את המבחן הישראלי הראשון לפורד ברונקו חייבים להתחיל מהסוף, וזה לא מפני שחיכינו לו כל כך הרבה שנים או מפני שקשרו לו כל כך הרבה כתרים בכתבות מסביב לעולם, וגם לא בגלל שבעידן הצפת המידע ידענו עליו כמעט הכל עוד לפני שנגענו בידית דלת הנהג שלו. ברונקו הוא כלי רכב לא שגרתי, וכשכותבים על כלי כזה אסור להשתמש בתבניות שגרתיות. אבל לברונקו, כמו לכל כלי רכב, יש יתרונות וחסרונות, ואחרי שההתלהבות הראשונית הצטננה ממש לא הופתענו לגלות שהוא בכלל לא מושלם.
ביננו, ברונקו גם לא נושא על גלגליו בשורה טכנולוגית מרגשת או חדשות שטרם נשמעו כמותן, ולא זה הכלי שמצעיד קדימה את תעשיית הרכב. אם כבר, יש מצב שהוא אפילו משיג אותה לאחור. אבל ברונקו הוא מסוג הכלים שבהם השלם גדול בהרבה מסך חלקיו, ועל זה אנחנו רוצים לדבר כאן.
עוד ב-TheCar
ההיסטוריה של פורד ברונקו – חלק א'
ההיסטוריה של פורד ברונקו – חלק ב'
ברונקו, למזלו, נולד למציאות שבה קל לו לבלוט כמגדלור לאו דווקא בזכות כשרון או יכולות יוצאי דופן, אלא בגלל מה שהוא מייצג, ובזכות תחושות סובייקטיביות שהוא מעורר. למען האמת – ברונקו – יותר מכל, הוא געגוע לעבר, אל ימי זוהר אמיתיים או מדומיינים. הגעגוע הזה הוא הערך החמקמק והמעניין שנחבא תחת החיוכים העליזים שברונקו מפיק סביבו.
אם נשים בצד את ההנאה מיומיים של מבחן שבמהלכם גמאנו מאות קילומטרים של נהיגה, דרסנו אינסוף אבנים, והשתכשכנו בבוץ, בשלג ובשלוליות, ונתמקד בניסיון להבין מה המהות של פורד ברונקו – נגלה את הרמז החשוב ביותר על לוחית מתכת קטנה שהוצמדה לקונסולה המרכזית, לצד ידית ההילוכים. על הלוחית הזאת טבוע המשפט הפשוט: Designed and Engineered in Dearborn MI USA.
פעם, לפני כמה עשרות שנים, משפט כזה יכול היה להיאמר "באמריקנית" ובגאווה גדולה, ולייצג מובילות טכנולוגית ועוצמה תעשייתית. היום ברונקו נלחם בקרב מאסף לא רק עבור פורד אלא עבור תעשיית הרכב האמריקנית כולה, ובמידה רבה גם עבור חובבי נהיגת השטח. ברונקו החדש נולד בעידן שבו תעשיית הרכב הסינית חזקה מאי פעם בעבר וכאשר עולמות הרכב והתחבורה עוברים מטהמורפוזה בדרכם להיות מחושמלים, מחוברים, שיתופיים ואוטונומיים. למעשה, ברונקו הוא שירת הברבור של העידן שבו כולנו גדלנו.
בתוך כדי השתכשכות בבוץ חשבתי לעצמי על ההקבלה בין ברונקו לבין הנשיא הצבעוני ביותר בתולדות ארצות הברית, דונאלד טרמאפ, שבתקופתו הוא נהגה ונוצר. שניהם גדולים, שניהם מוחצנים, שניהם גסים, מבולבלים, מתעלמים מחוקי הפיזיקה, וכמו רכב המבחן שלנו – שניהם כתומים. מעל הכל, ברונקו, כמו דונאלד טראמפ, הוא כלי הרכב הכי לא 'פוליטקלי קורקט' בעולם, וגם הוא מתאמץ לרכוש לעצמו לבבות באמצעות ההצהרה הפטריוטית: Make America Great Again.
מתי, ישאל השואל, הייתה אמריקה כל כך גדולה ואדירה? התשובה היא: בשנות השלושים עד השישים של המאה הקודמת, כאשר באזור דטרויט שכנו "שלושת הגדולים של תעשיית הרכב" – ג'נרל מוטורס, פורד וקרייזלר, וכאשר מן העיר דירבורן, שבה יושבת פורד, הגיעו אל תעשיית הרכב חדשות חשובות באמת.
כמובן שלא כדאי להשלות את עצמנו. מאז אותם ימי זוהר נשרפו מאות מיליארדי ליטרים של בנזין עם ובלי עופרת, התרבות התאגידית חיסלה כמעט לחלוטין את תעשיית הרכב האמריקנית, אשר כבר עידן ועידנים לא מביאה אף דבר חדש לעולם, ועם כל הכבוד לפורד ברונקו – לא הוא זה שיציל את דטרויט. למען האמת – העיר הזאת, שנמצאת בגסיסה ארוכת שנים, מייצגת היטב את שפל מעמדה של תעשיית הרכב האמריקנית בעולם, ודווקא ההכרזה הכתובה לפיה ברונקו "עוצב והונדס" שם מעידה כאלף עדים שזה כנראה כלי הרכב האחרון שעוקב אחר המגמות החדשות בעולם ויכול להיות חלק מן השינוי. אם כבר, כאמור, ברונקו דוהר ברוורס בזמן שכל האחרים מרחפים קדימה. מתחיל להזכיר לכם את דונאלד טראמפ?
העניין הוא שלכל מטבע יש שני צדדים. יש משהו מקסים בדרך הלא מתנצלת שבה בחרו אנשי פורד לנסוע עם ברונקו, ואין ספק שהוא מסב גאווה רבה לפועלי הייצור במפעל בדירבורן. הרבה מעל ומעבר לכל ויכוח ולכל עניין טכני, ברונקו מציב דוגמא נהדרת למה שפורד והאמריקנים יודעים לעשות כשהם חושבים לרגע מחוץ לקופסה. ברונקו הוא כלי רכב שממלא את לב בעליו בגאווה, ומציף את מחזור הדם שלו בטסטוסטרון, ולא משנה אם מאחורי ההגה יושב איש שטח מסוקס וקשוח מן הפרברים או יאפי עירוני ממושקף.
ברונקו בנוי מלכתחילה ככלי רכב לא מושלם, אבל כזה שנועד ומצליח לטפוח כל הזמן לבעלים שלו על האגו. ברונקו הוא המכפלה של ג'ון ווין כפול קלינט איסטווד בתצורת הנעה כפולה. דור ההיפסטרים הצעירים יקרא לו "בומר" כדי לזלזל בערכים העתיקים שהוא מייצג, אבל אפילו הם יעצרו בצד את הטסלות המלוקקות שלהם כדי להתחנן לסיבוב, או לכל הפחות לעשות איתו סלפי. היחידה שממש תתעצבן בגללו היא הילדה הסקנדינבית ההיא, גרטה, אבל בואו נסכים שזה יהיה הדדי.
הבא בתור הוא סוס
בואו נודה על האמת: ההחלטה של פורד להחזיר את ברנקו לחיים בגרסה מודרנית לא נבעה מסנטימנטים או מנוסטלגיה, ולא נתפלא אם מי שהציב אותה על השולחן היה דווקא הבחור ממחלקת חשבונות. באחור של עשור או שניים קיבלו אנשי דירבורן החלטה עסקית מושכלת כשיצאו להתמודד מול הג'וקר שהחזיק בשנים האחרונות את כל קבוצת פיאט-קרייזלר על הגלגלים. המותג ג'יפ בכלל, ובפרט ג'יפ רנגלר הסופר מצליח, נותרו בעשור השני של המאה הזאת כמוהיקנים אחרונים בשטח, תרתי משמע. במקום שבו פעם שעטו לא מעט כלי רכב שידעו לחצות מדבריות וגם לדלג על מדרכות נותר ריק גדול, וזה מציב בפני ברונקו הזדמנות עסקית נדירה.
ציניקים יטענו כמובן שכמיטב מסורת הייצור התעשייתי האמריקני ברונקו הוא למעשה פורד ריינג'ר שעלה על מדי ב'. יש בזה משהו, אבל זה הרי מה שאמריקנים עשו ועושים עוד מן הימים שבהם המציאו את ג'נרל מוטורס. פורד בסך הכל עשתה עם ברונקו את מה שאמריקנים עושים: אספה ממחסני החלקים שלה את כל החלקים הרלבנטיים והרכיבה מהם דגם חדש שהוא לא לגמרי חדש. אגב, אם אתם רוצים לדבר איתנו על ציניות עדיף להתמקד בכך שאנשי פורד בונים במקביל ל"דבר האמיתי" את 'ברונקו ספורט', שהוא לא יותר מאשר פורד 'אסקייפ' מחופש לקאובוי.
אגב, אנחנו לא יוצאים כאן נגד ההתבססות של יצרניות רכב על מכלולים קיימים. קבוצת פולקסווגן בנתה ככה אימפריה שלמה. לא זאת הנקודה. לפעמים, גם במקרה של ברונקו, יש לכך יתרונות כלכליים. אחרי הכל, ברונקו עושה שימוש בשלדה של 'ריינג'ר' ובמנוע 'אקובוסט' 2.3 שמניע כמעט כלי רכב של "האליפסה הכחולה" בצפון אמריקה, ובכלל זה גם סוס אציל אחר שנקרא מוסטאנג. אנשי פורד משתמשים גם בתיבת ההילוכים האוטומטית עם עשרה יחסי העברה, אשר פותחה בכלל בשיתוף פעולה עם ג'נרל מוטורס.
אלא שכדי להפוך את התבשיל הזה למשהו באמת טעים הוסיפו לו אנשי פורד את התבלין הסודי שלהם, וזה קרה רק אחרי שהם השקיעו בלא מעט קבוצות מיקוד עם לקוחות אשר מייצגים את קהל היעד העתידי של הכלי, ולא לפני שהם נשכבו מתחת לכל כלי שטח שקיים בשטח כדי לקבל השראה מן החידושים האחרונים בתחום. התוצאה היא פלטפורמה שמאפשרת גמישות עצומה ויכולת התאמה כמעט מושלמת למשימות רבות ושונות, הכל בהתאמה לעומק הכיס של הלקוחות, לדרישות ולרצונות שלהם. את ברונקו אפשר לאבזר עם כמעט כל מערכת, רכיב או גימיק שעולים בדעתו של חובב שטח, והכל מבלי לדרוש ממנו להגיע אל סדנת שיפורים מתמחה. אפשר לקבל את ברונקו ככלי בסיסי וערום שישמש כתחליף ספרטני ל-SUV, ואפשר לאבזר אותו עד הראש כך שיתאים כמקדם פוזה ללקוחות יאפים, אבל האפשרויות המעניינות באמת הן גרסאות "הארד קור" שמסוגלות להתמודד עם שטח טכני (BadLands) או עם נהיגת שטח מהירה בסטייל של מרוצי באחה (WildTrak).
בתצורה הבסיסית ברונקו מתגלגל עם סרנים מתוצרת DANA, מערכת הנעה כפולה לא קבועה, "הילוך כוח" וגלגלים בקוטר 30 אינטש. ככזה הוא מוצע עם מרכב קצר או ארוך, ועם גג פריק קשיח או גג בד. משם וצפונה אפשר להעמיס על ברונקו מכל טוב: מערכת הנעה כפולה קבועה עם חלוקת כוח משתנה, נעילות דיפרנציאל קדמי ואחורי, צמיגי A/T בקוטר 32-33 אינטש, ניתוק מוט מייצב קדמי להגדלת מהלך המתלה, בולמי בילשטיין ייעודיים, וכמובן גם מיגונים מקוריים מלאים. אם כל זה לא מספיק – אפשר לקבל בכל גרסה את חבילת Sasquach שכוללת צמיגי M/T בקוטר עצום של 35 אינטש, חישוקי בידלוק למניעת התקלפות הצמיג, ויחס העברה סופי קצר במיוחד. בנוסף, יש קטלוג אבזור מקורי ובו שלל אופציות לאבזור, ציוד לנשיאת מטען, ומיגונים שונים.
