המלחמה באיראן משבשת את אספקת הנפט והגז אל אסיה ואירופה ומייקרת אותה, אבל כמעט שאין לה שום השפעה על הפקת ואספקת נפט בצפון אמריקה. כתבת תחקיר של ה'ניו יורק טיימס' חשפה בסוף השבוע שמתחילת המלחמה זינקו רווחי חברות הנפט האמריקניות אל 130 מיליארד דולר (!) וזה מעלה שאלה שיכולה לפרנס תיאוריות קונספירציה: מדוע זינקו מחירי הבנזין והסולר בתחנות התדלוק ברחבי ארצות הברית למרות שהמלחמה לא קשורה לאספקת נפט ותזקיקי נפט בצפון אמריקה? מדוע ממשל טראמפ לא מנע עליית מחירים למרות שיש לו כלים לעשות זאת?

נתחיל עם עובדות. כל כמות הנפט והדלקים שארצות הברית צורכת מסופקת לה מצפון אמריקה, ודאי לצורכי תחבורה, למרות שהחשבון שמביא לתוצאה הזאת מעט מורכב.
שלוש מדינות צפון אמריקה – קנדה, ארה"ב ומקסיקו, מפיקות יחד כ-31.74 מיליון חביות נפט ביום וצורכות 24.9 מיליון. מדינות אלה מייצאות כ-6.84 מיליון חביות של נפט ותזקיקי דלק יותר מכפי שהן צורכות מדי יום, וזה עודף של כ-21.6% ביחס לתפוקה הכוללת שלהן.

במקביל, ערב המלחמה ייבאה ארצות הברית מן המפרץ הפרסי כ-7.9% מסך יבוא הנפט הגולמי שלה. אבל אם יש עודף יצוא – מדוע לייבא נפט? זה דורש הסבר קצרצר.

ברחבי העולם מופק נפט ברמות איכות ו"משקל" שונות, ולמרות שמכל סוג נפט אפשר לזקק את אותם תזקיקים – בתי זיקוק נבנים בדרך כלל סביב תהליך שמותאם לסוג ספציפי של נפט – "קל" או "כבד".
חודשים אחדים לפני פתיחת המלחמה באיראן חטפו כוחות מיוחדים של צבא ארצות הברית את נשיא ונצואלה ניקולס מדורו ואת רעייתו, ובעקבות "החלפת השלטון" הסירה ארה"ב את מגבלת היבוא שהיא הטילה על נפט מוונצואלה. התוצאה: לאחר פרוץ המלחמה עם איראן, וסגירת מצר הורמוז, צנח היקף היבוא של נפט "ערבי" לארה"ב אבל במקביל זינק יבוא הנפט מוונצואלה באופן שמילא את החסר.

בשורה תחתונה: למלחמה עם איראן אין כל השפעה ישירה, לוגיסטית, על אספקת נפט לבתי זיקוק ברחבי ארצות הברית.

אז למה זינקו מחירי הדלק?

בפברואר 2026 עמד מחיר הבנזין בתחנות התדלוק בארה"ב על כ-2.94 דולר לגלון, ומחיר גלון סולר עמד על 3.81 דולרים. במאי השנה הגיע מחיר הבנזין בארה"ב לשיא של 4.5 דולר לגלון, זינוק של 53.5% ביחס למחירו לפני המלחמה. כיום, בנובמבר, הוא עומד על כ-4.153 דולר, זינוק של כ-41% ביחס למחירו בפברואר.

מחיר הסולר, שערב המלחמה עמד על 3.8 דולר לגלון, הגיע לשיאו בספטמבר השנה לאחר שזינק ב-71.4% והגיע לשיא של 6.53 דולרים לגלון. כיום עומד מחיר הסולר בארה"ב על כ-6.3 דולר לגלון, כלומר שהוא יקר בכ-65% ביחס למחירו לפני המלחמה.

אם מתייחסים לנפט כאל משאב טבע ששייך לציבור האמריקני, ומקבלים כנתון את העובדה שכל כולו מופק ומזוקק באמריקה, ושהמלחמה במפרץ לא ייקרה את עלויות ההפקה והזיקוק, ברור מאליו שמישהו "עשה קופה" על המצב.
ואכן, ברבעון השלישי של 2026 עמדו הרווחים של אקסון מוביל (ExxonMobil) על כ־15.4 מיליארד דולר לעומת 7.5 מיליארד דולר שנה קודם לכן, וחשוב יותר: רווחי חטיבת מוצרי האנרגיה של אקסון מובייל, שעוסקת בזיקוק נפט ופעילויות נוספות, זינקו מ־1.84 מיליארד דולר ברבעון השלישי של 2025 ל־7.17 מיליארד דולר ברבעון המקביל ב־2026. זאת עלייה של כ־290% בשנה אחת.

