ביום רביעי השבוע תיסגר בארה"ב מכירה פומבית מקוונת של 19 מן הכלים המשונים, המיוחדים, הרב-שימושיים והוותיקים ביותר בתולדות תעשיית הרכב: משאיות "ברווז" שמתגלגלות על דרכי עפר קשוחות באותה חינניות מגושמת שבה הן צולחות אגמים ונהרות.

תעשיית התיירות, שקלטה אותן כבר אחרי מלחמת העולם השנייה ומשתמשת בהן עד היום – נפגעה אנושות בגלל קורונה, אבל עבור אחת החברות המפעילות – Ride the ducks Seattle – זאת הייתה רק "נשיקת מוות" שחתמה קושי כלכלי עצום, הביאה אותה סופית לפשיטת רגל. כמובן שהצרות של חברה אחת הן ההזדמנות של מחפשי מציאות אחרים לרכוש לעצמם פיסת היסטוריה.

הרעיון של משאית אמפיבית להובלת לוחמים ואספקה ביבשה ובמים יושם על-ידי צבא ארצות הברית ובעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, אם כי למרבה התדהמה הוא נדחה על-ידי הצבא קודם לכן, ונקלט שם רק לאחר שהוכיח את עצמו בפעולת חילוץ אזרחית.
את המשאית עם יכולת ציפה פיתחו, באופן כמעט צפוי, מעצב יאכטות ויורד-ים יחד עם מהנדס. היא נבנתה לראשונה על-ידי יצרנית אוטובוסים אשר כינתה אותה בראשי התיבות DUKW אשר סימנו מונחי ייצור פנימיים של החברה, אבל הפכו מהר מאד לכינוי הנפוץ של היצירה הזאת: "דאק", ברווז.

רוד סטפנס ג'וניור, מעצב יאכטות במספנה בשם Sparkman & Stephens, Inc יישם את הרעיון המקורי עם יורד הים דניס פולסטון בעזרת פרנק דבליו ספיר מן המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, והוא פותח הלאה בעזרת "ועדת המחקר הלאומית לביטחון" כדי לתספק יחידות צבאיות לאחר ביצוע צליחה ונחיתה באמצעות נחתות כבדות. הצבא, כאמור, דחה את הרעיון.

האגדה מספרת שההחלטה הגורלית הזאת השתנתה כאשר ספינת סיור של משמר החופים האמריקני נקלעה לסערה ועלתה על שרטון בסמוך לחוף מסצ'וסטס. רוחות במהירות של 110 קמ"ש, גשם עז וגלים גבוהים מנעו מכוחות חילוץ להציל את שבעת אנשי הצוות שנקלעו למצוקה, אבל בתעתוע חביב של ההיסטוריה, או במזל רב, נמצא שם במקרה אב-טיפוס של DUKW במהלך ניסויי נסיעה. ה"ברווז" נכנס בקלילות למים הסוערים והגיע אל הספינה, חילץ ללא קושי את המלחים והפך מיד לגיבור היום. עם רקע כזה לא יכלו גם אנשי הצבא הקשוחים להתעלם ממנו, והפרויקט יצא לדרך.

תעתועי ההיסטוריה לא הסתיימו בהחלטת הרכישה של הצבא, מפני שמי שלקחה את העניינים לידיים מכאן והלאה הייתה יצרנית האוטובוסים האמריקנית Yellow Truck & Coach מן העיר פונטיאק, מישיגן. זאת נוסדה במקור כאחת החברות הבנות באימפריית הרכב המתגבשת של ג'ון די הרץ – מי שייסד בין השאר את מי שהייתה לימים חברת ההשכרה הגדולה ביותר בעולם (וכעת נמצאת בקשיים).

