הטבע בישראל, כמו תחומים רבים אחרים, נשלט באופן משונה וייחודי לנו בין עודף רגולציה וחקיקה לבין חוסר מחשבה וחזון, והיעדר מוחלט של תכנון ואחריות. קחו למשל את הישוב 'נווה שלום' שבשפלה, אשר ממוקם באמצע הדרך בין ירושלים לתל-אביב, מוקף בישובים מסילת ציון, תעוז, הראל, נחשון, שעלבים ומבוא חורון.
עד למלחמת ששת הימים הייתה הנקודה הזאת, שאדמותיה שייכות למנזר לטרון, שטח הפקר בין ישראל לירדן. אבל גם 35 שנים לאחר מכן לא טרחה ממשלת ישראל לספח את השטח למדינת ישראל, וכך חיו תושביו היהודים והערבים, כולם אזרחי ישראל, בשטח לא מוגדר בלב הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
נווה שלום הוא "כפר שיתופי" אשר הוקם כשלוש שנים לאחר מלחמת ששת הימים בידי הנזיר הדומיניקני ברונו הוסאר שנולד במצרים כיהודי, התנצר, והקדיש את חייו לקירוב לבבות בין בני כל הדתות. הוסאר לא זכה ליהנות מפרי עמלו היות שנפטר זמן קצר לאחר הקמת הכפר, אך לו היה מביט כעת בפרי החזון שלו הוא היה מוצא שם ישוב עם כ-70 משפחות שאנשיו מגדירים את עצמם כ"פלסטינים ויהודים שמסורים לעשיית צדק, שלום ושוויון בארץ ובאזור". במניפסט שלהם טוענים חברי הקהילה שהם מקדמים "מודל של שוויון, כבוד הדדי ושותפות אשר קוראת תיגר על דפוסי הגזענות והאפליה הקיימים וכן על המשך הסכסוך".
האג'נדה המכבדת והמחברת הזאת מועברת, כך טוענים פרנסי הכפר, במסגרות החינוכיות השונות כמו גם ב'מרכז הרוחני הפלורליסטי ע"ש הנזיר ברונו הוסאר', שפועל במקום בשני אולמות רחבי ידיים שעיצובם משלב סממנים יהודים, נוצרים, מוסלמים ובודהיסטים מתחת לכיפות וחלונות שעיצובם לקוח ממבני התפילה של הדתות השונות.
במקום מתקיימים מפגשים, חוגי מדיטציה ודיונים של תושבי המקום ואורחיהם, אבל ההצלחה בנטיעת המסרים המקומיים אצל האורחים לא תמיד מובטחת. כך, למשל, סולן ה'פינק פלויד' לשעבר, רוג'ר ווטרס, ערך בשנת 2006 קונצרט על מורדות גבעת נווה שלום, וזאת "כמחווה לדו קיום". אלא שמאז ועד היום הפך ווטרס למטיף לשנאת ישראל והוא מפספס מעט מאד הזדמנויות להתנגח בצד היהודי-ישראלי.
מבחינה קהילתית מאוגד נווה שלום כ"כפר שיתופי", כלומר שתושביו מחזיקים ברכוש פרטי אך גם מקיימים רמה מסוימת, לא מאד עמוקה, של שיתוף בשירותים שונים. הם מאוגדים כאגודה שיתופית שתפקידיה מתמקדים (ומצטמצמים) באחזקת מבני הציבור ובאספקת שירותים שונים.
'נווה שלום' (בערבית וואחת א- סאלאם), צופה על סביבתו ממרומי גבעה שנישאת מעל עמק איילון, והטיול שלנו לשם מתחיל על כביש מספר 3 בצומת נחשון-לטרון. משם ממשיכים מזרחה על כביש צר שפולח בקעה ארוכה ולאורכו צומחות גפנים שנמצאות כעת בשלכת. בהמשך מטפס הכביש ומתפתל במעלה גבעה בין שדות שכבר נחרשו וממתינים לגשם, ועל חלקם כבר נובטים איבי החיטה. פה ושם נראים איי חורש אורנים, וממרומי הגבעה נחשף יופיו של עמק איילון אשר נחרץ על-ידי הכביש שמוליך למנזר לטרון.
אנחנו מחנים את הרכב במגרש החניה הגדול שבכניסה לישוב ונכנסים אל כפר שמשופע בצמחייה עבותה ובעצים תמירים שמקשטים עשרות בתים שבנויים בגדלים ובסגנונות שונים.
בהמשך הדרך נגלה לעינינו מבנה קטן שבנוי כמו כיפה גדולה והוא מכונה על-ידי תושבי המקום "כיפת התבודדות", או – בערבית – 'סכינה'. המבנה נועד להתרגעות, שקט, ולהתבוננות פנימית. בישוב פועל גם בית מלון מטופח ולצידו בית קפה נחמד.
ממזרח ולא הרחק מנווה שלום נחשפו שתי רצפות פסיפס בגודל 3 על 3 מטרים והן מעוטרת בצלבים, ולא הרחק משם התגלתה מערה ששימשה ככל הנראה כמאגר מים למנזר שפעל במקום. להבדיל אלף הבדלות, בסמוך הוכשר גם 'סינגל' מאד מאתגר באורך של כקילומטר וחצי עבור רוכבי אופני שטח, והוא יורד מכאן עד לנחל נחשון. מי שחפץ לבלות לילה במקום, ולא בבית המלון, יכול לישון בחניון הלילה בחורשה סמוכה, שמנציחה את אייבי נתן.
תצפית מרהיבה על האזור כולו נמצאת בנקודה הגבוהה ביותר בישוב, בגובה 310 מטרים, לצד עץ חרוב ענק אשר בימים אלה נותן את פריו. זאת גם הנקודה הגבוהה ביותר בקטע זה של 'דרך בורמה' אשר נפרצה במהלך מלחמת השחרור כדי לתספק את ירושלים הנצורה. כיום עוברת דרך הישוב הזה דרך אחרת: שביל ישראל, ואפשר לצאת מכאן לטיול רגלי נינוח יחסית בין היערות, מרחק כמחצית השעה, אל מנזר לטרון. מנקודה זאת יוצאים גם שבילים לרכיבת אופנים ורכבי שטח.
נווה שלום מפעיל גם תוכניות אירוח והרצאות שונות, ואפשר להתעדכן על כך באתר האינטרנט של הישוב.
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי.
