Ad

מצגת הרמאות: נמצא "האקדח המעשן" של פולקסווגן

הניו יורק טיימס חושף: במסגרת חקירת פרשת "דיזלגייט" נמצאה מצגת 'פאוורפויינט' שבה הוצגה הצעה לתהליך שבאמצעותו תרמה החברה בבדיקות פליטת מזהמי האוויר
אוהבים את הכתבה? שתפו אותה עם חברים, בעמוד שלכם ובקהילות שבהן אתם פעילים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

מצגת PowerPoint, אשר הוכנה על ידי מנהל בכיר בחברת פולקסווגן כבר בשנת 2006, מנחה את המחלקה הטכנית באופן ברור כיצד תוכל יצרנית הרכב הגדולה לרמות בבדיקות פליטת המזהמים בארצות הברית.

 

פרשת דיזלגייט

 

ה'ניו-יורק טיימס' חושף, מפי שני אנשים אשר נכחו בעצמם בעת הצגת המצגת אבל מנועים מלהיות מצוטטים בשמותיהם בגלל ההליכים המשפטיים שמתקיימים כנגד פולקסווגן במדינות שונות בעולם, שהמצגת המדוברת הוצגה לראשונה במרכז המו"פ של פולקסווגן ב"עיר הבירה" של החברה, וולפסבורג שבמזרח גרמניה.

המצגת חוברה והוצגה על-ידי מנהל בכיר בחטיבה הטכנית, וזאת לאחר שהסתבר למחלקה שהציוד הקיים לצמצום פליטת תחמוצות החנקן ממנועי דיזל לא ישרוד לאורך זמן אם יידרש להפחית את רמת התחמוצות לזאת שנדרשת לפי התקנים האמריקנים.

באותה ישיבה, כמו גם בהזדמנויות שונות בשנים שלאחר מכן, נדחו שוב ושוב ההצעות לפתח או להתקין מערכות צמצום זיהום יעילות יותר, או להחליט שלא למכור מכוניות בעלות מנועי דיזל בארה"ב.

תחת זאת מציגה המצגת שנתפסה – ומכילה מספר קטן של שקפים – כיצד אפשר לרמות את תהליך הבדיקה, וזהו ככל הנראה "פרי העץ האסור" שממנו החלה להתגלגל הפרשה כולה.

על פי מסמכים שמצוטטים בתחקיר של הניו-יורק טיימס, המצגת חוברה, כאמור, והוצגה כבר בשנת 2006, והיא מסבירה אודות תהליך בדיקות זיהום האוויר במעבדה, תוך שמצויין בה שמדובר בהליך שכולו ידוע וצפוי מראש. לכן, כך מוצע במצגת, אם יותקן במנוע רכיב שמזהה את הליך הבדיקה הוא יוכל להפעיל את ציוד הפחתת זיהום האוויר בדרך יעילה יותר מן הרגיל למשך הבדיקה בלבד, וכך להשיג תוצאות שעומדות בתקנים.

ההצעה, שכידוע התקבלה ובוצעה, הייתה לכתוב תוכנת הפעלה מיוחדת, הלא היא "תוכנת הזיוף" שעומדת בלב הפרשה, אשר תזהה את תהליך הבדיקה ותפעיל במהלך המבחן בלבד את המנוע ואת הממיר הקטליטי באופן שישיג את התוצאות הנדרשות כדי לעמוד בתקנים האמריקנים המחמירים.

אלמנטים אשר כלולים לכאורה במצגת הזאת דווחו בעבר על-ידי העיתון הגרמני Süddeutsche צייטונג ובתקשורת המשודרת בגרמניה, אולם לפי חוק הגנת הפרטיות הגרמני אסור לנקוב בשמותיהם של המנהלים שביצעו את העבירות לכאורה.
מה שחשוב בגילוי של הניו-יורק טיימס' הוא שהמצגת הזאת מספקת את ההוכחה הישירה ביותר עד כה בנוגע לשורשי פרשת הרמייה שנוגעת בסופו של יום בזיוף תוצאות זיהום האוויר ביותר מ-11 מיליון מכוניות בארה"ב וברחבי העולם.

