• Ad
  • רכסי הרים אדירים, עמקים מרשימים, נהרות בצבע טורקיז, יערות, אגמים וחופים שבהם ההרים כמעט נופלים אל תוך הים, כלומר מקומות פוטוגניים לירחוני טיולים, טבע וצילום
    אישה אחת, 2,000 קילומטרים ועשרות עצירות "וואו" - מהאלפים האלבניים ונהר שאלה, ועד לאגם אוחריד. מסע אישי ומדריך מעשי
    אוהבים את הכתבה? שתפו אותה עם חברים, בעמוד שלכם ובקהילות שבהן אתם פעילים

    לאלבניה הגעתי באמצע חודש ספטמבר 2026, אחרי שבועיים של טיול נהיגה מקיף במונטנגרו. הגעתי במונית מפודגוריצה (Podgorica), בירת מונטנגרו, כדי להמשיך את המסע במדינה מסקרנת עם נופים עוצמתיים.

     

     

    לטייל לבד אני יודעת היטב. התמחיתי בנישה "נהנית לבד" שמסקרנת נשים בכל הגילאים שעוקבות אחר הבלוג שלי – ״לטייל עם גילי". אני מודה שאני מכורה: לתחושת החופש המשכרת של להיות אדונית המסעות, ליכולת להחליט לאן, איך וכמה זמן להקדיש לכל חוויה. אבל עם נהיגה בחו״ל זה סיפור אחר. רק בשנה שקדמה למסע האלבני התחלתי לנהוג מחוץ לישראל. הניסיון שצברתי הסתכם במסע באיים הסרוניים ובטיול בפלופונס. אחר כך הגיעו שבועיים במונטנגרו. זהו, פחות או יותר. על מסע יוון סיפרתי בכתבה הקודמת ב־TheCar:

    כאשר יצאתי באמצע ספטמבר עם יונדאי קונה שכורה מהעיר שקודרה שבצפון מערב אלבניה לא הייתי נהגת מנוסה במסעות בחו"ל. באתי עם סקרנות גדולה ומעט ניסיון מצטבר, ולקראת הרבה מאוד קילומטראז' לפני. זה גרם לי לחשב מסלול מחדש ולנהל שיחה צפופה עם הפחדים שלי, ועם סימן שאלה גדול: איך ארגיש כאישה לבד על ההגה, והאם אאלץ לקצר את המסע שלי?

    לא ידעתי שהמבחן הראשון שלי יגיע כבר בנסיעת הבכורה על הכביש ההררי משקודרה לת'ת.

    מה ידעתי על אלבניה?

    לא הרבה. בראש שלי הייתה תמונה של מדינה עם נופים פראיים כפי שראיתי בקבוצות מטיילים בפייסבוק. ראיתי רכסי הרים אדירים, עמקים מרשימים, נהרות בצבע טורקיז, יערות, אגמים וחופים שבהם ההרים כמעט נופלים אל תוך הים, כלומר מקומות פוטוגניים לירחוני טיולים, טבע וצילום.

     

    טבילת אש באלפים האלבניים: אותו כביש, נהגת אחרת

    היציאה הראשונה שלי משקודרה הייתה לכיוון ת׳ת (Theth), כפר הררי בלב האלפים האלבניים ובסיס לטיולים רגליים. המקומיים אמנם רמזו לי שהדרך לשם מורכבת, אבל לא ממש טרחו להסביר למה. יצאתי לדרך ביונדאי קונה אוטומטית שכורה, שעוד לא הספקתי להכיר את יכולותיה. הקילומטרים הראשונים היו מישוריים ורגועים. שום דבר שיכול היה לרמוז על מה שציפה לי בהמשך. ואז התחיל כביש SH21 לטפס אל ההרים, והפיתולים הלכו והצטופפו.

    מולי הופיעו מיניבוסים ומוניות שהכירו היטב את הדרך ונסעו במהירות שהרגישה לי גבוהה מדי ביחס לרוחב הכביש ולסיבובים החדים. אני, לעומתם, התקדמתי בקצב של 10-30 קמ"ש, ורק בהמשך הבנתי שחלק מהתיירים מעדיפים להגיע לת'ת עם נהג מקומי במקום להתמודד עם הדרך ההררית הזאת.

    במעבר ההרים קפה אי תורס (Qafë e Thorës) עצרתי לחצי שעה במסעדת הרים מסורתית בסמוך לתצפית מרהיבה. הייתי זקוקה למנוחה, לאוכל, ובעיקר להפוגה מהריכוז המתמשך שהנהיגה דרשה ממני.

    אלא שדווקא אחרי העצירה הזאת הגיע אחד הקטעים המאתגרים ביותר: הכביש הלך והתפתל ועיקולי הפרסה היו חדים עד כדי כך שהרגשתי שאני מסתחררת.
    שלוש פעמים עצרתי בדרך לת'ת – לא בגלל תקלה ברכב, ולא רק כדי להתפעל מהנוף. פשוט התעייפתי. כל סיבוב דרש ריכוז מחודש. בכל פעם שרכב הופיע מולי במפתיע, הגוף שלי פשוט קפץ. עווית בלתי רצונית, כאילו הגוף התכונן להתנגשות שעוד לא התרחשה.