יכולנו לומר "דיינו" עם כל שלל האופציות הזה, אשר לבטח יכולות להביא את ברונקו רחוק מאד בשטח, אבל בפורד לא הסתפקו בכך. כדי להתעלות מעל 'רנגלר' לא מספיק לסחוט את בלוטות הנוסטלגיה ולהציע רשימת אביזרים ארוכה. כמו רנגלר, ובשונה לחלוטין מלנד רובר 'דיפנדר' החדש, ברונקו בהחלט נסמך על ה"ברזלים" שלו כדי לצלוח את איתני הטבע. יחד עם זאת, ברונקו גם גייס לסיוע את פלאי האלקטרוניקה. עכברי השטח הקשוחים יכולים לקלל את הבחירה לוותר על סרן קדמי חי, כמו זה של 'רנגלר', ואת ההסתמכות על שילוב אלקטרוני של ההנעה הכפולה והילוך הכוח במקום לעבוד עם מנופים מכאניים חסונים. כתחליף לברזלים החסרים מציעים אנשי פורד את מערכת GOAT לבחירת מצבי נהיגה שונים בשטח, וזאת משלבת את ההנעה הכפולה ואת הילוך הכוח ונועלת את הדיפרנציאלים בהתאם לצורך. האלקטרוניקה גם מתאמת בין תגובות המנוע ובקרות האחיזה לסיוע. יחד איתה מוצעים שני פיצ'רים ייחודים שהתגלו כשימושיים במיוחד. האחד הוא מערכת Trail Turn Assist אשר בולמת את הגלגל האחורי הפנימי כדי להקטין את קוטר הסיבוב, וזה מקל בתמרון בשטחים טכניים צפופים, והאחרת מאפשרת נהיגה עם דוושה אחת בתוך כדי נעילת בלמים מלאה, וזאת כדי להקל על תנועה בשטחים שדורשים תנועה איטית במיוחד. אז כן, ברונקו נעזר בהייטק כדי לשפר את היכולת, אבל הוא לא נסמך עליה באופן מוחלט כמו דיפנדר.
יישור קו הכרחי אחר נקבע בתחום הבטיחות: ברונקו כולל חבילה מקיפה של מערכות בטיחות אקטיביות, וכך מציע יתרון חשוב על פני רנגלר. אחרי הכל, גם אנשי השטח המסוקסים מבלים את רוב זמנם על הכביש.
בשבחי הפוזה
עם כל הכבוד ליכולות שטח ורשימות אבזור, מה שבסופו של דבר מכריע באמת את הכף ומושך את חובבי השטח לאולם התצוגה של פורד במקום לזה של ג'יפ הוא העיצוב והמיצוב. זה נחמד אמנם להחיות שם נוסטלגי מן העבר, אבל מה שגורם לאנשים לחתום על הצ'ק זה העיצוב. אנשי פורד כבר עשו את זה לפני עשור וחצי כאשר הצילו את מוסטאנג מתהום הנשייה באמצעות שחזור של קווי העיצוב המקורים, וזה בדיוק מה שהם עשו פעם נוספת עם ברונקו.
אי אפשר לפספס את הקשר העיצובי לברונקו המקורי משנת 1966, ולמי שבכל זאת יצליח דאגו מעצבי פורד להכניס אזכורים קטנים בכל פינה. המעצבים שחזרו את הקווים הקובייתיים של הכלי המקורי ועידנו אותם עם פינות וקשתות גלגלים מעוגלים, ואת הפרשנות המודרנית הם מיקדו בפנסי החזית בטכנולוגיית LED ועם פרצוף שאי אפשר לטעות בו. אפילו התרגיל הזה, אגב, לא מקורי: אנשי ג'יפ נסמכים כבר שנים על הקווים הנוסטלגיים של רנגלר, וההבדל הוא שעם ברונקו העיצוב המקורי לא עבר אבולוציה וננטש במהלך הדורות אלא הפך להיות גרסה סגורה של F-150. הוסיפו לך את הפרופורציות החריגות שנובעות מן הגובה והרוחב המרשימים, ותקבלו כלי עם נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה, כמו קאובוי שנכנס למסבאה בצהרי היום עם אקדח שמבצבץ מחגורתו.
