בראשית המנדט הבריטי בארץ ישראל, לפני כמאה שנים, השתרשה בכמה מישובי הארץ מסורת חביבה: זוגות צעירים שנישאו, וקבעו לעצמם נחלות חדשות, נהגו לשתול ליד בתיהם צמד דקלים כדי לסמל באמצעותם את ברית הזוגיות שלהם.
אורך החיים של כמה ממיני הדקלים הוא מאות שנים, שבמהלכם הם צומחים לגובה של עשרות מטרים. כך נשתמרו מספר צמדים כאלה ברחבי הארץ, בעיקר בישובים שטרם הפכו לערים סואנות, ובמקומות שלא הולבשו עדיין ב"שַׂלְמַת בֵּטוֹן וָמֶלֶט" כמאמר המשורר – ואלה ניצבים כיום כאנדרטה תמירה לדור המייסדים.
למרבה האירוניה, ועל אף יופיים המרשים של דקלים אלה, הם מסמלים גם טעויות ושגיאות שנעשו בתוך כדי הניסוי הציוני ביחס שבין האדם לטבע ולנוף.
טיול החג השני שלנו הוא "טיול קונספט" שמיועד למשפחות עירוניות עם הורים לילדי "דור ה-Z", מי שנולדו אחרי שנכרתו הפרדסים האדירים שצמחו בארץ עד לשנות ה-80 וה-90, ובמקומם נבנו שכונות ואזורי מסחר ותעשייה.
נציע כאן מקום אחד מסוים שעונה להגדרת הקונספט, אבל חשוב מכך: נציע לכם לחפש אתרים נוספים שבהם נטועים דקלים בני מאה ויותר, וגם חלקות חקלאיות שנחמד לתייר בהן.
ארץ התמר
ישראל נזכרת לא אחת כ"ארץ התמר", וזאת למרות שעצי תמר, דקלים, לא מוזכרים במפורש אלא רק במשתמע כאחד משבעת המינים שבהם התברכה הארץ. בספר דברים נכתב 'ארץ חיטה ושעורה גפן תאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש', ופרשנים סבורים שמכיוון שהפסוק עוסק בגידולי האדמה נראה שה'דבש' שבו אינו דבש דבורים כי אם תוצר של תמרים.
דקלי תמרים טופחו בשטח ארץ ישראל הרבה לפני הולדת עם ישראל, כבר בתקופת האבן, ובימי בית ראשון הם גודלו כאן כגידולים חקלאיים, אם כי ככל הנראה בהיקף מוגבל. מימי הבית השני ואילך נחשב עץ התמר כאחד מסמלי עם ישראל בארצו – כפי שאפשר ללמוד, למשל, ממטבעות שהוטבעו על-ידי מלכים ושליטים יהודים וזרים. מסריקת מקורות כתובים שונים מסיקים חוקרים שבארץ ישראל, מתקופת בית שני ועד לשלהי התקופה הצלבנית, גודלו כ-15 זנים של תמרים, רובם מובחרים, וזאת לעומת כ-11 זנים בלבד בשטחי עיראק, 8 זנים באפריקה ושלושה בלבד ביוון. אלא שחקלאות התמרים, שדורשת השקיה מרובה, נכחדה כמעט לחלוטין מארץ ישראל החל בתקופת הכיבוש הממלוכי ואילך.
בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 יובאו לארץ ישראל מיני דקלים שאין כל קשר בינם לבין המרחב שבו אנחנו חיים. היו אלה ככל הנראה הטמפלרים שהחשיבו, ובצדק, את הגינון ואת הנוף כחלק מאיכות החיים, אבל במקום לשתול דקלים מניבי פרי כפי שצמחו כאן בעבר, או עצים מקומיים או לכל הפחות ממרכז אסיה או מאפריקה – הם ייבאו לכאן אקליפטוסים מאוסטרליה ושני מינים של דקל שנקרא 'וושינגטוניה': האחד – 'חסונה', שמוצאו ממדבריות צפון מקסיקו, והאחר 'חוטית', שמוצאו מדרום-מערב ארצות הברית. שני המינים נקראים על שם נשיאה הראשון של ארצות הברית והם מינים קרובים ודומים שיוצרים בני כלאיים. בזכות התנאים הקשים בארצות המוצא שלהם אלה מינים חסונים ועמידים ליובש, למלח ולקור, שיכולים לסבול חום רב וגם טמפרטורות של מינם 10 מעלות.
דקלי וושינגטוניה נשתלו, למשל, במושבה הגרמנית בחיפה שנוסדה ב-1870, במושבות הטמפלרים בשרונה (תל-אביב), ביפו, ובבית לחם הגלילית ואף בעמק בית-שאן. לימים נתפרסם האגרונום אהרון אהרונסון, מי שעמד בראש מחתרת ניל"י וגם גילה את 'אם החיטה' (לא בסדר הזה…) כמי ששתל לא מעט דקלי וושינגטוניה – בין השאר בשנת 1912 בחוות אהרונסון ליד עתלית.
