את תיאור פסק הדין החשוב והמיוחד של השופט הבכיר אלי ספיר מבית משפט השלום בתל אביב ראוי לפתוח דווקא מן השורה התחתונה שלו, החריגה גם היא.
השופט ספיר הטיל על 'מוסך הקניון' בע"מ, לפצות תובעת בסך של 15,759 ש"ח בגין נזקים שנותרו במכוניתה לאחר התיקון שביצע בה, וכן לפצות אותה בסכום של 7,000 ש"ח בגין עוגמת נפש ואובדן הנאה. זאת בנוסף לתשלום הוצאות משפט בסכום של 10,000 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
את חברת הביטוח 'מגדל' חייב השופט לשלם לתובעת סך של 22,277 ש"ח וזאת בנוסף להוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
מדובר בסכומים גבוהים באופן חריג יחסית לאלה שמוטלים בדרך כלל על חברות ביטוח ומוסכים שמפסידים בתביעות אזרחיות, ואולי יהיה בהם בכדי להרתיע גופים נוספים מלנסות לפעול ב"שיטת מצליח" כשהם סבורים שגם אם יפסידו במשפט לכל היותר ייאלצו לשלם ללקוח את מה שממילא מגיע לו.
ואין זהו החריג היחיד בפסק הדין המיוחד של השופט ספיר: בשולי פסיקתו הוא מציין שמחלק מחוות הדעת של שמאים שנחשפו במהלך המשפט "עולה תמונה המעוררת חשש כי לא מדובר במקרה בודד אלא קיימת אצל חברות הביטוח שיטה לפיה קיים "מסלול עוקף" להלכת מוריאנו".
במילים אחרות, השופט ספיר סבור שמתקיימת שיטה סדורה של חברות הביטוח לעקוף את השיטה שקבע בית המשפט העליון לעניין פיצוי מבוטחים, וזו הסיבה שהוא הורה למזכירות בית המשפט להעביר העתק מפסק הדין למפקחת על הביטוח ולממונה על ההגבלים העסקיים.
קיצור העלילה פשוט, ועלול היה לקרות לכל אדם שמבטח את מכוניתו.
התובעת רכשה מכונית חדשה מסוג סוזוקי, ביטחה אותה בחברת 'מגדל', וכעבור כחודשיים בלבד נפל על המכונית עץ וגרם לנזקים כבדים.
התובעת יכולה הייתה להכניס את המכונית לתיקון במוסך הסדר, אולם בחרה לוותר על ההטבות שכרוכות בכך – למשל דמי השתתפות עצמית מופחתים והימנעות מן הצורך לממן את עלות התיקון עד לקבלת הפיצוי מחברת הביטוח – ותחת זאת הכניסה את המכונית לתיקון במוסך מורשה סוזוקי.
מן העדויות במשפט ומפסיקת השופט עולה שבעוד שהתובעת סברה לתומה שהיא הלקוחה של המוסך, ועל כן חובת הנאמנות של המוסך היא כלפיה – במוסך העדיפו לפעול בהתאם להוראות שמאי הרכב מטעם חברת הביטוח, וסברו שאין הם חייבים ליידע את הלקוחה שיש יותר מאפשרות אחת לתקן את המכונית.
במבחן התוצאה המכונית אכן תוקנה לפי הנחיות השמאי, אשר בשומתו קבע "ירידת ערך" מזערית בשיעור של 8.65% בלבד. המבוטחת קיבלה את מכוניתה מבלי להבין שבוצע בה תיקון חלקי בלבד, שלא לומר רשלני, ומבלי שזכתה לפיצוי הולם.
למזלה של התובעת היא החליטה למכור את מכוניתה בעסקת טרייד-אין, ורק אז התגלתה לה התמונה במלואה: סוחר שהתבקש להציע הצעה זיהה בקלות את שרידי התיקון והציע לה סכום נמוך ב-50 אלף ש"ח ממחיר המחירון של המכונית.
מדובר בשיטה
רק בשלב זה הבינה התובעת שנפלה קורבן לשיטה שפועלת כנגד המבוטחים. היא פנתה אל שמאי הרכב עידן ויקטור שבדק את המכונית וקבע שירידת הערך האמיתית שנגרמה לה צריכה לעמוד על 52.5% מערך המכונית – סכום קרוב מאד לזה שהציע סוחר הרכב. השמאי עידן קבע גם שהמוסך יכול היה לתקן את המכונית באופן אחר, יסודי ומקצועי יותר, ובמצב כזה (אם יבוצע תיקון שעלותו מוערכת בכ-16,000 ש"ח), תעמוד ירידת הערך על 37.5%.