Yellow Truck & Coach הייתה חברה מרתקת בפני עצמה, ועוד לפני שנבלעה סופית בתוך חטיבת המשאיות של ג'נרל מוטורס – GMC – במהלך המלחמה, היא הייתה בבעלות משותפת של הרץ ו-GM. בין השאר ייצרה החברה הזאת אוטובוסים חשמליים וכאלה שהונעו באמצעות גז, והמהנדסים המוכשרים שלה העבירו את התכנון המקורי לייצור סדרתי שהחל בשנת 1942, חודשים ספורים לאחר שארצות הברית נכנסה למלחמת העולם השנייה. במהלך מעט יותר משנתיים וחצי ייצרה החברה הזאת 21,147 "ברווזים" אשר שימשו את הנחתים ואת הצבא האמריקני, ונמסרו גם לשימושם של כוחות בריטים, סובייטים ואוסטרלים.

DUKW המקורי מבוסס על משאית נפוצה למדי של GMC, עם שישה גלגלים, אשר הונעה באמצעות מנוע שישה צילינדרי סטנדרטי. אל תיבת ההילוכים שלה חובר טרנספר מיוחד שמאפשר לבחור להעביר את כח המנוע באמצעות גל-הינע נפרד אל מדחף גדול יחסית שממוקם מאחור. המרכב, באופן טבעי, תוכנן כך שלא תהיה חדירת מים לתוכו, אבל המהנדסים לקחו בחשבון שהוא עלול להיות מחורר על-ידי פגיעת כדורים או רסיסים שיפערו בו חורים בקוטר של כמה סנטימטרים. למקרה כזה הם והוסיפו חלל סגור שאפשר כושר ציפה מסוים, ואפשר אף לדחוס לתוכו אוויר באמצעות מדחס. עם זאת, היות שהמשקל העצמי של המשאית היה כמעט 6 טונות אי אפשר היה להוסיף לה מיגון.

אורכו של הברווז המגושם הזה כ-9.5 מטרים, רוחבו 2.5 מטרים והוא מתנשא לגובה של 2.2 מטרים בגרסת ה"קבריו" שלו, ללא גג ועם כיסוי ברזנט. הביצועים, יחסית לתקופה, די מדהימים: מהירות יבשתית מרבית של 80 קמ"ש ושייט במהירות של 5.5 קשרים, כ-10 קמ"ש.
ל"ברווז" המשונה יש זכות ראשונים לאחד הפיתוחים שמשמשים כלי רכב צבאיים ואזרחיים עד ימינו אלה: מדחס אוויר ומערכת ניפוח לצמיגים אשר מאפשרת שליטה מלאה בלחץ האוויר של כל אחד מהם. כך אפשר להתאים את לחץ האוויר בצמיגים לאתגר שאיתו מתמודדת המשאית, ולהתגבר בקלות על שטחים חוליים ובוציים כמו על שבילים סלעיים.

"טבילת האש", או במקרה הזה "טבילת המים" הראשונה של הברווזים האמריקנים הייתה בקרבות בגוואדקאנל בחזית הפאסיפית, ובפלישה לסיציליה במסגרת מבצע "האסקי" בחזית האירופאית. עם זאת, לפרסום העולמי הגדול ביותר שלהם הם זכו, באופן טבעי, בזכות קומץ קטן מהם שנכלל בסדר הכוחות שנחתו ונטחנו על חוף "אומהה" בנורמנדי, צרפת.

ברווזים הוסיפו לשרת בצבא ארה"ב גם במלחמת קוריאה, אלא שהפעם הם כבר נלחמו משני הצדדים: הסובייטים, שקיבלו כמה מאות מהם במהלך מלחמת העולם השנייה, ביצעו "הנדסה הפוכה" ובנו גרסה רוסית שנקראת BAV 485. גם הצרפתים השתמשו בברווזים במלחמות שלהם בצפון אפריקה, ו"הקריירה הצבאית" של הברווזים הסתיימה באמצע שנות החמישים כאשר חלקם הוסבו לשימושם של כוחות משטרה ויחידות חילוץ והצלה.

