בית המשפט המחוזי הפך פסק דין של השלום וקבע שחברת ביטוח שמכרה מכונית שניזוקה בתאונה לא חייבת לוודא שזו תוקנה כראוי לפני שהוחזרה לכביש

שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, רון סוקול, הפך לא מכבר את פסיקת בית משפט השלום בעיר וקבע שחברת הביטוח שירביט, וחברה שרכשה ממנה מכונית שניזוקה בתאונה, לא התרשלו כאשר לא וידאו כיצד מתוקנת המכונית הזאת, או לא מתוקנת.

מפסיקתו של השופט סוקול עולה שלרוכש רכב יש אחריות לבדוק את מצבו ואת ההיסטוריה שלו, בעוד שחברת ביטוח לא חייבת להחזיק את המנגנונים שיפקחו על ביצוע תיקון ראוי.

הפרשה שנידונה במקור בבית משפט השלום מעט סבוכה, שכן כלולים בה מכירת שרידי הרכב באופן שאלה עברו מספר ידיים וגם מעשה זיוף ומרמה במסמכים, אבל המשמעות המעשית שלה היא שבחוק הקיים כעת פרוצה פרצה שקוראת לגנב, תרתי משמע.

החלטתו של השופט סוקול ניתנה בהליך ערעור שהגישו חברת הביטוח 'שירביט' וחברת 'מכוניות אורדן' שרכשה ממנה שרידי רכב בעקבות פסק דינו של השופט י. פרידמן מבית משפט השלום בחיפה.

בפסק דין זה חוייבו שתי החברות לפצות רוכשת מכונית מדגם סיאט איביזה אשר נפגעה קשה בתאונה בעת שהייתה מבוטחת בחברת שירביט. שירביט רכשה את שרידי הרכב מן הבעלים שלו והעבירה את הבעלות בה על שמה.

זמן קצר לאחר מכן מכרה שירביט את שרידי האיביזה לחברת 'מכוניות אורדן', חברה שאמורה להיות "בעלת אמצעים כנדרש לצורך קיום הוראות חוק הגבלת השימוש ורישום פעולות בחלקי רכב משומשים (מניעת גניבות), התשנ"ח".

בהסכם בין שתי החברות נקבע שאורדן תעביר את כלי הרכב שנרכשים משירביט לשטחי אחסון או למוסכים מורשים לצורך תיקונם או פירוקם, וכמו כן נקבע שרישיונות הרכב יישמרו בחברת שירביט ולא יועברו לאורדן עד שזו תמציא אישורים כנדרש על פי דין בדבר תיקון המכוניות.

האיביזה הועברה לאורדן על פי אותו הסכם ואורדן מכרה אותה לסוחר בשם עגלוני פדל.
גורלה המדויק של האיביזה, לאחר שנמכרה לפדל, לא ידוע במדויק, אולם בשלב כלשהו היא הגיעה לשלמה מחלוף אלקיים שניהל עסק מכירת מכוניות בשם "רכב סאלי".

בשלב כלשהו הועברה הבעלות במכונית תוך מרמה ושימוש ברישיונות מזויפים, וזאת על אף שרישיונות המכונית המקוריים נותרו בידי 'שירביט'.

בינואר 2009 נרכשה האיביזה על ידי רבקה אהרון אשר בדקה אותה, קודם לרכישתה, במוסך שעוסק בבדיקות רכב, ולאחר שזו התעלמה מדוח הבדיקה שבו צוין שמכלולים רבים במכונית אינם תקינים. בין היתר נרשם בדוח ש"הרכב לאחר תאונה". המכון מצא גם כי קיימים ליקויי מרכב בעלי משמעות גבוהה ובהם "תיקון עמודים – אמצעי-קדמי-אחורי".
למרות כל זאת רכשה רבקה אהרון את האיביזה תמורת 60 אלף שקל.

בסוף אוקטובר 2010 נתפסה המכונית על ידי משטרת ישראל במסגרת חקירת מעשי מרמה וזיוף מסמכים להעברת בעלות בכלי רכב.

