"מי שרישיונו נלקח ממנו במהלך חקירתו במשטרה, רישיונו לא 'אבד', ואין לחייבו בהמצאת תצהיר". כך קובע בית המשפט העליון, בפסק דין שפורסם היום (ב'). השופט נעם סולברג כותב כי "בעידן שבו אנו חיים, קִדמה של טכנולוגיה, תקשורת ומִחשוב, הדעת נותנת – על כל פנים, רשאי אזרח לסבור כך – כי ככל שיש צורך במסירת רישיון הנהיגה למזכירות בית המשפט או למשרד הרישוי, תעשה זאת המשטרה, שהרי הרישיון נמסר לה".

בסיכום פסק הדין, אף מציין השופט סולברג כי אולי הגיעה העת לחדול מהדרישה למסור פיזית את רישיון הנהיגה, לאחר שזה נפסל על-ידי בית משפט או קצין משטרה. "יתכן שתפיסת מחוקק-המשנה… היא אנכרוניסטית, ואולי אין עוד טעם ממשי בעת הזאת בהטלת חובת הפקדת הרישיון ובחליפיה – התצהיר והאישור… המחשוב, ההזנה ההדדית והתקשורת בין המשטרה, מזכירות בית המשפט ורשות הרישוי, מאפשרים לכאורה עיגון כדבעי של פסילת רישיון הנהיגה במחשבי הרשות, גם מבלעדי הפקדתו הפיזית".

בכך קיבל בית המשפט העליון ערר שהגיש נהג נגד החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שדחה בנובמבר 2012 את בקשתו לחשב את מניין ימי פסילת רישיון הנהיגה שלו החל מיום מתן גזר הדין בעניינו (בשנת 2010).

להיזהר מפרשנות מרחיבה של החוק
הנהג הורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. כבר לאחר שנעצר, ובזמן שנחקר במשטרה, נלקח ממנו רישיון הנהיגה על-ידי בוחן תנועה. בתחילה נגזר עליו עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, אך בעקבות ערעור שהגישה המדינה לבית המשפט המחוזי, הוחמר העונש ונגזרו על הנהג 24 חודשי מאסר בפועל. במקביל, נפסל רישיונו לתקופה של 24 חודשים.

לאחר ששוחרר מהמאסר, פנה הנהג למשרד התחבורה וביקש לחדש את רישיונו. אלא שבמשרד הרישוי הודיעו לו שהוא מנוע מלחדש את הרישיון, מאחר שזה נפסל בבית המשפט. בעקבות זאת פנה לבית המשפט המחוזי, והגיש בקשה לחישוב מניין פסילת הרישיון, ובה נטען כי "יש לראות את תקופת הפסילה… כאילו רוצתה, (ו)יש להורות להשיב לו את רישיון הנהיגה לאלתר". אולם, הבקשה נדחתה: בית המשפט המחוזי קבע שתקופת הפסילה כלל לא החלה להימנות, שכן הנהג טרם הפקיד את רישיונו במזכירות בית המשפט, וגם לא מסר תצהיר כדרישת תקנות התעבורה (תקנה שמספרה 557 (ב), למי שמתעקש על דיוק). על החלטה זו הוגש הערר.

"אינני מוצא עיגון בלשון התקנה, ולא טעם בתכליתה, להטיל חובה על אדם שהפקיד את רישיונו במשטרה בשעת חקירתו להגיש תצהיר אחרי ענישתו", כותב השופט סולברג בהחלטת הרכב של שלושה שופטים לקבל את הערר. "טעה בית המשפט המחוזי בפרשנותה של תקנה 557(ב) ושגה במסקנתו. באופן מפורש מדברת התקנה באבדה – ברישיון נהיגה שאבד. רישיון הנהיגה של העורר כלל לא אבד. הרישיון נמצא בתיק המשטרה. בפלילים עסקינן, ושומה עלינו להישמר מפני פרשנות מרחיבה… תהא תכלית החקיקה שביסוד התקנה כאשר תהא, דומני כי הלשון אינה סובלת פרשנות לפיה רישיון נהיגה שנמסר לבוחן תנועה ונמצא בתיק המשטרה, כמוהו כרישיון שאבד".

למה שלא יזינו במחשב וידווחו לבית המשפט?
בפסק הדין המפורט, מותח השופט סולברג ביקורת חריפה (אם כי בשפה עדינה) על התנהלות המשטרה. "מדוע… שאזרח דוגמת (הנהג) לא יהיה רשאי להניח שמשנלקח רישיונו במהלך החקירה והופקד בתיק המשטרה, יוזן הנתון הזה במחשב וידווח לפי הצורך בבוא העת למזכירות בית המשפט ולרשות הרישוי?", שואל השופט, וממשיך מיד – "מדוע שבכך לא יצא ידי חובתו? מדוע להטיל עליו חובת הגשת תצהיר חלף הפקדת הרישיון במזכירות בית המשפט?".

בהתייחסו לנימוקים שעלו בעבר, ולפיהם מסירה פיזית של הרישיון נחוצה למטרות "חינוכיות", כותב השופט כי "נתוני אמת בדבר תוקף רישיון נהיגה נמצאים זמינים בכל אתר ואתר, בכל מסוף אצל כל שוטר תנועה, (ולכן) פוחתת ההשפעה הפסיכולוגית של עצם מסירת הרישיון. בעידן של מדיה דיגיטלית מפותחת, מתמעט בתודעתנו משקלו של רישיון נהיגה מנייר או בכרטיס פלסטיק, ואפקט ההרתעה הנובע ממסירה פיזית של הרישיון, שוב איננו כבעבר". יתרה מכך: השופט מזכיר למשטרה כי הנהג שהגיש את הערר ממילא מסר את רישיונו לבוחן תנועה.

נקודה מעניינת נוספת אליה מתייחס השופט סולברג, היא ההשפעה השונה של מסירת הרישיון על סוגים שונים של אזרחים. "מבלי לחטוא ב'פסיכולוגיה בגרוש', אציין עוד כי אני מסופּק עד כמה פועל האפקט הפסיכולוגי את פעולתו על אנשים שכיבוד החוק אינו בראש מעייניהם, אלו ששמים לאל את גזר הדין, את פסילת רישיון הנהיגה, והם נוהגים בזמן פסילה", כותב השופט. "מי שאֵימת הדין עליו, אינו זקוק לאפקט הפסיכולוגי שבמסירת הרישיון, ומי שאין עליו מורא החוק, לא יועיל לגביו האפקט הפסיכולוגי".