חברת הנפט שברון גבתה ברבעון השלישי של 2025 בארצות הברית כ-48 דולר, בממוצע, לחבית של בנזין או סולר. ברבעון השלישי של 2026 זינק המחיר הזה ל-62.72 דולר לחבית, זינוק של כמעט 30%. באותה תקופה צמצמה שברון את תפוקת תזקיקי הנפט שלה בארצות הברית מכ-1.496 מיליון חביות ביום לכ-1.456 מיליון כדי להתאים את ההיצע שלה לירידה בביקוש לדלק, שנבעה מן העלייה במחירים.
למרות זאת, הרווח של שברון מתחום תזקיקי הנפט זינק תוך שנה מ-638 מיליון דולר לכ-3.585 מיליארד דולר – יותר מפי חמישה.

נתוני אקסון מובייל ושברון מובאים כאן רק כדוגמה, והם לא חריגים ביחס לשוק כולו. תחקיר הניו יורק טיימס חשף שיותר מ-50 חברות נפט וגז אמריקניות הרוויחו יחד יותר מ-130 מיליארד דולר בששת החודשים שבין אפריל לספטמבר 2026, וזאת לעומת פחות מ-47 מיליארד דולר בתקופה המקבילה לפני המלחמה. מדובר בזינוק של כמעט פי שלושה תוך שנה אחת.

התוצאה, כפי שמגלה ניתוח של 'מעבדת פתרונות האקלים' באוניברסיטת בראון, היא שנהגים אמריקנים שילמו כ-147 מיליארד דולר יותר על בנזין וסולר מאז תחילת המלחמה, בסוף פברואר.
השאלה המתבקשת היא "מדוע?". ארצות הברית לא צורכת נפט מן המפרץ הפרסי, אז מדוע נהג בטקסס צריך לשלם יותר בגלל חסימת מצר הורמוז? מדוע בית זיקוק אמריקני מחליט להרוויח מכך שאספקת הנפט משובשת בצד השני של העולם? ובעיקר, מה יכול היה לעשות נשיא ארצות הברית כדי למנוע את התוצאה הזאת, ולמה הוא לא עשה את זה?

כלכלת נפט גלובלית

לנפט, כמו לכל הסחורות, יש מחיר בינלאומי, וכאשר נפגעת האספקה שלו בחלק אחד של העולם מחפשים הרוכשים מקורות אספקה ממקומות אחרים, מה שמעלה את הביקוש מאותם מקורות, ואת מחיר הנפט בבורסות הסחר הרלוונטיות בעולם. בנוסף, המלחמה באיראן פגעה לא רק בזרימת הנפט אלא גם באספקת תזקיקי נפט ומוצרים מוגמרים, וכל זה קרה אחרי שמלחמת רוסיה-אוקראינה כבר צמצמה את ההיצע ודחקה את מחירי הנפט ותזקיקיו כלפי מעלה.

מבחינה מעשית – מרגע שחברה שמפיקה נפט קיבלה זיכיון ורישיון לקדוח, להפיק ולמכור נפט – אי אפשר למנוע ממנה למכור את הנפט הזה במחיר הכי גבוה שהיא יכולה לקבל עליו, ואם מחיר הסחורות עולה – אי אפשר למנוע ממנה רווחים מבלי לשנות את כללי המשחק.

מצד שני, נפט הוא משאב טבע ששייך לאזרחי מדינות. ממשלות, למשל ממשלת ארצות הברית, יכולה להגביל את הייצוא של נפט ותזקיקי נפט וכך לצמצם את הביקוש למשאב האמריקני ולהוריד את המחיר שלו לאמריקנים.

הורדת המחיר לאמריקנים באמצעות הגבלת יצוא תעלה אמנם את המחיר לאחרים, שיצטרכו להיאבק על תפוקת נפט נמוכה יותר – אבל ממתי דבר כזה מעניין את נשיא ארצות הברית – האיש שטבע את המושג "אמריקה תחילה" והטיל מכסים מהיום למחר?

דלק זה לא נפט

חשוב להבחין בין שוק הנפט הגולמי לבין שוק תזקיקי הנפט, בעיקר דלקים כמו בנזין וסולר. שוק הנפט סוחר בחומר הגלם לבתי הזיקוק, ואילו שוק התזקיקים סוחר בדלקים שמגיעים בסופו של דבר אל צרכנים סופיים – והדגש שלנו הוא על בנזין, סולר ודלק סילוני. ארצות הברית היא לא רק אחת מצרכניות הנפט הגדולות בעולם, אלא גם מעצמת זיקוק ויצואנית גדולה של תזקיקי נפט. בשנת 2025 ייצאה ארצות הברית כ-1.25 מיליון חביות סולר ותזקיקים דומים וייבאה רק כ-160 אלף חביות בלבד. במקביל, ארה"ב ייצאה גם בנזין ודלק סילוני.