לאחר פנייה לבית המשפט השלום ברמלה הוחזרה המכונית לבעליה, בתנאי שלא יעשה בה כל שימוש עד לתיקון המכונית וקבלת אישורים כנדרש על פי דין. רבקה אלקיים טוענת כי טרם ביצעה את התיקונים והמכונית נותרה בידיה ללא שימוש עד היום.

בפברואר 2011 הגישה אהרון תביעה לבית משפט השלום בחיפה בדרישה לחייב את אלקיים, שירביט ומכון הבדיקה לפצות אותה בגין ההפסדים שנגרמו לה כתוצאה מרכישת המכונית.

בתביעתה היא טענה ששירביט התרשלה בכך שהפרה את חובתה החוקית לפי תקנה 309 לדווח על רכב שניזוק באופן שמונע את החזרתו לשימוש, וכן שהיא הפרה את חובתה לוודא את תיקון המכונית.

אלקיים לא התייצב לדיון בבית המשפט ולכן ניתן נגדו פסק דין בהעדר התייצבות. בפסק הדין נקבע שעסקת הרכישה בין אהרון לאלקיים בטלה, ועליו להשיב לה את מחיר המכונית בניכוי דמי שימוש ראויים.
בנוסף הטיל בית משפט השלום אחריות גם על חברת שירביט משום שסבר כי תנאי ההסכם בין שירביט לאורדן, אשר חייבו את אורדן לתקן את הרכב, לא מספיקים כדי להבטיח שאורדן אכן תתקן את הרכב ולא תאפשר שימוש בו.

בית המשפט קבע שבהתאם לאמור בתקנה 309, ומכיוון ששירביט הייתה בעלת הרכב באותה עת, חלה עליה החובה לתקן את המכונית באופן בטיחותי (או להוריד אותה מהכביש).

משמעות פסק הדין של בית משפט השלום היא שמכח תקנה 309 חלה על המבטח חובה לתקן מכונית שניזוקה וזאת עוד בטרם שתעבירה לצד שלישי.

בית המשפט קבע שאף אם אין בתקנה 309 הטלת חובה מפורשת להטיל חובת תיקון על מבטח, הרי שיש להטיל על שירביט אחריות מכוח התרשלותה בהקמת מנגנון אפקטיבי להבטחת תיקון הרכב. בית משפט השלום מצא גם שאורדן חייבת לשפות את שירביט.

על פסק דין זה ערערו גם שירביט וגם אורדן, ושתיהן טענו שלא היה בסיס חוקי להטלת אחריות על שירביט מתוקף תקנה 309, ואפילו אם חלה חובה כזאת הרי שמעשי המרמה שהביאו לשינוי רישום הבעלות במכונית, ואפשרו את מכירתה לאהרון, ניתקו את הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק.

שירביט ואורדן טענו גם שבית משפט השלום טעה עת נמנע מלקבוע שלרוכשת הרכב יש אשם תורם, שהרי נקבע שם שהיא ידעה שהיא רוכשת רכב ניזוק. בנוסף נטען שלכל היותר נגרם לאהרון נזק שערכו כלעלות תיקון המכונית וקבלת תעודת הבדיקה כנדרש לפי תקנה 309, ועלות זו מוערכת ב-3,800 ש"ח בלבד.

השופט סוקול קיבל את שני הערעורים וקבע שלא הוכחה אחריות של שירביט כלפי בעלת הרכב.
הוא דחה את קביעת בית משפט השלום כאילו תקנה 309 מטילה חובת אחריות להעברת בעלות או לחובת תיקון הרכב, ופסק שהתקנה קובעת רק איסור או מתן היתר לשימוש ברכב.
לדבריו אין בתקנה ולו רמז לאיסור על העברת בעלות, ואין ביסוס אחר בדין לאיסור שכזה.

לדברי סוקול הטלת חובת תיקון על מבטחים אינה יכולה להילמד מתוך פרשנות של תקנה 309 שהרי אם נכונה עמדת בית משפט השלום מוטלת חובה כזאת על כל בעל רכב, כולל המבוטח שהעביר בעלות למבטח.
לדבריו, "חברות ביטוח אינן בעלות מוסכים לתיקון, ולא צריכות להחזיק מוסכי תיקון. תפקידן לבטח מפני התרחשות סיכונים ולשלם תגמולי ביטוח למבוטח אם ארע מקרה ביטוח. העברת הבעלות למבטח נועדה להבטיח את כספו של המבוטח ולא להטיל חובת התיקון על חברות הביטוח… משמע, מכירת רכב ניזוק על ידי מבטח אינה מהווה הפרת חובה חקוקה" – קבע השופט.

