במדינת ישראל ישנם מעט מאד חוקים ותקנות שמתייחסים באופן ספציפי לתקלות ברכב, ואפילו משרד התחבורה – במקום ליזום חקיקה ייעודית – נסמך בעיקר על חוקי הגנת צרכן כלליים. אפילו כאשר מדובר בתקלות סדרתיות עם משמעויות בטיחותיות כבדות, וגם כאשר במדינות אחרות הרגולטורים דורשים מיצרניות רכב לבצע קריאות לתיקון – משרד התחבורה שלנו לא פעל עד היום אף לא פעם אחת מיוזמתו כדי לאלץ יצרנית רכב לעשות את הדבר הנכון.
למרות זאת, בישראל קיימת תשתית חוקית שמאפשרת לבעלי רכב שנפגעו להיאבק ביצרניות רכב שלא מטפלות בתקלות סדרתיות ברכב. זאת כוללת בין השאר את חוק הגנת הצרכן, חוק המכר, ואת צו הפיקוח על מצרכים ושירותים, ובנוסף לאלה יש גם אפשרות לתבוע תובענה ייצוגית בשם קבוצת נפגעים.
למשל, סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן קובע, בין השאר, שלעוסק (יצרנית רכב במקרה הזה) אסור לפעול ("במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת") אשר "עלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה", ובכלל זה לעניין "הטיב, המהות, הכמות והסוג של נכס או שירות; השימוש שניתן לעשות בנכס או בשירות, התועלת שניתן להפיק מהם והסיכונים הכרוכים בהם…" ועוד.
סעיף 4 לאותו החוק קובע, בין השאר, ש"עוסק חייב לגלות לצרכן כל פגם או איכות נחותה או תכונה אחרת הידועים לו, המפחיתים באופן משמעותי מערכו של הנכס…", וסעיף 31 (א) לאותו החוק מדבר על "דין מעשה או מחדל"… "כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין…".
הניסוח המשפטי עלול להישמע מוזר או מנותק למי שלא מגיע מן התחום אבל אחת המשמעויות המעשית הרלבנטיות היא שאם התגלה פגם סדרתי ברכב יש לבעל הרכב אפשרות לתבוע את היצרנית על סמך ההגנות שמוקנות לו בחוק הגנת הצרכן, ובתלות בתקלה זה לא תמיד משנה אם מדובר במכונית חדשה או משומשת.
גם חוק המכר רלבנטי לעניין הזה, מפני שמדובר בו על "אי התאמה" כשמדובר ב"נכס שונה או נכס מסוג או תיאור שונה מן המוסכם", וב"נכס שאין בו האיכות או התכונות הדרושות לשימושו הרגיל או המסחרי", וכן "נכס שמבחינת סוגו, תיאורו, איכותו או תכונותיו אינו מתאים לדגם או לדוגמה שהוצגו לקונה". בסעיף 16 לחוק המכר נקבע הדבר הרלבנטי לענייננו: "הייתה אי-ההתאמה נובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת החוזה ולא גילה אותן לקונה" (למשל – תקלה סדרתית שהיצרנית ו/או היבואנית יודעות עליה) "זכאי הקונה להסתמך עליה…"
תקלה סדרתית נופלת להגדרת "אי התאמה" בחוק המכר כאשר בעלי הרכב מקבלים כלי רכב תקולים וכתוצאה מכך נגרם להם נזק ממוני או אחר.
מכל החוקים והתקנות הרלבנטיים בישראל, הצו היחיד שמתייחס ספציפית לכלי רכב הוא "צו הפיקוח על מצרכים ושירותים" (1978) בסעיף שכותרתו: "יבוא רכב ומתן שירותים לרכב".
בסעיף 16 (א) לצו הפיקוח נקבע ש"גילה יצרן רכב מיובא פגמים בייצורו של דגם רכב ונתן להם פרסום בכל דרך שהיא, יזמין היבואן את כל כלי הרכב מן הדגם שייבא ושנתגלו בו הפגמים למוסכי השרות שלו לשם ביצוע תיקונים, החלפה או מתן טיפול כפי שקבע יצרן הרכב המיובא".
הנוסח הזה מאד מעניין מפני שאנשי משרד התחבורה – במקרים הנדירים שהם בכלל מתייחסים לתקלות סדרתיות ברכב – מצפים שיצרנית רכב תכריז על "קריאה לתיקון" לפני שהם מתערבים, וכך נקבע, דה פקטו, רף "קריאה לתיקון" כרף מינימום להתייחסות לבעלי רכב שסובלים מתקלות סדרתיות.
במציאות יש ליצרניות רכב הרבה דרכים אחרות לגלות פגמים ולהודיע עליהם לנציגות שלהן (יבואניות הרכב) וללקוחות, וצו הפיקוח לא דורש שתקלה סדרתית תוגדר כ"בטיחותית" לפני שהוא מחייב אותה להזמין לקוחות לתיקונים יזומים.
סביר להניח שקורא שאינו משפטן שהגיע עד לכאן לא ינהל בעצמו הליך משפטי כנגד יצרנית רכב (אלא אם יבחר לתבוע תביעה קטנה), וצריך לקוות שעורך דין שייצג אותו בהליך כזה מכיר היטב את החקיקה הרלבנטית, לכן נקנח רק בעוד שתי דוגמאות לכך שהחוק הקיים בישראל כן יכול לשרת את מי שנפגע מתקלה סדרתית ברכב.
סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין מגדירים את מושג הרשלנות בהקשר של "מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות", וגם על היצרנית והנציגה שלה בישראל חלות חובות הזהירות. אם יצרנית ויבואנית מודעות לפגם שעלול לגרום לנזק, שלא לדבר על סכנת חיים – הן חייבות לנקוט בכל האמצעים כדי למנוע אותו וליידע את לקוחותיהן לגבי קיומו.