רבים ידעו, כולם שתקו

בשלב זה עדיין לא ידוע, או שרק לא פורסם, מה הייתה תפוצתה של אותה מצגת, כלומר כמה שותפי סוד היו כבר באותו שלב – תשע שנים לפני חשיפת הפרשה בתחילת חודש ספטמבר שעבר – לתוכניות של אנשים בפולקסווגן לבצע מהלך שכרוך במרמה.

יחד עם זאת, עצם העובדה שלא מדובר בסוד שנלחש מפה לאוזן אלא בתהליך מובנה ומסודר – כפי שמחייבים הסטריאוטיפים אודות ארגון גרמני מדוגם ומאורגן – מעידה לא רק על כוונת מכוון אלא גם על תרבות ארגונית, ההסכמה שבשתיקתם של עובדים רבים (אם תרצו – כל עובד שהיה שותף סוד ראה את עצמו כמו "עוד בורג במערכת"), ובעיקר על אחריותם האישית של מנהלים בכירים.

 

 

כפי שכבר כתבנו כאן לא אחת, התוצאה הסופית של פרשת המרמה הרבה פחות חמורה מבחינת הנזק האקולוגי שאולי נגרם לסביבה (בעיקר מפני שלא בטוח שגם רמת הפליטות הגדולה מן המוצהר גבוהה מזו שפלטו מכוניות מתוצרת יצרניות רכב אחרות) מאשר בגלל הנזק התדמיתי העצום לחברה, ההפסדים הכספיים הגדולים למשקיעים, והסכנה שהיא גורמת למקומות עבודתם של מאות אלפי עובדים בחברה.

ביום שישי האחרון דיווחה פולקסווגן על הפסד שיא של 6.2 מיליארד דולר, וזאת לאחר שנאלצה "לשים בצד" כ-18.2 מיליארד דולר כדי לכסות את נזקי הפרשה – שאת עלותם הכוללת עדיין מוקדם להעריך.

כפי שפרסמנו כאן, אחד הצעדים הראשונים שנאלצה פולקסווגן לבצע, כחלק מן התהליך המשפטי שנכפה עליה, הוא לקנות בחזרה חצי מיליון מכוניות בעלות מנועי דיזל שנמכרו בארה"ב החל משנת 2009.

מצגת ה'פאוור פוינט' שנמצאה היא "אקדח מעשן" – הוכחה מוחלטת שבמהלך עשור שלם היו לא מעט אנשים, חלקם מנהלים בכירים שנושאים מתוקף תפקידיהם באחריות אישית ותאגידית, שידעו שמנועי הדיזל של החברה מזהמים באופן משמעותי יותר מן המוצהר, וכנראה גם מעבר לדרישות החוק.

למרות זאת, חלק מאותם מנהלים בחרו באופן מודע – וככל הנראה אך ורק מסיבות כלכליות – שלא להשקיע בפתרונות הטכניים שאמנם עולים כסף אבל היו יכולים לפתור את הבעיה, לצמצם את רמת הפליטות, ולמנוע את הצורך לרמות במבחני הפליטות.

על אף הדמיון לכאורה בין פרשת 'דיזלגייט' לפרשת הרמאות האחרונה שנחשפה לפני שבועיים ב'מיצובישי' – גם שם היו עובדים שידעו במשך כ-25 שנים על הזיוף במבחנים רשמיים – נראה ש"פרשת דיזלגייט" נמצאת על רף אחר, גבוה הרבה יותר, של חומרה – גם במובנים המשפטיים שלה. בעוד שבמיצובישי עבדו על המבחן בדרך פשוטה ולא מתוחכמת – בפולקסווגן, כפי שגם מוכיחה המצגת, בנו מערכת ייעודית לרמאות.

אם זה עובד בואו נשדרג את זה

אחד הדברים הבולטים ביותר ב"פרשת דיזלגייט" הוא השאננות הלא מובנת שהייתה ככל הנראה נחלתם של מנהלים בכירים רבים בנוגע לפרשה, והתחושה שנוצרת לכאורה כאילו אותם מנהלים חשו מוגנים בזכות מערכת יחסים קרובה או מקובלת עם הרגולטורים בגרמניה ואולי גם במקומות נוספים.