השופט סוקול דחה גם את טענת הרשלנות של שירביט בקביעת מנגנון לפיקוח ובקרה על תיקון המכונית. "המחוקק קבע בסעיף 3 לחוק הגבלת השימוש, מנגנון שנועד להבטיח כי הרכב הניזוק לא ישוב לשימוש ללא תיקון. המנגנון שנקבע הינו החזקת רישיון הרכב בידי המבטח עד לקבלת האישורים בדבר תיקונו של הרכב הניזוק. שירביט עמדה בתנאי המנגנון האמור. יתרה מזו, שירביט לא מכרה את המכונית לסוחר עלום שם אלא לאורדן, שהיא חברה שעוסקת ברכישת רכבים ניזוקים. אורדן הצהירה כי ידועות לה הוראות החוק וכי היא תימנע משימוש במכונית עד לקבלת האישורים כנדרש על פי דין. אורדן רוכשת מכוניות ניזוקות משירביט על פי הסכם כללי. אין ראיה כי שירביט הייתה יכולה או צריכה לצפות כי אורדן תפעל שלא כדין ותשיב את הרכב לשימוש ללא תיקון… איני סבור כי על שירביט, או כל מבטח אחר, חלה חובה להקים מנגנון לפיקוח על רוכשי הרכבים הניזוקים ולוודא כי יתקנו אותם בפועל. די בכך שמבטח ימכור את הרכב למי שמתמחה בדבר, ימלא את הוראות סעיף 3 לחוק הגבלת השימוש, ויוודא כי הרוכש יודע על המגבלות החלות על השימוש ועל האיסור שבדין לעשות שימוש ברכב, כדי לפטור את המבטח מאחריות"- נאמר בפסק הדין.

ועוד מציין השופט כי "ספק בעיני האם מדיניות משפטית ראויה מצדיקה הטלת חובת זהירות של מבטח שמוכר רכב בתנאי חוק הגבלת השימוש, כלפי צדדים שלישיים שצפויים לרכוש את הרכב בעתיד. בית משפט השלום הניח כי מבטח צריך לצפות שסוחרי רכב יפרו את הדין ולא ידאגו לתיקון המכונית. איני סבור שניתן להניח הנחה שכזו ולהטיל חובה על כל מבטח לצפות כי בעל דברו יפר הסכם, ויפר את הדין. אין גם בסיס להנחה כי כל סוחרי הרכב הינם מפרי חוק. להיפך, ניתן לצפות כי מכירת מכונית לבעל עסק המתמחה במסחר במכוניות תבטיח את קיום כל הוראות החוק".

השופט סוקול טוען שהאחריות לבדיקת רכב צריכה להיות מוטלת על הרוכש, שצריך לבדוק את המכונית טרם רכישתה: "הטלת חובת תיקון של כל מכונית ניזוקה על חברות הביטוח יחייב הקמת מוסכים, העסקת מומחים וכדומה. עלות כל אלו תגולגל על המבוטחים ותביא לעליית הפרמיות ותביא לתיקון רכבים גם ללא כל הצדקה, רק מחשש שמא יימכרו במצבם הניזוק".

בסופו של יום קבע השופט כי "לא היה מקום להטיל אחריות כלשהי על שירביט להפסדים שנגרמו לבעלת הרכב, והוסיף שגם אם היה מקום להטיל אחריות על שירביט הרי שצפוי היה כי בית המשפט יקבע כי גם אשם תורם לבעלת הרכב- שהרי היא רכשה את המכונית לאחר שהובהר לה כי נפגעה בתאונה.
בעלת הרכב חוייבה לשלם לשירביט ולאורדן הוצאות משפט בסך של 7,500 שח.

ע"א 45347-04-14 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' אהרון ואח'