אחת משמורות הטבע הוותיקות בישראל הוקמה בשנת 1969 בשטח החולי הסמוך לקיבוצים כרמיה וזיקים, שם מתקיימת סביבת חי וצומח ייחודית, מרהיבה ונדירה ביופיה. סביב שמורת "חולות כרמיה", ששטחה הורחב בשנות ה-80, התקיים עד לימי מלחמת העצמאות מרחב חקלאי אשר עובד בידי תושבי מקבץ ישובים שקיבל את השם הקולקטיבי 'הרביא' או 'ח'ירביה', ואלה נמלטו או גורשו מן האזור במהלך הקרבות בין הכוחות המצרים לבין כוחות הישוב העברי ולאחר מכן צה"ל.
שם האזור – הרביא – נגזר ככל הנראה משיבוש שמו של מבצר צלבני קטן בשם 'לה-פורבי' שנבנה כאן בתקופה הצלבנית ונהרס על ידי האיובים. שם זה התגלגל ככל הנראה ל'פירביה' וממנו אל הִרִבְּיָא, וזה רומז לנו שקרבות 1948 לא היו הפעם הראשונה שבה נערכה באזור מערכה מכריעה, ועוד נשוב לכך בהמשך.
בשטח שמורת כרמיה נותרו עד היום שרידים של החלקות החקלאיות שעובדו בה לפני יותר מ-73 שנים. קיבוץ כרמיה עצמו עלה לקרקע בשנת 1950, והשם שלו משמר במידה מסוימת את שם האזור – ח'ירביה. במרכז הישוב, שהוקם במקור על-ידי צעירים שעלו מתוניס ומצרפת וקיבלו הכשרה מזורזת בקיבוץ בית זרע שליד הכינרת, נמצא בשעתו בניין בית ספר שנבנה על ידי הבריטים שנים אחדות קודם לכן עבור ילדי הסביבה. הקיבוץ עצמו ממוקם כיום במרחק של כשני קילומטרים מחוף הים וכקילומטר צפונה מאפיק נחל שקמה. בשמורת כרמיה, שפרושה מדרום לקיבוץ ועד אפיק נחל שקמה, ובשטחי החולות שמסביב, נמצאים שרידי בוסתנים ומשוכות צבר, אי אילו חורבות וגם תעלות השקיה, בארות מים ובריכות אגירה. יש גם לא מעט עצי שקמה מרשימים ביופיים, ובשטחים החקלאיים המעובדים ישנם, כמובן, כרמי ענבים וגם גידולי שקדים, תמרים ותותים.
עושר הצמחיה ובעלי החיים נדיר ומרתק: בחולות צומחים צמחים אופייניים לחולות של שפלת החוף כמו לענה חד-זרעית ומשיין גליליני, וגם כמה מינים ייחודיים לארץ ישראל כמו גלונית פלישתית, תורמוס ארץ ישראלי, קיפודן פלישתי, ציפורנית אשקלון, סביון יפו ושום תל-אביב. שמורת חולות כרמיה מתברכת גם במספר מיני צמחים מדבריים שאלה אזורי הגידול הצפון מערביים ביותר שלהם, בהם חורשף צהוב, עירית צרת-עלים, דנתוניית החולות, מחטנית משובלת, חומעה מגוידת ומלענן מנוצה. העץ הבולט ביותר ביופיו, עץ שבמיקומו בארץ ישראל נחשב לערך טבע בפני עצמו, הוא עץ השיטה המלבינה אשר חדר עד לכאן מיבשת אפריקה בתקופה שבה שרר באזור שלנו אקלים לח יותר. כיום זהו גבול התפוצה הצפוני ביותר שלו בעולם.
כמובן שהדבר הבולט ביותר לעין של מי שאיננו ידען בוטניקה או חובב צמחים – הם אלפי צמחי החצב שחוצבים בעונה זאת של השנה את דרכם מן הפקעות החמימות שבתוככי החול ועד שהם נזקפים מול השמיים, ואלה ניכרים בגבעוליהם הזקופים והמרשימים ביופיים.
עם קצת מזל, ותזמון טוב, אפשר לצפות כאן בצבי ארץ ישראלי או בארנבת השדה, ויש סיכוי לא רע בכלל להבחין בציפורי טרף כמו בז מצוי, חיוויאי או כוס החורבות, וגם בזוחלי חולות טיפוסיים כמו שנונית חולות, נחושית עינונית ובמכרסמים כמו גרביל חולות וירבוע מצוי. בבארות נטושות מקננות יונים ותנשמות, ובתזמון הנכון אפשר לפגוש גם בחתולי ביצות, צבים או חוגלות.
