כמו משטרות רבות בעולם גם משטרת מונטריאול שבקנדה הוצפה בשנתיים האחרונות באלפי תלונות של בעלי רכב שמן המכוניות שלהם נגנבו הממירים הקטליטיים. גם בקנדה, כמו אצלנו ובכל העולם, הסיבה לריבוי הגניבות היא זינוק במחירי המתכות הנדירות שנמצאות בתוך הממירים – בעיקר פלטינה, פלדיום ורודיום.
אלא שבשעה שמשטרת ישראל מצליחה לתפוס קומץ גנבי ממירים הרבה יותר בזכות מזל מאשר בזכות יכולת – הקנדים מבינים שאת המשכורת שלהם הם מקבלים כדי לעבור למען הציבור ולא להיפך.
בתחילת יולי פרסה משטרת מונטריאול שלוש עמדות רישום ברחבי העיר, והחלה במבצע חסר תקדים של סימון ממירים קטליטיים באמצעות חריטות ומדבקות מיוחדות שגם לאחר הסרתן נותר סימן מזהה על הממיר. מטרת המבצע, שיימשך גם בחודשים הקרובים, היא להעניק לכל ממיר קטליטי "זהות" אשר כוללת את פרטי הזיהוי של המכונית שעליה הוא מורכב, ושל הבעלים שלה. כך, כאשר ממיר גנוב יגיע אל בעל עסק, או אל צד שלישי כלשהו, לא יהיה ספק שמדובר בחלק גנוב. כל מי שיקבל, יקנה, ימכור או רק יחזיק בסחורה כזאת ייחשב כשותף לפשע וייענש בהתאם. בעלי מכוניות קנדים התבקשו לנסוע לאחד האתרים ולבצע סימון ורישום של ממירים. הפעולה הזאת אורכת בין 10 ל-20 דקות, ובסיומה מודבקת על המכונית מדבקה שמעידה על הסימון – וזאת כדי שאותה מכונית תהיה פחות אטרקטיבית עבור גנבי ממירים.
הפער המנטלי האדיר בין הפעולות של משטרת מונטריאול לבין אלה של משטרת ישראל לא שונה מן ההתייחסות הממשלתית לאזרחי המדינה בעשרות תחומים שבהם פקידים ישראלים מתנהלים כאילו שהאזרחים עובדים בשבילם במקום להיפך, כאילו שאנחנו מטרד ולא לקוח. אבל דווקא מפני שקל לאמץ את השיטה הקנדית בנושא הממירים ייתכן שזה המקום להתחיל בו מהפכה שתשנה את המציאות הזאת מקצה לקצה.
גניבות רכב בישראל, ופשיעה בכלל, הפכה זה מכבר למשהו שאזרחי ישראל נאלצים להתרגל אליו כמו אל מזג האוויר. מבחינת הממשלה נראה מובן מאליו שבעלי רכב יצטרכו לנהל משא ומתן עם חוליות גנבי רכב ממזרח ירושלים כדי לפדות את המכוניות שלהם בחזרה, או שעשרות אלפי ממירים קטליטיים ייגנבו מחניונים לאור יום. במבחן התוצאה נראה שהביטחון האישי של אזרחי ישראל, והשמירה על הרכוש שלנו, פחות חשובים לממשלה מאשר הפרמיות שגובות חברות הביטוח, הרווחים של חברות האיתור הפרטיות, קופונים שחותכים יבואנים, ועבודה מועדפת עבור גנבים.
בשנת 2021 יש בישראל טכנולוגיה שיכולה לצמצם לאפס את גניבות הרכב ואת הסחר בחלקי רכב גנובים, כמעט ולא נדרש תקציב נוסף כדי להשיג מטרה כזאת, וכל מה שצריך זה לשלב בין כל ההמלצות והידע שנצבר בארץ בעשרים השנים האחרונות לבין פעולה ממשלתית ממוקדת ונחרצת.
סימון חלקי רכב, למשל, מונח על שולחן הממשלה מזה יותר משני עשורים, והביצוע שלו קל, פשוט ולא יותר יקר מאשר מבצע חיסונים כנגד קורונה. כל שנדרש הוא להטיל על כ-100 מכוני הרישוי, או על כמה מאות מוסכים מורשים, משימת סימון של שישה חלקים עיקרים ברכב, בהם גם הממיר הקטליטי, ולוודא במהלך הרישוי השנתי שכל כלי הרכב בישראל מסומנים כראוי באמצעות בר-קוד. מעבר לכל היתרונות האחרים – קריאת שישה בר-קודים במהלך מבחן רישוי שנתי באמצעות ציוד מתאים תהווה אימות נוסף לבדיקה יסודית של כל כלי הרכב בישראל.
במקביל, משרד התחבורה צריך להקים צוות שיתכלל את כל ההמלצות שקיבלו ועדות שונות שהוקמו בארץ לאורך השנים, ויוודא שכל משרדי הממשלה נרתמים ליישם אותן. בין השאר, צריך להחמיר את החקיקה ואת הענישה כלפי גנבי רכב וכלפי כל מי שמחזיק או סוחר בסחורה גנובה, ולהגביר את ההרתעה באמצעות פרסום של פסקי דין מחמירים כלפי גנבים וסוחרים ברכוש גנוב.
