוטוריים. אלא שבנסיון ליצור שובר קופות החמיצו מפיקי הסרט הזדמנות ליצור סרט משמעותי - בין השאר מפני ש"עיגלו פינות" עם מספר עובדות היסטוריות
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

במהלך 130 השנים האחרונות הצמיחו תעשיית הרכב ועולם המירוצים אינספור סיפורים מרתקים אודות מאבקים אישיים גדושי יצרים, כמו גם תופעות תרבותיות מרתקות וחשובות, ולכן אין סוף גם למספר הסרטים שוברי הקופות שיכולים לתאר אותם. באופן מפתיע, למרות שהמכונית שינתה את אורח החיים האנושי במאה ה-20, ותוסיף לשנות אותו גם במאה ה-21, מעט מאד "סרטי מכוניות" הופקו בהוליווד. לכן, כאשר סוף סוף מגיע לאקרנים סרט כמו 'פורד נגד פרארי' זאת ללא ספק חגיגה עבורנו – חובבי הרכב. למעשה, מאז הסרט Rush שהוצג בשנת 2013, לא זכינו ל"סרט מוטורי" הגון (ותסלחו על כך שאינני כולל את סרטי הפעלולים הלעוסים והמביכים דוגמת "מהיר ועצבני 163").

רוב חובבי הרכב, גם אם אינם היסטוריונים, מכירים את סיפור המסגרת. בראשית שונות השישים של המאה הקודמת נמצאה פרארי האיטלקית בקשיים כלכליים, והייתה "על המדף". פורד האמריקנית הייתה זקוקה לנער מעליה את התדמית האפרורית שהגבילה אותה לקהל מבוגר ומזדקן, ומנהליה קפצו על ההזדמנות. המוקש העיקרי לעסקה היה שאנזו פרארי התעקש להשאיר את קבוצת המרוצים של פרארי בסמכותו הבלעדית. כידוע, בסופו של דבר העסקה לא יצאה לפועל, והנרי פורד השני, שירש את האגו שלו מסבו, החליט לנקום בפרארי ולנצח אותה על מסלול המרוצים. לפורד היו כמובן סיבות נוספות למוטיבציה כזאת, אבל לא נהרוס כבר כאן סיפור טוב.

הבעיה הפעוטה הראשונה הייתה שבאותן שנים פורד הייתה די מרוחקת מעולמות המירוצים ולא היו לה ניסיון או יכולות טכניות מספקים עבור מירוצי סיבולת, ובוודאי שלא מכונית מתאימה. לצורך זה גוייס קרול שלבי, האמריקאי היחיד שניצח במירוץ הסיבולת החשוב ביותר בעולם מאז ועד היום – '24 השעות של לה-מאן'. על כתפיו של שלבי הוטלה המשימה לבנות מכונית שתביא לדטרויט את הניצחון המיוחל, ופרי יצירתו היה פורד GT40 אשר הייתה מאז לאחד האייקונים המוטוריים המפורסמים, ובוודאי אחד הדגמים החשובים בהיסטוריה של פורד. ספויילר קטן: חלקו האמיתי של שלבי בפיתוח המכונית הזאת היה הרבה יותר צנוע מכפי שמוצג בסרט.

 


האמת היא שסיפור המאבק בין פורד לפרארי בלה מאן, ולידתה של GT40, הוא סיפור מרתק באמת ולכן לא ברור מדוע הוא לא היה עד היום לסרט ראוי. כעת, לאחר שהעוול תוקן והסרט מופיע גם בבתי הקולנוע בישראל, מותר לתהות עד כמה הוא נאמן לסיפור ההיסטורי האמיתי. ברור מאליו גם שכדי להצמיד את הצופים לכסאותיהם נדרשים אי אילו עיגולי פינות בצילומי השחזור המרהיבים של המרוצים. אלא שכאשר עיקר העניין הוא מירוץ אפשר לצפות לתחקיר מעמיק בנושא המרכזי, והפספוס המשמעותי הראשון הוא שמה שנראה על המסך לא דומה לאופן שבו מתנהלים במציאות מירוצי סיבולת.

אפשר לסלוח, אבל קשה להבליג, על אי דיוקים קטנים אשר לא ממש רלוונטיים לעלילה. אחד מהם, למשל, הוא שכאשר לי אייקוקה – אביהם הרוחני גם של פורד מוסטאנג וגם של GT40 (שנוצרו מאותה סיבה) מציג להנרי פורד השני מצגת שמסבירה מדוע נכון, מבחינת פורד, לרכוש את פרארי. במצגת הזאת מתוארים טרנדים תרבותיים של אותה תקופה, ובהם גם ג'יימס בונד נוהג באסטון מרטין DB5 בסרט 'גולדפינגר'. הטעות היא שסרט זה יצא לאקרנים רק שנה מאוחר יותר.