חברת הביטוח 'מגדל' שכרה מנגד את שירותיהם של שלושה שמאי רכב, וקביעותיהם לעניין זה נעו בין ירידת ערך של 14% של השמאי משה אקרמן ממשרד לוי יצחק (אשר לא בדק פיזית את המכונית), דרך 16.5% שקבע השמאי אורן יעקב ועד ל-22% – שומתו של השמאי עמוס ז'ורבסקי. בחברת 'מגדל' השתמשו בשלוש חוות דעת אלה כדי להעמיד את ירידת הערך על הממוצע שלהן, קרי: 17.5%.
אולם שלושת השמאים מטעם מגדל לא התייחסו בחוות הדעת שלהם לזו של ויקטור עידן: אקרמן ויעקב לא התייחסו לירידת הערך ולטיב התיקון במוסך, בעוד שז'ורבסקי הניח בבסיס שומתו את העובדה שגג המכונית היה בר החלפה אך לבסוף תוקן, וכי התיקון היה לקוי (לכן שומתו גבוהה מעט מאלה של עמיתיו).
עובדות אלה לא חמקו מן השופט ספיר אשר בחן לעומק את חמש חוות הדעת והגיע למסקנה לפיה קיים חשש ש"באמצעות השמאים יוצרות חברות הביטוח מצג שווא כלפי המבוטחים – כאילו הם מקבלים פיצוי הוגן ונכון בגין ירידת ערך – בעוד הן מפצות אותם באופן שיטתי פיצוי חסר ומקפח".
"מהראיות שהוגשו על ידי מגדל עצמה" כותב השופט, "הוכח עד כמה מופרכת ושגויה הייתה הערכת ירידת הערך שנקבעה על ידי השמאי יעקב קרופניק (הראשון שבחן את המכונית לפני התיקון – ב.ב.) בשיעור של 8.65% בלבד – שכן שלושת השמאים מטעם מגדל, פסלו בחוות דעתם את חוות דעתו, גם אם לא ציינו זאת במפורש… בסופו של דבר, מגדל הבינה, שהערכה הייתה שגויה ולכן, גם הפיצוי בגין ירידת הערך לא ראוי ולכן, שילמה לתובעת ירידת ערך בשיעור 17.5%, שהינו ממוצע הערכות של שלושת השמאים. מדובר בתוספת של מעל 100% ומכאן, רק ניתן ללמוד את שיעור הסטייה בהערכת ירידת הערך הראשונית".
"מעדויות השמאים עולות התמיהות הבאות: איך ייתכן שאורן יעקב לא התייחס כלל לסחירות הרכב, ולרתיעת הקונים הפוטנציאליים מקנייתו ולמרות זאת העריך את ירידת הערך ב-16.5%, דהיינו יותר ממשה אקרמן, שהרבה במלל לגבי ירידת הערך המסחרית ולרתיעת הקונים הפוטנציאליים, אך קבע ירידת ערך בשיעור של 14% בלבד.
תמיהה נוספת: איך מגדל הגיעה למסקנה, כי 17.5% הינו השיעור המתאים כאשר שמאי מטעמה, מר אורן יעקב, קבע ירדת ערך של 16.5%, וכאשר הוא מציין במפורש כי לא לקח בחשבון השפעה פסיכולוגית על קונה עתידי ולא לקח בחשבון את סחירות הרכב… איך ההינה 'מגדל' לאחר שהתגלתה "הפאשלה" של יעקב קרופניק להחליט כי הפיצוי הראוי הינו 17.5%, כאשר ברור שאומדן זה עומד בסתירה לפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת מוריאנו?…
מעדות השמאים עולה כי שלושתם התבססו על תעריפון של איגוד השמאים ו/ או וועדת ששון. אין לי כל ביקורת על קיום תעריפון. הביקורת היא שנראה בעליל כי תעריפון זה עומד בסתירה להלכת מוריאנו.
מר משה אקרמן בעדותו הכנה חשף למעשה את השיטה לפיה קובעים אומדן ירידת ערך שלמעשה כל המבינים וכל בעלי העניין (חוץ מבעל הרכב עצמו) יודעים היטב שאינו משקף את ירידת הערך האמתית. בעל הרכב בהתאם למצג שהוצג לו בטוח שהוא מפוצה פיצוי מלא בגין ירידת הערך. בדרך כלל ערך המכונית יורד משמעותית בחלוף הזמן, ואם הוא לא מוכר את רכבו בסמוך מאוד לאירוע התאונה לעולם לא ידע את האמת", קבע השופט.
לגבי חוות הדעת של ויקטור עידן מציין השופט כי "בהבדל משמאי מגדל, ויקטור עידן, התייחס לירידת הערך בדרך הפרשנית שנקבעה בפרשת מוריאנו, ואצלו לא היה פער בין המלל לבין קביעת אחוזי ירידת הערך עצמם…
לאור האמור, הגעתי למסקנה, כי ירידת הערך הנכונה במקרה זה, שמשקפת את פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת מוריאנו, הינה ירידת הערך שנקבעה על ידי השמאי, מר ויקטור עידן בשיעור של 37.5%."
