חברת הביטוח מנורה סרבה לפצות מבוטחת במלוא גובה הנזק בטענה שהייתה צריכה למכור את שרידי מכוניתה לסוחר. בית המשפט דחה את הטענה וחייב את מנורה לשלם פיצוי מלא

אחד הכוחות הכלכליים שמניעים את תופעת ה"אובדן להלכה" – מכירת שרידיהן של מכוניות שנפגעו בתאונה לסוחרי רכב מבלי להשבית אותן – נחשף לאחרונה בבית משפט השלום בבית שמש באולמו של השופט מוחמד חאג' יחיא.

חברת הביטוח מנורה נתבעה על-ידי בעלת רכב שמכוניתה נפגעה קשה על-ידי מכונית של מבוטח של החברה, לאחר שזו סרבה לשלם לה את מלוא הפיצוי בגין הנזק שנגרם לה.

הכלל הבסיסי בפיצוי ביטוחי הוא שגובה הפיצוי נועד לכסות את כל ההוצאות שנגרמות לנפגע שמבקש "להשיב את המצב לקדמותו", כלומר להימצא, בעיקר מבחינה כלכלית, באותה נקודה שבה נמצא לפני קרות התאונה.

במקרה זה פסק שמאי רכב שהנזק שנגרם למכוניתה של התובעת הוא כ-60% מערכה, מהם כ-55% נזק ישיר והשאר ירידת ערך בעקבות התאונה, ולכן חברת הביטוח דרשה מן הנפגעת למכור את שרידי המכונית לסוחר רכב ולקבל פיצוי בגובה מחיר המחירון של המכונית.

אלא שהתובעת רצתה להמשיך להשתמש במכוניתה, ובמקום שסוחר הרכב יתקן את המכונית וימכור אותה, היא בחרה לשלוח בעצמה את המכונית לתיקון ולהמשיך להשתמש בה.

חברת הביטוח מנורה סרבה לשלם לתובעת את מלוא עלות התיקון, וחלקה גם על גובה עלות חוות הדעת של השמאי מטעם הנפגעת. הפער בין הצדדים עמד על כ-15,500 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

השופט חאג' יחיא, שבפניו התנהלה התביעה, פסק שלא קיים אף סעיף חוק שמחייב צד ג' שנפגע בתאונה (כלומר לא המבוטח של חברת הביטוח אלא מי שנפגע על-ידי מבוטח – ב.ב.) למכור את שרידי הרכב לסוחר.

לנוכח זאת חויבה חברת מנורה לשלם לתובעת סך של 15,432 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, וכן לשאת בשכר טרחת עורך-דין בסך 3,000 ש"ח ובהוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח.

הצדדים לא היו חלוקים לגבי ערך המכונית במועד הרלבנטי (39,136 שקל) וגם לא לגבי הנזק הישיר שנגרם לה בתאונה – 27,976 שקלים.

התובעת טענה שעל מנורה לפצותה בסכום של כ-38,000 ש"ח שבהם כלולים גם ירידת ערך בסך 7,631 ש"ח ושכר טרחת שמאי בסך 2,400 ש"ח.

חברת מנורה, מנגד, הסכימה לשלם רק 22,575 ש"ח, בהם שכר טרחת שמאי בגובה של 1,050 ש"ח.

לדברי התובעת, שמאי מטעמה של חברת הביטוח ערך למכונית שומה בסמוך למקום עבודתה של התובעת, ולא במוסך כפי שמחייב החוק, וכן שקביעת השמאי של חברת הביטוח לפיה עליה, התובעת, להקטין את נזקיה על-ידי מכירת הרכב לסוחר כלל אינה בתחום סמכותו.

לדברי התובעת היא בחרה לתקן את המכונית ולא למכור אותה בגלל מספר סיבות, בהן גם חוסר היכולת הכספית שלה לקנות מכונית אחרת, וכן שמכוניתה הייתה מוסבת להנעה באמצעות גז ולכן חסכונית במיוחד.