מפיקי הסרט בחרו, באופן לא מפתיע, להתמקד בצד האמריקאי של העימות, וזה לגיטימי. העניין הוא שככל שהסרט מתקדם הופך תפקידה של פרארי לשולי, והעלילה מתפתחת לכיוון אחר – זה של קן מיילס, נהג המרוצים שקרול שלבי גייס לפיתוח המכונית. התוצאה היא ש'פורד נגד פרארי' הפך להיות "פורד נגד מיילס", כאשר במקום להיאבק באיטלקים נלחמים אנשי פורד באנגלי הבוטה שלא מתאים לתפישה השיווקית שלהם. הסרט מציג כיצד מנסה קרול שלבי להלך בין הטיפות ולשמור את מילס בתמונה, וכך מקבל מיילס משקל גדול מאד, ובמידה רבה אפילו על חשבון  שלבי, כמי שאחראי להצלחת הפרויקט.

אפשר להתנחם בכך שמיילס ראוי לכבוד, במיוחד לנוכח העוול ההיסטורי שנעשה כאשר נגזל ממנו הניצחון בלה מאן 1966. אלא שהדרך שבה הסרט מטפל בדמות ההיסטורית שלו מציבה אותו בתוך מנעד מוגבל מידי של "אאוטסיידר בריטי מחוספס", וזאת תוך כדי הצמדתם של  אישתו ובנו אליו בכל מקום, ובפרט ברגעי קיטש הוליוודים ממוחזרים (הבן, שמייחל להצלחת האב, עוקב אחר פעילותו בלהט, האישה תומכת בבעלה למרות שהיא מתנגדת לחזרתו אל מסלול המרוצים). יוצרי הסרט בחרו בקו דרמטי מאולץ ולטובתו כופפו בבוטות עובדות היסטוריות, ובראשן את הפרט הקטן שאנשי פורד אסרו על מילס להצטרף ולהתחרות במרוץ הלה מאן הראשון שלהם, בשנת 1965. אגב, הניסיון הראשון של פורד להתחרות בלה מאן היה בכלל בסמוך להשקת 'מוסטאנג', בשנת 1964, ומיילס באמת לא השתתף בו. בשנת 1965 הוא היה נהג המשנה של אגדה מוטורית אחרת, ברוס מקלארן, ופרש לאחר 45 הקפות.


אם כוונת היוצרים הייתה לסמן מסלול התנגשות במשולש שבין שלבי, מיילס ואנשי פורד בדרכם להצלחה, ראוי היה להדגיש דווקא את המאבקים הבינאישיים והמקצועיים בתהליך הבניה המואץ של קבוצת המרוצים של פורד. כך היה נוצר יותר עניין, והסרט היה עובר מן הנישה של דרמה בידורית אל ז'אנר הדרמה האמיתית.

האופן המוגחך והשטחי שבו מוצגת קבוצת פרארי במירוץ של שנת 1966 מחמיץ אף הוא את המטרה, וחבל שהביטוי שדרכו מוצגת היריבה שאותה יש לנצח הוא רק רטינות ועצבים של אנזו פרארי, אשר מתובלים בקללות איטלקיות נמרצות. לא מיותר להזכיר גם שאנזו פרארי כלל לא נכח באותו מירוץ, אבל שוב, למה לקלקל עם עובדות? אין ספק שהדרמה הספורטיבית וההיסטורית שהתחוללה על מסלול לה מאן בשנת 1965 באותן 24 שעות ראויה הייתה ליותר מזה, בוודאי  בסרט שכותרתו כוללת גם את השם פרארי.

בשורה תחתונה זה סרט מהנה ומבדר, ודאי בין טונות סרטי קומיקס שכבר יצאו מכל החורים, ואנחנו, חובבי הרכב, נתקשה להתלונן כאשר מגיע סוף סוף פרק היסטורי חשוב אל המסך הגדול. במהלך הסרט עוקץ מיילס את שלבי כשהוא אומר "אתה פה בשביל למכור מכוניות", ובפראפראזה על המשפט הזה נאמר ש"הם כאן כדי למכור כרטיסים". לכן, חובבי רכב שלא מתעקשים על פרטי הפרטים ההיסטוריים מקבלים כאן מעט יותר משעתיים של הנאה.


 

אגב, בנימה היסטורית זאת, מומלץ לצפות בסרט דוקומנטרי שמציג את מירוץ 24 השעות של לה מאן 1966: