בפסק דין של בית משפט השלום בירושלים חויבה חברה שעסקה במכירה והשכרה של רכבים במגזר הערבי, אשר מכרה לאדם רכב שהוגדר על ידה כרכב "מבעלות פרטית" על אף שבעברו הרכב היה בבעלות ממשלתית, לפצות את הרוכש בסכום של 8,500 שקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובתוספת שכר שמאי ועורך דין על סך 6,000 שקלים נוספים.
סיפור המקרה החל כשיוסף נתשה החליט בשלהי 2006 לרכוש רכב משומש. הוא נפגש עם ווסים ומג'די, אשר הציגו עצמם כבעליה של חברת אוטו עבדו בע"מ. אלה הציעו לו לרכוש מהם רכב בבעלות פרטית וב"מצב מעולה", שמעולם לא היה מעורב בתאונה.
לאחר מו"מ בין הצדדים, נחתם הסכם מכר לרכישת הרכב תמורת 42,500 שקלים.
במשך שנים נתשה עשה שימוש ברכב והיה בסך הכל מרוצה ממנו, אך לאחר שהרכב היה מעורב בתאונת דרכים בחודש יולי 2012, חברת הביטוח מגדל הפחיתה את סכום הפיצוי למבוטח ב-30 אחוזים מאחר שלטענתה הרכב היה בעברו בבעלות ממשלתית של המשרד לביטוח לאומי שבגינה הופחתו 25 אחוזים מערכו ואף היה מעורב בתאונה שהביאה לירידת ערך של 5 אחוזים נוספים.
צילום אילוסטרציה: נעם וינד
נתשה המופתע פנה לעורכי הדין ריאד סואעד ופרחי רסאס והגיש לבית המשפט תביעה נגד האנשים שמכרו לו את הרכב משום שאלה לא סיפרו לו שהרכב היה בבעלות ממשלתית ואף עבר תאונה.
לתביעה צירף חוות דעת שמאי ולפיה בתאריך הרכישה (2006) ערכו של הרכב במחירון לפני הפחתות עמד על 49,000. לאחר משא ומתן התובע שילם בזמנו על הרכב 42,500 שקלים על אף שבפועל לנוכח ההפחתה בשווי הרכב בשל הבעלות הממשלתית וירידת הערך, שוויו הנכון של הרכב, לטענת הרוכש, היה אמור להיות 29,750 שקלים, קרי – הנתבעים קיבלו לידיהם 12,750 מעל למחירון שלא כדין.
הנתבעים באמצעות עוה"ד ג'וני שחאדה דחו את טענות התובע. בכתב ההגנה שהוגש הם טענו כי הם הביאו לידיעת התובע את העובדה שהרכב היה בבעלות המוסד לביטוח לאומי ובשל האמור המחיר שנדרש היה נמוך ממחיר המחירון.
באשר לירידת ערך קודמת כתוצאה מתאונה הנתבעים טענו כי לא ידעו שהרכב היה מעורב בתאונת דרכים, ובכל מקרה האחריות לבדיקת מצבו הפיזי של הרכב הייתה מונחת לפתחו של הרוכש.
לאחר שנשמעו טענות הצדדים הרשמת הבכירה מאיה אב-גנים ויינשטיין מבית משפט השלום בירושלים קבעה בפסק הדין כי "לאור התשתית הראייתית שהונחה לפני, מצאתי להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעים, אין מחלוקת שהרכב נשוא התביעה היה בבעלות המוסד לביטוח לאומי. עוד אין מחלוקת, שמדובר במידע שהיה ברשות הנתבעים ושעל הנתבעים היה להביאו לידיעת התובע באופן ברור. המחלוקת נגעה לשאלה האם הנתבעים מסרו לתובע את המידע האמור, אם לאו. לאחר בחינת טענות הצדדים וראיותיהם, שוכנעתי כי הנתבעים לא מסרו לתובע את המידע, הטעו אותו והציגו בפניו מצג שווא ולפיו המדובר היה רכב בבעלות פרטית", קבעה הרשמת.
בפסק הדין היא ציינה הרשמת "הנתבעים אישרו בכתב ההגנה שהוגש מטעמם, שבהתאם למחירון, ערכו של רכב בבעלות ממשלתית נמוך ב- 20% מערכו של רכב בבעלות פרטית".
הרשמת קבעה גם שהתובע אמנם שילם בעבור הרכב מחיר נמוך ממחיר המחירון המלא אך נראה שההפחתה ממחיר הרכב לא נעשתה בגין בעלות ממשלתית קודמת, כי אם בעקבות משא ומתן. יתרה מכך, העובדה שהמחיר ששולם בסופו של דבר היה גבוה משווי הרכב בפועל (בהתאם למחירון ולאחר ביצוע ההפחתה), אף היא מתיישבת עם גרסת התובע שהרכב הוצג בפניו כרכב בבעלות פרטית.
בסיכום פסק הדין קבעה הרשמת כי "הוכח לפני שבמועד הרכישה היה ערכו של הרכב הספציפי היה אמור להיות 39,200 ש"ח. בשים לב לכך שהצדדים הסכימו שהרכב ימכר לאחר הפחתת כ-13.27 אחוזים משוויו, הרי שעל התובע היה למעשה לשלם סך 34,000 ש"ח בעבור הרכב. בשל ההטעיה ומצג השווא, נגבו מהתובע 8,500 ₪ ביתר. מכאן, שעל הנתבעים להשיב לתובע סך 8,500 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום חתימת הסכם המכר (10/10/06).
אשר לטענת התובע כי לרכב נגרמה גם ירידת ערך של 5 אחוזים בגין תאונה קודמת שהיתה לו טרם רכישתו, קבעה הרשמת כי פרט למכתב של חברת מגדל בנושא לא הובאה על ידי התובע כל הוכחה המאששת את הטעון הזה. לפיכך התובע לא הרים את נטל ההוכחה בנושא".
כאמור בסופו של יום נקבע בפסק הדין כי הנתבעים ישלמו לתובע סך 8,500 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10/10/06 ובנוסף ישאו הנתבעים בהוצאות התובע, לרבות שכר השמאי כפי שנקבע בפרוטוקול הדיון וכן בשכ"ט עו"ד ע"ס 6,000 ש"ח.