"בית המשפט העליון", כותב השופט ספיר, "קבע בהלכת מוריאנו כיצד יש להעריך ירידת ערך של מכונית שניזוקה בתאונה. קביעה זו אינה נוחה לחברות הביטוח. במקום לקבל את הדין, או להתמודד עמו, חברות הביטוח מתחכמות לו ומפירות אותו. הן מנצלות את עוצמתן הכלכלית כדי לגרום לשמאים לפעול בניגוד להלכת מוריאנו (ומן הראוי לבחון כיצד התנהגות זו מתיישבת עם דיני ההגבלים העסקיים)".
נאמנות המוסך
השופט ספיר לא הסתפק בביקורת כלפי חברות הביטוח והשמאים, ולא חסך את שבטו מן ההתנהלות של המוסך בפרשה זו.
בעוד שנציג מוסך הקניון טען להגנתו שתיקון המכונית בוצע בדיוק בהתאם להנחיות שקיבל מן השמאי של חברת 'מגדל', יעקב קרופניק – ועל כן כל מה שלא אושר לתיקון או להחלפה לא תוקן – קבע השופט ספיר שהמוסך אחראי לבצע תיקון במיומנות ובמקצועיות סבירים ואם חרג מהסבירות, הוא צריך לפצות התובעת, הלקוחה, בגין הפרת החוזה ורשלנותו, בשיעור הנזק שגרם.
האמירה החשובה במיוחד בהקשר זה נוגעת לחובת הנאמנות של המוסך כלפי הלקוח האמיתי שלו – שהוא בעל הרכב ולא השמאי או המבטח: "לעניין זה", כותב ספיר, "אין חשיבות מהו הסכום אותו קיבל המוסך מהלקוחה. אין גם חשיבות לעובדה שהמוסך קיבל את התשלום לתיקון ממגדל. חוזה השירות נערך בין המוסך והתובעת ולפיכך חובת הנאמנות המקצועית של המוסך הייתה כלפי התובעת בלבד ולא כלפי מגדל".
"אם היו למוסך השגות, המוסך היה אמור לציין זאת בפני הלקוחה לפני שלקח על עצמו את העבודה. משלקח המוסך את העבודה והחוזה בינו ובין הלקוחה היה לעובדה מוגמרת, אין למוסך כל זכות להלין על עצם העבודה…
…הבעלים של המוסך שגה שגיאה חמורה בסוברו, כי המוסך הינו "הרשות המבצעת של חברת הביטוח" או בסוברו, כי "התובעת וחברת הביטוח הם גוף אחד." עמדה זו… הינה עמדה מקוממת. התובעת בחרה במוסך כמוסך מורשה והאמינה שבמוסך זה תקבל את הטיפול המיטבי ואם יידרש להחליף חלק הדבר יעשה והיא תקבל את החלק המקורי של היצרן… התובעת לא בחרה במוסך כ"רשות מבצעת של חברת הביטוח". התובעת האמינה וקיוותה, כי המוסך ידאג לאינטרסים שלה וידאג לכך, שהתיקון יהיה מיטבי. המוסך הפר את חובת הנאמנות שלו לתובעת בצורה קשה".
לדברי השופט חייב היה המוסך להסב את תשומת לב התובעת לכך, שיש ליקויים שלא אושרו על ידי שמאי מגדל ויש חלקים שלא אושרה החלפתם. "המוסך מעל בחובתו המקצועית והפר את חובת הנאמנות שלו ולמעשה, הציג בפני התובעת מצג שיקרי פעמיים. בפעם הראשונה, בעת שקיבל את הרכב, הציג בפניה את המצג שהרכב יתוקן באופן מיטבי כפי שמתחייב מהיותו מוסך מורשה ובפעם השנייה וביתר שאת, כאשר נתן לה את המכונית בסיום הטיפול במצג שיקרי לפיו, הרכב תוקן ב-100% ולא נשארו כל ליקויים, למעט ליקויים שלא ניתן לתקנם באופן סביר.
המוסך לא גילה לתובעת באותה עת, כי ביצע עבודה רשלנית במילוי חומר, טרם הצביעה, כך שסביר מאוד שיהיו סדקים בעתיד. המוסך לא גילה לתובעת שקיימים ליקויים שהשמאי לא אישר לתקנם ולכן לא תוקנו כלל. המוסך גם לא גילה לתובעת שישנם ליקויים שלגביהם נדרשה החלפת חלקים אך הדבר לא בוצע בגלל שהשמאי לא נתן את אישורו לכך…. התובעת כאשר יצאה מהמוסך יצאה עם מכונית שבכל רגע בעתיד יכולים להופיע בה סדקים לאור התיקון הלקוי. ברור שחובתו של המוסך לשלם עבור נזק זה" – קבע השופט.
ת"א 10310-11-11
