בשבוע שעבר, ביום האהבה – ט"ו באב, חגגה העיר ראשון לציון את יום הולדתה ה-140, ואין הזדמנות מושלמת יותר מאשר לבקר אותה, ובפרט את אחד הרחובות היותר מרגשים בעיר בפרט ובארץ ישראל בכלל. טיול סוף השבוע שלנו יוצא אל אחת הערים הגדולות והמוכרות במרכז הארץ, אשר הוקמה בט"ו באב תרמ"ב (31 ביולי 1882) כמושבה השלישית בארץ ישראל לאחר פתח תקווה וראש פינה. ראשון לציון היא המושבה הראשונה שהוקמה על ידי אנשי העלייה הראשונה, והיחידה שתושביה לא נאלצו לנטוש אותה מעולם, גם לא באופן זמני.
אני אמנם הצטרפתי אל העיר הזאת במהלך חיי אבל אני מחשיב את עצמי כ"רשל"צי", ולפעמים, בשעת בוקר מוקדמת כאשר אני מסיים את הצעידה היומית שלי, אני מוצא את עצמי מטפס אל גבעת בית הקברות הישן של העיר כדי לחזות משם במראה שובה הלב של הזריחה.
קרעי העננים וערפילי הבוקר מעניקים הילה מסתורית לשמש שמטפסת אל הרקיע, וזהב קרניה נושק ראשית לכל לקברו של בן משפחת רוטשילד שטמון בראש הגבעה. מיד לאחר מכן נחה אבקת זהב על שמות ותיקי העיר וכאילו מפארת את תהילתם, מזכירה את ה-31 ביולי 1882, היום בו הגיעו לכאן, אל אזור פתוח ושומם.
17 משפחות המייסדים עלו אל גבעת עיון, ואחד מהם, תחת עץ שקמה יפה נוף, כתב את הדברים הבאים: "… ברגשות קודש ותודה עמדו כולם כשהשמש נוטה לערוב, משתאים למראה ההוד הנפלא הנסוך על הארץ, וכבנים החוזרים לחיק אימם מולדתם עמדו להתפלל מנחה". באותו מעמד חגיגי הם נתנו תוקף להחלטתם לקרוא למושבה החדשה 'ראשון לציון', ככתוב בספר ישעיהו: "ראשון לציון הנה הם". עץ השקמה היפה לא שרד עד ימינו אך על רצפת הבטון במרום בית הקברות, במקום שבו הכל התחיל, נותרו סימני הגזע המצוירים שלו.
מתיישביה הראשונים של המושבה אולי לא ידעו בזמן אמת שהם מחוללים פרק חשוב בהיסטוריה הציונית ומסייעים לחזרת העם היהודי למולדתו. אבל אחד המעשים שלהם, שעלול להיראות בטעות כמובן מאליו, השפיע על כל אחד מאיתנו באופן שניכר עד היום. אגב, וכרגיל במקומותינו, גם המחלוקת סביבו מאפיינת מחלוקות שלא הוכרעו עד ימינו: כאן, ברחוב קטן שנקרא על שם הסופר היהודי החשוב אשר צבי הירש גרינברג (שמוכר יותר בשמו הספרותי "אחד העם"), נטמן הנבט שממנו צמחה ושגשגה שפתנו – השפה העברית המודרנית.
רחוב אחד העם נמתח מעט דרום-מערבית לבית הקברות, ובו החלו לימוד העברית. במקביל, בלי קשר, כאן גם נשמעו לראשונה המילים והמנגינה של ההמנון הלאומי שלנו, 'התקווה'.
קצת יותר מחצי שנה לאחר הולדת המושבה, בפברואר 1883, עלתה הצעקה "מצאנו מים" מתוך חפירה בעומק של 48 מטרים. הזועק היה חיים חיסין, וצמד המילים האלה חקוק עד היום בסמל העיר. צבי לבונטין, זקן המתיישבים, הציע לרכוש את כוס המים הראשונה במחיר מופקע של ארבעים פרנק. אבל מי שמימן את חפירת הבאר, וגם את עלות המשאבה ששאבה את מימיה, היה כמובן הברון אדמונד דה-רוטשילד. עד לאותו יום שבו נשאבו מי תהום בשטח המושבה קיבלו המתיישבים את המים הנחוצים להם באמצעות עגלה רתומה לשני גמלים אשר נשאה מיכל מים מבית דגן או ממקווה ישראל.
דגל ראשון
כאשר ראשון לציון חגגה שלוש שנים להיווסדה ביקשו מורי ה"חדר" ודרדקיו לחגוג בתהלוכה ברחוב הראשי של המושבה. ישראל בלקינד, ממייסדי העיר, כתב כך: "אני ופאני אברמוביץ היינו טרודים בעשיית הדגל… זו הייתה דמות הדגל שעשינו: יריעת אריג לבנה, שתיים רצועות תכלת משני קצותיה, דוגמת הטלית שלנו, ומגן דוד של תכלת באמצע. מקוצר זמן לא יכולנו להוסיף שום מילים באמצע…". תושבי המושבה ביקשו שבראש התהלוכה תצעד דמות משמעותית ובחרו ברוב קולות את יהושע אוסוביצקי, פקיד הברון אשר הניף בגאווה את הדגל החדש בעת שרכב על אתון בראש החבורה.
מסלול הטיול שלנו ממשיך דרך רחוב אחד העם, רחוב באורך כ-500 מטרים שיוצא מבית הכנסת הגדול שבכיכר המייסדים ונמתח עד לבית 'יד לבנים', מבנה ששימוש במקור את נציגי הברון רוטשילד שניהלו את המושבה. כאשר ניצבים לצד בית הכנסת רואים היטב את בית יד לבנים המשופץ, ואפשר לדמיין גם את שלושת בתי האבן שנבנו במושבה הקטנה ואת הציה והשממה שסביבם.