בתי הזיקוק האמריקנים מוכרים את תוצרתם בשוק בינלאומי, והמלחמה באיראן עשתה איתם חסד בכך שהיא שיבשה את אספקת חומרי הגלם לבתי זיקוק מתחרים במדינות אחרות – מה שכמובן העלה את מחירי הסחורות האלה.
כל זה לא שינה את עלויות הזיקוק בתוך ארה"ב אבל העמיד בפני החברות האמריקניות דילמה מאוד קטנה: למכור ביוקר בחו"ל ובזול בתוך ארה"ב, או למכור ביוקר לכולם, ובכלל זה בשוק שלא קשור למצוקות שמחוץ לארה"ב.

צריך להדגיש את המובן מאליו: בשוק חופשי אי אפשר למנוע מבתי הזיקוק את הזכות לנצל הזדמנות עסקית כדי להרוויח יותר כסף, לכן אין שום טענה כלפי חברות הדלק. הן לא פעלו בניגוד לחוק.

אבל יש מקום לבקר את המנהיגות האמריקנית, במיוחד את נשיא ארה"ב, שמתערב על בסיס קבוע ב"שוק החופשי" – למשל על ידי הטלת מכסים ומגבלות יבוא – עד שזה מגיע לחברות אמריקניות רבות השפעה וכוח.
אחד התחומים שממחישים היטב את ההתרחשויות בשוק התזקיקים, להבדיל משוק הנפט, הוא הפער שנוצר בין מחירי הבנזין למחירי הסולר, שבסופו של דבר מופקים מאותו נפט.

המלחמה שרוסיה כפתה על אוקראינה, ולאחר מכן חסימת מצר הורמוז כתוצאה מן המלחמה באיראן, פגעה באופן קשה יותר בזיקוק סולר מאשר בזיקוק בנזין. הביקוש לכל התזקיקים מתוצרת ארה"ב זינק, אבל לא באותו שיעור. סך הייצוא של בנזין מארה"ב עלה מאז תחילת המלחמה באיראן ב-12.5% (במקביל לזינוק חד במחירי התזקיקים), ואילו היקף ייצוא הסולר באותה תקופה זינק ב-21.3%.

אפשר לרסן את מחיר הדלק לצרכנים

בידי ממשלת ארה"ב יש לא מעט כלים שבאמצעותם היא יכולה לדאוג לאזרחיה, כמו למשל להגדיל את היצע הנפט על-ידי שימוש במאגרי החרום האסטרטגיים. זה בדיוק מה שעשו חלק מן המדינות הרלוונטיות.
ב-11 במרץ שחררה סוכנות האנרגיה הבינלאומית – IEA – כ-400 מיליון חביות נפט מן המאגרים האסטרטגיים של המדינות החברות, במה שנחשב למהלך הגדול ביותר מסוגו בתולדות הסוכנות.
מתוך הכמות הזאת תרמה ארצות הברית 172 מיליון חביות מעתודות הנפט האסטרטגיות שלה, וב-20 במרץ, תוך כדי מלחמה, אישר הממשל האמריקני באופן חריג למכור במשך 30 ימים נפט איראני שכבר נמצא בים, וזאת באמצעות הקלה זמנית בסנקציות. שר האוצר האמריקני סקוט בסנט העריך שהמהלך יוסיף לשוק העולמי כ-140 מיליון חביות.

לממשלים אמריקנים לדורותיהם יש רתיעה מובנית מפני התערבות בשווקים, אבל זה לא חוק טבע. כתגובה לאירועים היסטוריים חריגים – למשל "השפל הגדול" של שנות ה-20 ותחילת ה-30 של המאה הקודמת, או המשבר הכלכלי של 2008-2009, פעל הממשל הרלוונטי והכניס את היד עמוק לקופה הציבורית.
במקרה הראשון הופעלה מדיניות ה'ניו דיל' ששינתה מושכלות יסוד בכלכלה האמריקנית ובין השאר בנתה תשתיות ציבוריות בהיקף חסר תקדים בהיסטוריה. במקרה השני הממשל האמריקני חילץ מוסדות פיננסיים וחברות תעשייתיות גדולות בהשקעה של מאות מיליארדי דולרים.

לנוכח המלחמה באיראן יכול היה הממשל האמריקני להתערב בשווקים, ויש לו כלים לעשות את זה. למשל, בעקבות משבר הנפט של 1973 נחקק בארה"ב חוק 'Emergency Petroleum Allocation Act', שהעניק לממשל סמכויות לפיקוח על מחיר הדלקים ולהקצאת מוצרי נפט. הפיקוח במסגרת חוק זה בוטל רק בינואר 1981 מתוקף חוק אחר.