אחת משדרות דקלי הוושינגטוניה המפורסמות בישראל ניטעה בשנת 1921 בצידי כביש הכניסה הישן לבית הספר 'מקווה ישראל' – בין 'שער ירושלים' אל רחבת בית הכנסת (שער זה פתוח להולכי רגל). בימים אלה חוגגים העצים האלה יום הולדת 121. ארבעה עצים נוספים ניטעו מאוחר יותר בשולי רחבת בית הכנסת. שדרות דומות של דקלי וושינגטוניה נטועות בשדרות יפו בירושלים, שדרות יהודית בתל-אביב, גן המייסדים בחדרה, שדרות ארלוזורוב בעפולה, בשטח הטכניון הישן בחיפה, ומקבצי דקלים ותיקים צומחים כמעט בכל ישוב שהוקם בארץ משנות ה-20 של המאה הקודמת ועד לשנות ה-60.
בימים אלה, ימי תחילת האביב, פורחים עצי ה"וושינגטוניה החוטית" (אגב, במשפחת הדקלים יש עצים זכרים עצים נקבות) בפריחה חוטית לבנה ומתוך האבקנים נישאת האבקה – באוויר ועל ידי חרקים – ומאביקה פרחים אחרים. במהלך הקיץ יבשילו פירות עגולים שחורים-מבריקים בגודל של כחצי סנטימטר, הם ייאכלו על ידי ציפורים ועטלפי פירות שיפיצו אותם למרחקים וחלקם ינבוט בקלות, בעיקר באזורים מושקים. התוצאה: יותר מ-100 שנים לאחר שיובא לארץ מאמריקה הדקל הזה מפיץ את עצמו במהירות, וזה מין פולט שהפך למטרד באזורים טבעיים.
בין התמר לדקל
בשונה מדקלי הנוי, ישראל ידועה גם כ"מעצמת תמרים". כבר משנות ה-50 ואילך יובאו ארצה, או שמא "הושבו" או "הוחזרו" מיני דקלים לצורכי חקלאות, וזאת על-ידי יבוא חוטרים של זנים מובחרים ממצרים, עיראק ואירן. מטעי תמרים נשתלו בעיקר לאורך השבר הסורי אפריקני ולימים גם בפתחת רפיח, ולזינוק החשוב בחקלאות התמרים הישראלית אחראים הפיתוחים במערכות ההשקיה – ויותר מכל זן 'מג'הול' שנשתל בארץ החל משנות ה-70 של המאה ה-20. ישראל כיום היא היצואנית הגדולה בעולם של תמרים מזן זה.
אצלנו, במשפחת זכאי, שמורה חיבה מיוחדת לצמד דקלי 'וושינגטוניה' ותיקים שצומחים בפאתי העיר ראשון לציון. לפני שנים, כאשר היינו משפחה צעירה ונטולת אמצעים, נהגנו לטייל עם בנותינו הצעירות בפרדסים שהקיפו את העיר, במטעי הפקאנים ובשדות הבור. מפעם לפעם שיחקנו מחבואים בין העצים ותמיד קינחנו בתחרות התמצאות וניווט אל שני עצי הדקל שבלב הפרדסים.
השנים חלפו, הפרדסים והמטעים נעקרו זה מכבר, ועל חלק מן השטח נבנו שכונות חדשות. אבל זוג הדקלים עדיין מתנשא במלוא יופיים בלב השדות כשהם משקיפים ממרום כרבולתם השובבה על הנוף המשתנה. השדות סביב צמד הדקלים "שלנו" עדיין מעובדים, וגם כעת, רגע לפני הקיץ, כיף לטייל בסביבה, הפעם עם הנכדים.
הקונספט שלנו מתאים לכל "העירונים" ולא דורש נסיעה למרחקים: קחו את הילדים אל שטח חקלאי קרוב לעיר והקפידו להגיע לשם בזמנים שונים במהלך השנה. כך תוכלו לעקוב יחד עם הילדים אחר שלבי הגידול החקלאי ואולי גם לשכנע אותם שירקות לא גדלים בסופרמרקט.
אפשר ומומלץ להתמקד ברגבי העפר השונים ובסוגי הגידולים החקלאיים, לטייל סביב השדה (מבלי לעלות עליו) ולחפש נברנים וזוחלים שמגיחים מעומק האדמה, חרקים מעופפים, ציפורים ומיני צמחי בר סביב השבילים.
הבונוס, במיוחד עבור מי שקשור לישוב או מקום מסוים בארץ, יכול להיות נקודת ייחוס היסטורית כמו בית האריזה הישן והנטוש ששוכן לא הרחק מן הדקלים "שלנו", משהו שאתם זוכרים כילדים ובוודאי נראה לכם אחר לגמרי בשעתו. אם נתקלתם בצמד דקלי וושינגטוניה שצומחים זה לצד זה – סביר מאד שהם מעידים על ברית הזוגיות של משפחה שהייתה צעירה לפני 50 או 100 שנים, ואולי תצליחו להתחקות אחר הסיפור שלה.
כך מגיעים: ב'וויז' – רחוב מנחם גינדי ראשון לציון. חונים במפרץ חניה אחרי הרמזור הראשון והולכים צפונה אל צמד דקלי הוושינגטוניה. לפניכם השדה החרוש, אחריהם שדה חקלאי. מכאן אפשר לטייל טיול רגלי עד לצומת כפר חב"ד, ובדרך לשם נמצאת חוות סוסים חדשה יחסית לרכיבה טיפולית.
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע ובחג – באתר הבית של דובי זכאי