בית הכנסת נבנה על הגבעה הגבוהה בשטח, ועיצובו כולל שנים עשר חלונות, כמניין שבטי ישראל. הברון רוטשילד סייע גם במימון הקמת בית הכנסת, וכשנתיים לאחר הקמתו הוקם בחלקו גן הילדים העברי הראשון בעולם, פרי עמלה של הגננת אסתר שפירא. זה היה גן הילדים הראשון בעולם שבו דיברו רק עברית מודרנית. בינתיים, מעל הבאר הראשונה, הושלמה בניית מגדל המים, והמושבה הצעירה זכתה לביקור של ד"ר בנימין זאב הרצל אשר השקיף עליה ממרפסת בית הפקידות וזכה ללגום כוס יין כשר מן היקב הראשון.
בית הספר העברי הראשון
בשנת תרמ"ו (1886) הקימו תושבי ראשון לציון את בית הספר העברי הראשון בעולם, המוסד החינוכי הראשון שבו לא רק דיברו עברית ארץ ישראלית חדשה אלא גם למדו בשפה הזאת. חזונו של אליעזר בן יהודה, מחדש השפה, התגשם, בית ספר ראשון בעברית בראשון לציון. אגב, כבר אז התלבטו המייסדים אם בנים ובנות ילמדו יחד באותה כיתה, והחלטה חיובית בנושא זה התקבלה בשנת 1901 על-ידי ישראל בלקינד, מנהל המוסד.
לראשון לציון היו גם לא מעט פספוסים. אחד הבולטים בהם היה הסירוב לקבל את חזונו של אחד המורים הראשונים, ד"ר מטמן – כהן, שביקש להקים גימנסיה עברית שבה ילמדו וידברו בעברית. איכרי המושבה לא אהבו את הרעיון והד"ר עזב והקים גימנסיה עברית ביפו. בית הספר הראשון של ראשון לציון, שממוקם ברחוב אחד העם מול המוזיאון העירוני, נקרא ע"ש דב חביב לובמן שהיה איש חינוך וסופר עברי ומפעילי המושבה בתחילת דרכה. בית הספר פעיל גם כיום ואחת הכיתות שבו הוכשרה כמוזיאון להנצחת הכתה הראשונה של המושבה.
בכיכר המייסדים פינת רחוב אחד העם שכן המוסד הרפואי הראשון של המושבה, שנקרא בשעתו 'בית רפואות, קלינקה ופוסטה'. שם גם הייתה הדירה של הרוקח, ובאופן לא מפתיע גם בית זה הוקם על-ידי ובמימון הברון רוטשילד. את המוסד ניהל בשעתו צבי פוסיצ'לסקי, רוקח מדופלם, וכיום משמש המבנה ההיסטורי הזה כמוזיאון העירוני של ראשון לציון. בין השאר מוצגים בו בית המרקחת הראשון של העיר, וכמובן גם תצוגה עשירה שמתארת את תולדות המושבה והעיר.
בשנת 1891 נבנה מלון בצמוד ל'בית הרפואות', 'בית גורדון' שמו, ובו התגוררו בין השאר מורים שהגיעו כדי ללמד בבית הספר העברי שממול. בקומה התחתונה שכנו בין השאר ישראל פיינברג, אשתו פאני (לבית בלקינד וילדיהם, ביניהם אבשלום איש ניל"י), אליהו איתן ואשתו – הוריו של הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן, ז"ל, חברי השומר ו"ידוענים" אחרים. בעלי מלון לונדון, אהרן ורוזה, ייסדו גם את קו הדיליז'אנס לתל אביב. מבנה 'מלון לונדון' משמש כיום כחלק לא נפרד מן המוזיאון העירוני.
עוד לא אבדה תקוותנו
שרגא פייבל הייסמן בנה את הבית הראשון במושבה, שממוקם בכיכר המייסדים 8, ולמרות שבתכנון המקורי יועד המרתף שלו לאכסון תבואה וכמסתור לבהמות – מה שלא נלקח בחשבון הוא החום הים תיכוני שלא אפשר לבהמות לשרוד בתוכו. מהר מאד הוסב המרתף למקום לינה לפועלים ולעוברי אורח, ואחד מהם היה נפתלי הרץ אימבר. כאן, במרתף הלוהט של הייסמן, נהגו לראשונה בעולם מילות שני בתים לשיר "תקוותינו" שהפך לימים להמנון הלאומי שלנו.
אימבר הגיע למושבה כדי לנשום אוויר ים בתקווה להחלים ממחלת השחפת, ובשירו כתב "לשוב לארץ אבותינו, עיר בה חנה דוד". שני מורי המושבה, מטמן-כהן וישראל בלקינד, שינו שתי שורות ותיקנו אותן ל"להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון ירושלים". המנגינה נתרמה על-ידי שמואל כהן ששמע בילדותו לחן של איכרי מולדובה והתאים אותו למילים של אימבר. מילות ההמנון הלאומי חקוקות כיום על מעקות המרפסת של בית שבנוי במקום שבו נמצא בשעתו ביתו של כהן.
כך מגיעים: ההמלצה שלי היא להתחיל את הביקור בשעת בוקר מוקדמת בבית הקברות הראשון של המושבה, בקצה רחוב צבי פרנק. אפשר לשוטט בין המצבות של ראשוני ההתיישבות, אנשי העלייה הראשונה, לקרוא ציטוטים מרגשים שחקוקים עליהן, ולאחר מכן להמשיך בסיור קצר לאורך רחוב אחד העם ולבקר במוזיאון העירוני.