בנוסף, בארה"ב יש גם חוק אחר – 42 U.S.C. 6212a – אשר מאפשר לנשיא להגביל את היקף היצוא של נפט גולמי לתקופות של עד שנה, בתנאים מוגדרים. אחת העילות להפעלת החוק הזה היא ממצא לפיו יצוא נפט מארה״ב גורם למחסור מקומי מתמשך או למחירי נפט מקומיים גבוהים, ושהדבר גרם או צפוי לגרום לפגיעה מתמשכת ומשמעותית בתעסוקה בארה״ב.
במילים אחרות, הקונגרס האמריקני כבר יצר בעבר כלים להתערבות במחירי הנפט, וגם הפעם אפשר היה להגביל את הייצוא של נפט אמריקני או לקבוע פיקוח מחירים שיגביל את רווחי חברות הנפט.

הממשל האמריקני יכול גם לחוקק חוק שמגדיל את המיסוי על רווחים עודפים של חברות הנפט – וכך לעודד אותן להרוויח פחות או לכל הפחות לגבות יותר מיסים שבאמצעותם אפשר להפחית את מחיר הדלק או להציע תמיכות אחרות לציבור שנפגע.
ואכן, במהלך 2026 הועלו בקונגרס האמריקני שלוש הצעות חוק פרטיות שנועדו בדיוק לתכלית הזאת. כבר ב-17 במרץ השנה הגיש חבר בית הנבחרים רו קאנה הצעת חוק למיסוי רווחי יתר ממכירת נפט גולמי ולהחזרת הכנסות לצרכנים. באותו יום הגישו הסנאטור שלדון וייטהאוס ואחרים הצעת חוק שכוללת מנגנון מובנה למיסוי רווחי יתר, וגם במקרה הזה הרעיון הוא להחזיר את עודף הגביה לצרכנים.
כחצי שנה לאחר מכן, ב-28 בספטמבר, הגיש הסנאטור אדם שיף הצעה להטלת היטל בשיעור 50% על רווחי יתר של חברות הנפט.

האזרח הקטן נאלץ לשלם בגדול

הזינוק במחירי הבנזין פגע בכיס של כלל בעלי הרכב בארה"ב, אבל פגיעה חמורה במיוחד ספגו בעלי עסקים שמפעילים כלי רכב או כלים חקלאיים ותעשייתיים שמונעים במנועי דיזל. חקלאים, למשל, משלמים כיום יותר תמורת סולר שדרוש להפעלת הטרקטור, הקומביין והמשאית שמובילה את התוצרת.

חלק מן העסקים ספגו את עליית מחירי הדלק על חשבון הרווחיות שלהם, ואחרים נאלצו לגלגל אותה אל הלקוחות. התוצאה: התפרעות המחירים העלתה את יוקר המחיה, למעט זה של ברוני הנפט.

ממשל טראמפ, במקום להגביל את העלאת מחירי הדלק במשאבות, ניסה לפצות חלק מן הנפגעים: הממשל האמריקני הכריז על חבילת סיוע לחקלאים בהיקף של שמונה מיליארד דולר, אלא שהליכי החקיקה לצורך זה איטיים, וסיוע בפועל יגיע לחקלאים רק בעוד מספר חודשים.

בינתיים, ב-3 בנובמבר השנה ניתנה לאזרחי ארצות הברית הזדמנות לומר לממשל טראמפ מה דעתם על המלחמה באיראן ועל הזינוק במחירי הדלק והמוצרים. בבחירות אמצע הכהונה שנערכו בארה״ב נחלה המפלגה הרפובליקנית תבוסה חסרת תקדים כאשר המפלגה הדמוקרטית נטלה שליטה בבית הנבחרים ובסנאט.

זה מותיר אותנו עם שתי שאלות.
הראשונה, שאולי תיענה בקרוב ואולי לא, היא האם לנשיא טראמפ הייתה תוכנית כאשר פתח במלחמה באיראן, האם הייתה לו תוכנית כאשר העביר את המלחמה הזאת ל"מצב המתנה", והאם יש לו תוכניות להכריע במלחמה הזאת או לסיים אותה?

השאלה השנייה היא מדוע נשיא ארה"ב, אותו איש ששלף בפזיזות את השימוש במכסים כלפי רוב מדינות העולם ונקט במדיניות כלכלית בדלנית, לא פעל כנגד זינוק ברווחי חברות הנפט האמריקניות, שרובו ככולו בא על-חשבון הציבור?

לקריאה נוספת:

אמבטיה לכפות הרגליים במכונית: קבלו את אליפות הגימיק המופרך ביותר בתעשיית הרכב

ממשלת סין מאחדת את תעשיית הרכב שלה, וזה ישפיע גם עלינו בישראל

מהפך: 16 שנים אחרי שפורד מכרה את וולוו לג'ילי היא קונה ממנה טכנולוגיה