בוננזה ולהקתו
ברונקו בהחלט מגיע חמוש, אבל השאלה היא אם הוא יודע לשלוף ולפגוע? התחושה, כאשר מטפסים ומתיישבים על גרסת WildTrak שעליה נהגנו, היא שאפשר בקלות לצלוח איתה את נהר הריו גרנדה ולהתחיל לאסוף את העדר. בעולם אוטופי היה ברונקו צריך להיות מונע באמצעות V8 אימתני, אבל אתם הרי זוכרים את גרטה המעצבנת ומבינים שבימינו אין מצב להתריס בהגזמה כנגד הירוקים. מנוע שורף בנזין עם ארבעה צילינדרים ומגדש טורבו זה כמעט כל מה שהם היו מסכימים שנשתמש בו, אבל בישראל, בשונה מאשר באירופה, מותר עדיין לעשן בפרהסיה ולחרב את האקלים. אז אנחנו זוכים מן ההפקר ויכולים לקבל מנוע V6 בנפח צנוע יחסית של 2.7 ליטר, והוא מונשם באמצעות צמד מגדשי טורבו. התוצאה מרשימה: 330 כוחות סוס וכמעט 55 קג"מ. כל הכח הזה משתהה לשנייה וחצי לפני שהוא פורץ ושועט קדימה בקצב מפתיע, מה שגורם לנהג שלו לשכוח לרגע שהכלי הזה שוקל כמעט כמו רכבת קיטור.
קרבות רמזורים הם לא הקטע שלו, אבל לברונקו יש מספיק כוח כדי להאיץ היטב בכל מצב ולהתגבר על איטיות מסויימת של פעולת תיבת ההילוכים. הוא מגיע למהירויות שאם תנסו אותן במדינה דרומית בארה"ב יש מצב שתזכו להתארח לילה שלם בבית המעצר של השריף המקומי. עם זאת, הרבה לפני שתגיעו למהירויות האלה תצטרכו טיפול דחוף של רופא אוזניים אשר יידרש לאחות את עור התוף שלכם. צללית בגודל של בניין, צמיגים עם פרופיל שטח מובהק, וגג פריק שכבר עשה לפורד לא מעט צרות והוא לא תמיד הכי מהודק בעולם – כל אלה מחוללים הרבה מאד רעש מכל כיוון. אפשר לחיות עם כל זה ובתנאי שנוסעים במהירויות של 100-110 קמ"ש, אך מעל לכך הכל תלוי בכושר הסיבולת שלכם. מצד שני, שיוט נינוח יעזור מאד כדי לשמור על תצרוכת דלק שממש לא עושה חשבון ליוקר המחיה המקומי: 7.5 ק"מ לליטר בשיוט, והרבה פחות מכך אם דוחקים ברגל ימין. הפיתוי, אגב, גדול עד בלתי נשלט.
הכביש, עבור ברונקו, הוא רק קטע קישור, אם כי יאמר לזכותו שבחירה במתלה קדמי עצמאי מפתיעה לטובה. אל תצפו לנינוחות נונשלנטית של אקספלורר ושות', אבל ברונקו יודע להתמודד בכבוד עם פניות. ההיגוי שלו כבד ונטול תקשורת, אבל הוא מדויק ולא יוצר תחושה של נהיגה במשאית (למעט תנוחת הנהיגה הגבוהה). גם המתלים תורמים את חלקם לתחושה הכללית הטובה. הם נדרשים לרסן מסה מאד מכובדת והם עושים את זה באופן מכובד, בפרט ככל שהדברים נוגעים לריסון התנודות על ציר האורך. במקום שבו כלים כמו לנד קרוזר מתנדנדים ונמרחים הרבה יותר, המתלים של ברונקו בלעו את הבורות של כבישי רמת הגולן המתפרקים בלי לבעוט באכזריות בנוסעים.