במקום להשלים עם המצב הנוכחי, שבו משטרת ישראל נאלצת – בנוסף לכל המשימות שלה – לרדוף אחרי הרוח – "ממשלת השינוי" יכולה להוכיח שהיא מסוגלת לפעול בשיתוף פעולה הדוק בין המשרדים השונים ולעבור מהגנה להתקפה: מקומם של גנבים בכלא, לאזרחי ישראל מגיע ביטחון אישי. בשנת 2021 אין סיבה להשלים עם גניבות רכב. הממשלה צריכה להכריז על "חזון אפס גניבות רכב" בישראל – ולפעול כדי להגשים אותו.
נגד עין הרע
בעשור האחרון, מתחת לרדאר וככל הנראה ללא כל סוג של ביקורת משפטית, פיתחה משטרת ישראל מערכת שנקראת "עין הנץ". מדובר בעשרות רבות של מצלמות שמותקנות לצד כל רשת הכבישים בישראל ומשדרות בזמן אמת אל מוקד ממוחשב. במוקד, שעושה שימוש בבינה מלאכותית, נאסף מידע על כל כלי הרכב שנעים ברחבי הארץ ומחושבים כל מסלולי הנסיעה שלהם.
הצד האפל של המערכת הזאת הוא פגיעה לא מבוקרת בפרטיות, והאפשרות להתחקות אחר תנועותיהם של מי שמסומנים ב"אויבי השילטון". מאידך, התועלת היא התחקות אחר פעילות חבלנית ועבריינית ופיענוח פשעים. היות ש"עין הנץ" איתנו – ולא נראה שאי פעם תהיה כוונה להסיר אותה – אפשר לכל הפחות לנצל אותה לטובת חזון "אפס גניבות רכב". במקום לסמוך על חברות האיתור הפרטיות, ולשלם להן מאות מיליוני שקלים בשנה (מה שמהווה בעצם מס נוסף על האזרחים) – אפשר להפעיל "אפליקציית גניבות" פשוטה וחינמית שתרכב על עשרות אפליקציות קיימות (למשל 'פנגו', 'סלופאר', 'פינק פארק' או כל אפליקציה שכוללת את מספר הרישוי של הרכב).
בעל רכב יוכל להגדיר – מראש או בדיעבד – מצבים שבהם המכונית שלו נחשבת לגנובה, ולשדר בזמן אמת באמצעות האפליקציה את המידע הזה אל 'עין הנץ' המשטרתית. היות שהמידע של 'עין הנץ' נשמר במערכת ויכול להיות מפוענח בכל עת – לא ממש משנה אם המשטרה תוזנק לעצור גנבי רכב בזמן שהם נוהגים ברכב גנוב, או אם היא תוכל להשתמש במידע כזה בדיעבד כדי להתחקות אחר תנועותיהם ולזהות את פרצופיהם.
אגב, עניין נוסף שאפשר ללמוד מממשלת קנדה, ומעשרות מדינות אחרות בעולם, הוא שבשנת 2021 – ובוודאי ב"אומת הסטארט-אפ" ישראל – אין צורך לבזבז שעות ולהגיע אל השוטר העייף בתחנת המשטרה: תלונות בכלל, ובפרט לגבי גניבת רכב, אפשר להגיש בימינו מן הטלפון החכם או המחשב האישי.
רגע האמת של מפלגת העבודה
בצרוף מקרים נדיר אחראית כרגע מפלגת העבודה גם על משרד התחבורה (מרב מיכאלי) וגם על המשרד לביטחון פנים (עומר בר-לב). המשמעות היא שכדי לחזק את תחושת הביטחון האישי של אזרחי ישראל, ולהגשים את חזון "אפס גניבות רכב" – לא צריך את כל ממשלת השינוי – מספיק שחברי מפלגה אחת יצליחו לדבר אחד עם השני.
ממשלת ישראל לא נדרשת להקצות משאבים לפעולה כזאת, אלא רק לארגן מחדש את הכוחות הקיימים. מפעילי 'עין הנץ' צריכים לפרסם ממשק פשוט לאפליקציות פרטיות שיאושרו על ידם, משטרת ישראל צריכה להסב את הפעילות של יחידת 'אתגר' – שאמונה על מאבק בגניבות רכב, ולהתאים אותה לשנת 2021, ומשרד התחבורה – כמי שאמון על צי הרכב הישראלי – צריך לרכז את המבצע כולו.
תעשיית גניבות הרכב בישראל גורמת לנזקים ישירים עצומים לאזרחי המדינה, ולפגיעה קשה בביטחון האישי, ובמקביל מפרנסת גורמים עבריינים, מגלגלת הון שחור, ומהווה פלטפורמה לסוגים נוספים של פשיעה. ממשלה, או מפלגה, שלא מסוגלת ליישם פתרונות למגפה כזאת ולהגשים את "חזון אפס גניבות רכב בישראל" – לא באמת משנה שום דבר ולכן לא תהיה ראויה לתואר "ממשלת שינוי".
לקריאה נוספת: עקיצה בשתי דקות: הגנבים רוצים את הממיר הקטליטי שלך