חברת הביטוח מנורה טענה מנגד שטענות התובעת והשמאי מטעמה לא מתיישבות עם הוראות הדין ועם ההנחיות של משרד התחבורה, וכי אין לקבל את הטענה לפיה לצורך בדיקת אחוזי תיקון הרכב יילקחו הפרמטרים של עלות התיקון בתוספת ירידת ערך. לטענת מנורה שמאי לא יכול להעריך מראש את אחוזי ירידת ערך הרכב, היות שזו משקפת את מצב הרכב בסיום התיקון.
מנורה טענה גם ששכר טרחת השמאי גדול פי שש משכרו של שמאי ממוצע, אשר עומד לטענתה על 440 ש"ח בלבד.

עוד טענה מנורה שמכיוון שהתובעת בחרה לתקן את המכונית במקום להשבית אותה בשל אי-כדאיות כלכלית של התיקון, היא הגדילה את הוצאותיה בכ-15,000 ש"ח, וכן שאין מחלוקת בין השמאים לגבי אי הכדאיות הכלכלית של תיקון הרכב. בנוסף, החברה טענה גם שחוות דעתו של השמאי התעלמה מן העבר התאונתי של המכונית, שאינו ידוע.

שכר ועונש

בפסק דינו קבע השופט חאג' יחיא ששכר הטרחה שגבה השמאי לא מוגזם, ושאם אמורה הייתה להיות קיימת מגבלה על גובה שכר הטרחה צריכה הייתה חברת הביטוח להודיע על כך מראש ולא בדיעבד.
"אין בידי לקבל טענת מנורה ששכ"ט השמאי המקובל הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה", פסק השופט, "שכן סבורני כי שכר טרחה ממוצע של שמאי אינו דין, אופן חישובו אינו קבוע בדין ודומה כי מדובר בנתון אשר טעון הוכחה במשפט, ככל נתון עובדתי אחר במשפט".

השופט גם לא קיבל את הטענה העיקרית של חברת הביטוח, לפיה יש להתייחס לרכב הניזוק כאל רכב שיש למכור את שרידיו לסוחר. לדבריו, רכב באובדן גמור הוא רכב שגובה הנזק בו עומד על 60% ומעלה משוויו, בעוד שהנזק במקרה זה עמד על 55% ואין להוסיף לשיעור זה גם את ירידת הערך.

"מכאן", כתב השופט, "משהרכב אינו עונה להגדרת רכב באובדן גמור ומשלא יצא מכלל שימוש, דומה כי על הנתבעת לפצות את התובעת על מלוא הנזק שנגרם לרכבה עקב התאונה שאירעה באחריות המבוטח שלה…
אין להמעיט חלילה בחשיבות האינטרסים הכלכליים של חברת הביטוח אך מן הצד השני, אין להתעלם מזכויותיו של הניזוק (הצד השלישי) על קניינו, בכלל זה, זכות הבחירה החופשית, שיקוליו ומדוע בחר באפשרות זו או אחרת. לענייננו, לאחר שנתתי את דעתי לנימוקי התובעת מדוע ביקשה לתקן את רכבה, סבורני כי מדובר בנימוקים סבירים והגיוניים, אין מדובר בנימוקים זרים ושמטרתם התעשרות שלא כדין. ברי כי כל מקרה ייבחן לגופו ולפי נסיבותיו הייחודיות ועל הנסיבות להיבחן גם לפי מבחני הסבירות וההיגיון…

אי לכך, לעניין אומדן הנזק, משלא הונחה לפני בית המשפט תשתית סדורה שחולקת על שיעור השומה כפי שנקבעה בחוות הדעת מטעם התובעת, ביחס לכל רכיב ורכיב בחוות הדעת מטעמה, אין לי אלא לקבל את קביעת הנזק כפי שהובאה בחוות הדעת שהוגשה מטעם התובעת".

תא"מ 28733-02-13