75 שנים של הרפתקאות

לצבא האמריקני אין בדרך כלל יותר מידי סנטימנטים לציוד שהוא רוכש, ומיד לאחר מלחמת העולם השנייה הוא הוציא למכירה אלפי "ברווזים", שחלקם הותכו לפלדה ואחרים נרכשו על-ידי בוגרי המלחמה למטרות אזרחיות. ממש בסמוך לאחר המלחמה נרכשו מספר ברווזים על-ידי חיילים משוחררים שנחשפו ליכולות המיוחדות שלהם, והקימו חברות אזרחיות לטיולי הרפתקה.

מיליוני אזרחים אמריקנים ואורחיהם השתתפו ב-75 השנים האחרונות בטיולים כאלה – רובם באמריקה וחלקם גם במדינות אחרות מסביב לעולם, כלומר שהיצירה המגושמת והמשעשעת שנולדה לשימושים צבאיים חיה האזרחות הרבה יותר שנים, ושימשה לשימושים מועילים עד ימינו אלה.

במהלך השנים פותחו דגמים מתקדמים יותר של "ברווזים", חלקם על בסיס התכנון המקורי ואחרים הונדסו מדף נייר חלק בתצורות שונות. למרבה התדהמה, כמה מן החברות שמפעילות טיולי הרפתקה מוסיפות להשתמש בכלים מקוריים שנבנו עוד במהלך המלחמה, ואלה כבר מתקרבים כיום לגיל 80 (!). כל "ברווז" מסוגל לשאת כמה עשרות נוסעים-מטיילים, ובמהלך עשרות שנות פעילות היו כמובן גם כמה תאונות טביעה מחרידות שבהן נספו יותר מ-40 טיילים. אלה הובילו בסופו של דבר לסגירת כמה חברות טיולים שהפעילו אותם, אבל לא את כולן. אחת החברות, Ride the ducks Seattle, הייתה מעורבת בשנת 2015 בתאונת דרכים שבה, כתוצאה מכשל טכני באחד הברווזים שלה הוא פגע באוטובוס תיירים "רגיל". בתאונה זאת נהרגו שישה נוסעים ונפצעו כ-60 נוסעים אחרים משני כלי הרכב.

בית משפט אמריקני קבע ש-Ride the ducks Seattle נושאת בשליש מן האחריות לתאונה בגלל שלא הקפידה על הנחיות התחזוקה, והיא נאבקה בעול הכלכלי של המשפט והנזק עד לחודש אפריל השנה, שבו הכריעה אותה קורונה באופן סופי, וכל נכסיה – מן הברווזים וחלקי החילוף שלהם ועד לשלטי השם של החברה – מוצעים כעת למכירה מקוונת, באינטרנט.

8 מבין 19 הכלים של Ride the ducks Seattle שעומדים למכירה הם ברווזים מקוריים שיוצרו על-ידי GMC בשנת 1945, אם כי כדי להפוך אותם לפריטים היסטוריים ברמת שימור גבוהה צריך להפריד אותם ממנועי ה-V8 שהושתלו בהם במהלך השנים ולמצוא מנועי 6 בשורה מתאימים. שלושה כלים אחרים, מעניינים בפני עצמם, יוצרו בשנת 1952 על-ידי סטודבייקר ואולי אף צברו ניסיון קרבי בקוריאה, ויש שם פנינים היסטוריים אחרות שמעניינות פשוט מפני שהיצרנים שלהם כבר מזמן לא קיימים: קייזר משנת 1968 ומשנת 1970, ואמריקן ג'נרל משנת 1972. מוצע למכירה גם ברווז אחד מתוצרת ג'יפ (1966), ואפילו אחד מתוצרת 'ריו' (1980).

נכון להיום בבוקר (ב') הוגשו על הברווזים הצעות שנעות בין 1,200 ל-21,000 דולר ליחידה, אבל הצעות המחיר צפויות להתעדכן ככל שנתקרב למועד הסיום של המכירה, ביום רביעי בשעות הערב שלנו (11:00 שעון וושינטון).