אחת ההשלכות המעשיות היא שאפילו בשעה שפרשת 'דיזלגייט' החלה להיחשף, בשנת 2014, והרגולטורים האמריקנים התחילו לשאול שאלות, בפולקסווגן הוסיפו להתקין את "תוכנת הרמאות" במשך יותר משנה במקום לשדרג את המנועים ולצמצם את הזיהום שהם פולטים.

ידיעות מוצקות אודות פתיחת חקירה של הרשות האמריקנית להגנת הסביבה בנוגע לפרשה זאת היו בידי פולקסווגן כבר בינואר 2015, אולם מסמכים שהגיעו לידי הניו-יורק טיימס מצביעים על כך שמנהלים בחברה האמינו שהם יוכלו "לסגור עניין" עם הרשויות בעלות של כ-100 מיליון דולר, ותוך ביצוע קריאה לתיקון של אותן 500 אלף מכוניות.

עבור קונצרן שמחזור המכירות השנתי שלו עומד על כ-240 מיליארד דולר מדובר לכל היותר ב"מכה קטנה בכנף", וזאת אולי הסיבה לכך שבתזכיר שהוגש להנהלה הבכירה של פולקסווגן כעשרה חודשים לפני התפוצצות הפרשה מוזכרת הבעיה הזאת רק בשתי שורות, כהערת אגב בפיסקה האחרונה של מסמך בן שני עמודים.

אפילו בדיון מיוחד בנושא רגולציה ויחסים עם הרשויות האמריקניות, אשר נערך ביולי 2015, פחות מחודשיים לפני התפוצצות הפרשה, הוקדשו רק 10 דקות מתוך כשעה ו-45 דקות לפרשה, וכפי שמעיד האחראי על הקשרים עם הרגולטורים האמריקנים במזכר אחר – הוא הופתע מן התגובה של הרשות להגנת הסביבה והאמין שנותרו לו כארבעה חודשים "לסגור דברים בשקט" מול הרגולטורים.

למרות כל זאת (ואולי בגלל זאת) מאז תחילת ספטמבר 2015, עת הפרשה נחשפה – טוענים בחברה שההנהלה הבכירה שלה לא הייתה מודעת לתוכנת הרמאות.

 

פולקסווגן בתערוכה

 

אחת העובדות החמורות בפרשת 'דיזלגייט', מעבר לכך שהידיעות אודות הרמאות לא היו נחלתם של בודדים, היא שלא מדובר במעידה חד פעמית ולמשך זמן קצר אלא במה שהפך לנוהל קבוע שהלך ושופר עם השנים.
החל מן הרגע שבו נכתב הקוד המקורי של תוכנת הרמאות, ככל הנראה בסמוך לאחר הצגת הרעיון בשנת 2006, ועד לפחות לשנת 2014, שוכללה תוכנת הזיוף כדי להתאים לשינויים שחלו במהלך העשור במבחנים האמריקניים.
כתוצאה מכך הצליחו מנועים שפלטו, כך לפי הפרסומים, עד פי 40 מכמויות תחמוצות החנקן המותרות בתקנים האמריקניים לעבור בקלות את מבחני המעבדה.

אחת השאלות שעולות מ"פרשת דיזלגייט" היא עד כמה היה מדובר במעידה של מנהלי פולקסווגן לבדם, או שמא היה מדובר ב"סוד ידוע" בתעשיית הרכב כולה, ואולי גם בהליך שגרתי אצל יצרניות רכב אחרות.

למרות שעד היום עדיין אין כל הוכחות להתנהלות זהה של יצרנית רכב אחרת, עורכי דינה של פולקסווגן טענו במהלך ההגנה של החברה בהליך משפטי אזרחי נגדה, שמתקיים בארה"ב, שהפערים בין תוצאות הזיהום המבחנים לבין הפליטות של אותם מנועים "בחיים האמיתיים" היו ידועים לכל, ומקובלים גם בתעשיית הרכב בכללותה.

דובר חברת פולקסווגן בארה"ב סירב להגיב לחשיפת הניו-יורק טיימס בטענה שהוא מנוע מלעשות זאת כל עוד שהחקירה נמשכת.

  • Ad
  • Ad
  • Ad
  • Ad