חקלאות על חול?
מי שאיננו חקלאי עשוי להרים גבה ולתמוה איך בכלל אפשר לגדל גידולים חקלאיים על שטחי חולות, והאמת היא שגם המתיישבים הישראלים הראשונים בשנות החמישים פעלו קצת בשיטות של "ניסוי וטעייה" עד שהבינו שחלק מן הגידולים שניסו לגדל לא מתאימים לכאן, ולעומת זאת ישנם גידולים מתאימים יותר. ייתכן שהם היו חוסכים לעצמם קצת מאמץ לו היו מתבוננים בשיטות החקלאיות המסורתיות של האזור שנהנו מן הקרקע החולית שעשירה במי תהום גבוהים, ומן האפשרות לאגור את מי השיטפונות של נחל שקמה הסמוך.
החקלאות המסורתית המקומית נקראה "מוואסי" והתבססה על בוסתנים וכרמים של רימון, גפן, תאנה, שקד, תמר, חרוב וזית – וזה צרוף חקלאי שבטח "מצלצל בפעמונים" של כל מי שגדל על שירי ארץ זבת חלב. החלקות החקלאיות גודרו בשעתו במשוכות של צמחי חצב וצבר, שצאצאיהם משגשגים כאן עד היום.
הטיול בשמורה הוא טיול רגלי, רובו לאורך שביל חולי רחב לצד סימון שבילים כחול. כל הצמחים, בעלי החיים והשרידים החקלאיים שהובטחו כאן קודם יוצרים חוויה מהנה במיוחד להולכים בדרך, ואם מגיעים אחרי יום גשום אפשר לגשת אל שפת נחל שקמה ולצפות בזרימה באפיק. ההליכה בשטח השמורה היא ברובה על חול רך בין שיחים נמוכים אשר צומחים כמרבד ירוק, וזה מנוקד באלפי פרחי חצב עם פרחיהם הלבנים שמתבדרים ברוח הנושבת. הנוף מסביב עוצר נשימה ואפשר להגיע לכאן בכל שעה משעות היום, כשהכניסה לשמורה חופשית וללא תשלום.
איך הגיעו לכאן פרסים?
בתוך כדי שוטטות בשמורת כרמיה אפשר להרהר באחד האירועים ההיסטוריים החשובים ביותר שהתרחשו במקום הזה ממש בימים אלה לפני 777 שנים. ב-17 וב-18 באוקטובר 1244 נערך כאן קרב "לה-פורבי" ( La Forbie ) בין הצלבנים ובעלי ברית מוסלמים שלהם כנגד מצרים האיובית ובני בריתה. קרב זה, אשר מכונה על-ידי היסטוריונים אחדים "קרב קרני חיטין השני" (על שם הקרב המפורסם שנערך 57 שנים קודם לכן) – הביא בסופו של דבר לסופה של הממלכה הצלבנית בארץ ישראל ולתחילת הכיבוש הערבי – ממלוכי.
יש לא מעט פרטים היסטוריים מעניינים אודות הרקע של קרב לה-פורבי, אבל היריעה קצרה ולכן נתמקד בכותרות בלבד. בצד אחד ניצב צבא מצרים האיובית, שבאותה תקופה הייתה חליפות מפולגת קרועה ומסוכסכת בפוליטיקות פנימיות וקרבות ירושה אינסופיות. מנגד ניצב הצבא הצלבני של "ממלכת ירושלים", אשר ייצג אסופה מסוכסכת הרבה יותר של קבוצות צלבנים ממדינות שונות באירופה. עד אותה תקופה "כוסחו" הצלבנים היטב בידי חילותיו של צלאח א-דין אבל "המפעל הצלבני", שהיה למעשה תעשייה עתירת כסף ומשאבים – הוסיף להתקיים בארץ ישראל בזכות שיווי המשקל שהתקיים בין שני צדדים מפולגים בסכסוכים פנימיים. לצד הצלבנים ניצבו בני ברית מוסלמים מדמשק, אויבי המצרים, ובעוד שאין נתונים היסטוריים מדויקים אודות סדר הכוחות המצרי ההערכה היא שבצד הצלבני היו קרוב ל-12,000 לוחמים, בהם כ-1,600 אבירים וכ-700 פרשים קלים.