ואם על הכביש ברונקו "מתנהל", בשטח הוא ממש דוהר. יש לו, כאמור, את המבנה והכלים הנחוצים כדי לספק עבירות מרשימה, והוא משתמש בהם כדי לתקל בורות באדישות, לצלוח שלוליות בקלילות, ולטפס על שיפועים חדים בנונשלנטיות. נהיגה בו על שבילים פתוחים מזכירה נהיגה ב-SBS ספורטיבי (אם כי הוא גבוה וגדול בהרבה), וכאשר מגיעים לשטחים טכניים מאתגרים – בין אם מבחינת אחיזה או מבחינת השיפועים – שימוש מושכל בשלל העזרים הטקטיים מתבטא ביכולת עבירות שמוצעת בדרך כלל רק על ידי כלים משופרים בכבדות. את כל אלה עושה ברונקו בתוך כדי שידור מסר מרגיע ומשרה ביטחון לנהג, ולפעמים נדמה שהוא מכווץ מקדימה את פנסיו ומסנן בזווית הפה את המשפט האגדי בסרט "הארי המזוהם" כשהוא שולם את המאגנום 44 שלו: "Make my day".
הקלילות של ברונקו משרה על הנהג לפעמים יותר מידי ביטחון ודוחקת בו למתוח את הגבולות. לכך צריך להיות מודעים וערניים, מפני שאם חוצים את הגבול מגלים שנמצאים עמוק בבוץ, תרתי משמע. המגבלות האמיתיות של ברונקו, בפרט בתצורה שאיתה הגיע רכב המבחן, כל כך גבוהות שרק אנשי שטח "הארד קור" יצליחו לאתגר אותו באמת. שם, הרבה מעל ומעבר למחוזות שבהם ישחקו לקוחות מן המניין, מתגלים חסרונות יחסים כמו מהלך מתלה קדמי קצר מכדי לטפס על הפנטגון, או בקרות אחיזה פחות מבריקות מאלה שבהן מצויד הסוכן של הוד מלכותה. בקיצור, הסעיף הזה פחות משמעותי עבור 90% מן הלקוחות האופייניים לכלי הזה.
בעבור חופן דולרים
פורד השקיעה בשנתיים האחרונות המון מאמצים כדי ליצור באזז לקראת ברונקו, ואנחנו שמחים לגלות שהיא לא בנתה ציפיות שווא. הכלי הזה מכיל המון אופי וזה דבר שכמעט לא קיים בימינו בכלי רכב מודרניים, וכנראה לא יהיה קיים יותר בכלל בעתיד. ברונקו לא חף מחסרונות: הוא גדול ומגושם מן ה'רנגלר', וזה יפריע למי שמשתמשים בו גם בעיר בחיי היום יום, הנדסת האנוש והנוחות שלו פגומות בגלל מספר שגיאות מעצבנות כמו לוח מחוונים לא ברור ותא נוסעים פשוט מידי, איכות ההרכבה לא הייתה מתקבלת בהבנה בגרמניה או ביפן, ואפילו הגרסאות המאובזרות לא משדרות יוקרה שהולמת את המחיר שלהן. על כל אלה אפשר לסלוח אם עושים שימוש בתכונות שעושות אותו למיוחד כל כך: יכולות שטח מחד, ופוזה מעצימת אגו מאידך.
אצלנו, בישראל, סובל ברונקו מנטל מס פסיכי שמייחד אותו לבעלי כיסים עמוקים. אף אחד לא מתנחם בעובדה שגם רנגלר 'רוביקון' נמכר במחיר דומה היות שאפילו בגרסאות הבסיסיות ביותר שלו הוא לא היה ולא יהיה זול. מצד שני, במציאות שבה לא מעט ישראלים מגהצים בקלות רבע מיליון שקלים וקונים בלי למצמץ רכבי SBS ספורטיביים נראה שהמחיר לא יהיה מה שירתיע ויחסום את דהרתו של ברונקו. מי שיכול להרשות לעצמו כלי כזה יקבל לא רק את רכב השטח הקרבי ביותר שניתן לקנות כרגע "ברמת המפעל", אלא גם את הזכות להסתכל על כולם מלמעלה בזמן שרוכבים אל עבר השקיעה ומותירים ענני אבק מאחור.
בחנו: אופיר דואק ונעם וינד
צילומים: נעם וינד ואופיר דואק