בתום שני ימי קרבות הושמד הצבא הצלבני-מוסלמי כמעט לחלוטין, לבד מ-800 שבויים וכ-200 ניצולים, וזאת מכיוון שלמצרים היה באותו יום "נשק שובר שוויון" בדמותם של שכירי חרב פרסים. אבל איך הגיעו פרסים, איראנים אם תרצו, עד לחולות כרמיה?
הסיפור מרתק עוד יותר מפני שהוא מגיע עד למונגולים, צאצאי ג'ינגס חאן, אשר כבשו בין השאר את כל מרכז אסיה וגם את ממלכת ח'ווארזם ששלטה בין השנים 1077–1231 על חלקים נרחבים במרכז אסיה ועל כל איראן. מקורם של הח'ווארזים הוא בגבול שבין טורקמניסטן של ימינו ועד מדרום לאוזבקיסטן, ולאחר שהמונגולים מוטטו את האימפריה שלהם נפוצו החיילים הח'ואריזמים לכל עבר והשכירו את חרבותיהם לכל המרבה במחיר. מאליו ברור שלו השכילו הצלבנים לשכור את השירות שלהם ייתכן שההיסטוריה הייתה משתנה ולו במעט, אבל מי שהבטיחו להם שטחי מחיה וכסף היו המצרים.
מיום הקרב בחולות כרמיה, ועד שהוכרעו והושמדו בידי הממלוכים כמה שנים לאחר מכן, נפוצו הח'ואריזמים ברוב שטח ארץ ישראל ועסקו בשוד וביזה. הצלבנים, לעומת זאת, הוכרעו בקרב הירביה ושרידיהם הסתגרו במספר מצודות מבוצרות, עד שגורשו סופית מארץ ישראל 47 שנים לאחר מכן בידי הממלוכים. המצרים, מצידם, ניצלו את ההצלחה בקרב לה פורבי והמשיכו צפונה תוך שהם כובשים את כל שטח יהודה ושומרון, ירושלים, וכל אזור עמק הירדן.
חצבים פורחים
עמוד התפרחת של החצב מתנשא לגובה של כמטר ושלושים ובקצהו פרחים שנראים כענבלים לבנים יפים. עלי החצב נפרשים סביב הגבעול כשמלה ירוקה והם רעילים בשעת הפריחה אך משמשים למאכל בעלי חיים לאחר שהם נובלים. מרבדי החצבים, כאמור, הם אחד המראות הנהדרים בשמורת חולות כרמיה בתקופה זאת של השנה אבל אל תפספסו את הריכוז המרשים של עצי שיטה ענקיים שנישאים לגבהים של עשרה ואף שנים עשר מטרים ובימים אלה שופעים בפירות שנקראים 'פגה'. מי שיגיע מצויד היטב יוכל ליהנות גם מקטיף פירות ה"סברס" הכתומים והבשלים שצמחו כבר על משוכות הצבר המרובות.
הכניסה לשמורת כרמיה נמצאת מעט אחרי הכניסה לקיבוץ, ושביל הכניסה המרכזי אליה מתפתל ומוליך למרכז השמורה, שם, מצפון לשביל, נמצאים שדות החצבים, בסמוך לקטע שבו מגיע השביל אל נחל שקמה.
מכאן נמשיך מערבה אל חוף זיקים – חוף רחב ידיים של חול ים נקי שמזכיר את חופי סיני. מן החוף קל להבחין בתחנת הכח של אשקלון ובמסוע הפחם הענק, לעיתים עוגנת לצידו אוניה שפורקת את מטענה, ומולכם משתרע ים צלול ומהנה.
כך מגיעים: לבאים מצפון – נוסעים דרומה על כביש 4 וחולפים על פני צומת אשקלון. כ-7 קילומטרים דרומה משם פונים ימינה, מערבה, אל כביש 3411 לכיוון זיקים וכרמיה. כ-800 מטרים לאחר שחולפים על פני כביש הכניסה לקיבוץ כרמיה רואים פניה שמאלה אל דרך עפר שמתאימה לכל רכב, ולצידה שלט חום ועליו הכיתוב "שמורת כרמיה". ממשיכים בשביל זה לאורך כ-800 מטרים נוספים ומגיעים למשטח חניה שבו אפשר להשאיר את הרכב. מכאן ממשיכים רגלית אל תוך השמורה. למגיעים מדרום – מצומת יד מרדכי פונים ימינה אל כביש 4 וכעבור כקילומטר וחצי שמאלה, מערבה, לכביש 3411 לכיוון זיקים וכרמיה.
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