     

     

    ניסיתי לדבר אל עצמי. "הכול בסדר, גילי. תירגעי. את נוהגת בזהירות, את בשליטה". אבל הגוף לא ממש הקשיב לי. גם כשהראש ניסה לשכנע שהכול בסדר, השרירים המשיכו לקפוץ בכל פעם שמכונית הגיחה מעבר לעיקול.
    כשסוף סוף הגעתי לת'ת הייתי משוכנעת שהחלק הקשה מאחוריי. טעיתי. כמעט החמצתי פנייה קטנה שהובילה לגשר ואל כביש משובש להחריד. אחרי כל הפיתולים של האלפים האלבניים מצאתי את עצמי פתאום על דרך שהזכירה לי את הכבישים בהימלאיה ההודית: בורות עמוקים, אבנים, וקטעים שבורים שגרמו לקונה לקפצץ.

    הפעם חששתי שאפגע בגחון המכונית השכורה ושכל ההרפתקה הזאת תסתיים באופן הרבה פחות רומנטי מכפי שתכננתי. הסבלנות שלי התחילה להיגמר. מקום הלינה לא נראה באופק ולא הצלחתי למצוא אותו בכפר. החלטתי להשאיר את הקונה ולצאת לחפש ברגל. אחרי הדרך שעברנו יחד לא התכוונתי לגרור את קונה לעוד הרפתקה מיותרת בלי לדעת לאן אני נוסעת.

     

     

    אדם מקומי שפגשתי הסביר לי שעליי להמשיך ולטפס עוד כשתי דקות. לטפס, כמובן, כי מה עוד יכולה נהגת עייפה לבקש אחרי יום כזה אם לא עוד דרך עפר צרה במעלה ההר, רגע לפני שהיא מגיעה למיטה המיוחלת. זה היה הפינאלה המעצבן של יום הנהיגה הראשון שלי באלבניה.

    אבל כשיצאתי מת'ת כעבור שלושה ימים ונאלצתי לחזור באותו כביש לכיוון פישטה (Fishtë), גיליתי משהו מפתיע: הדרך לא השתנתה, אבל אני כן. את הנסיעה חזרה עברתי בלי לעצור אפילו פעם אחת. פשוט נהגתי בטבעיות של נהגת מנוסה.

    למתכננים ביקור בת׳ת, דעו ששקודרה היא שער הכניסה העירוני לצפון ההררי. לפני שעולים להרים אפשר לבקר במצודת רוזפה (Rozafa) שמשקיפה על העיר, האגם והנהרות. זה גם מקום טוב להתארגנות: לקנות מזון, להצטייד בכסף ולברר עם המארחים את מצב הדרך ואת מיקום החניה.

    ת׳ת עצמה ראויה ליותר מהגעה, צילום ויציאה. מפל גרונאס (Grunas), הקניון שסביבו והליכות בעמק הן סיבות לצאת מן המכונית. את מסלול ההליכה בוחרים לפי נקודת הלינה, מצב השביל והכושר האישי; הכפר מפוזר, ולכן זמן הליכה מ״ת׳ת״ משתנה בהתאם לרצון וליכולת האישית. אם רוצים לבקר גם ב'עין הכחולה של ת׳ת', כדאי להקדיש לה זמן בנפרד. זו לא העין הכחולה שבדרום אלבניה, ליד סרנדה.

    שני העמקים, ת׳ת וּואלבונה, קרובים על המפה, אבל החיבור ההררי המוכר ביניהם הוא מסלול הליכה. אל תבנו על ״קפיצה״ ישירה במכונית מעל מעבר ההרים. מי שמשלב את הטרק צריך לתכנן בנפרד מה עושים עם הרכב, עם הציוד ועם לינה בקצה השני. מי שמטייל ברכב בלבד, כמוני, ממשיך אל העמק האחר בדרך עוקפת. גם לוח הזמנים שלי, שכלל חזרה מת׳ת ופנייה לקומן, נבע מכך.

     

    שני מקומות שחייבים ללון בהם לפחות לילה אחד

     

    1. פישטה – לטעום את אלבניה דרך אגרוטוריזם

    בכפר פישטה (Fishtë), באזור לז׳ה (Lezhë), מדרום לשקודרה, גיליתי צד אחר של אלבניה: אגרו-תיירות, שפגשתי יותר ויותר ככל שהטיול התקדם.
    לצד תחושת הזמן שעצר מלכת בכפרים, פועמת בה גם רוח של התחדשות. האגרו-תיירות מובילה מגמת חזרה לאדמה, למסורות החקלאיות, ולמטבח הכפרי בטוויסט מודרני, גאווה מקומית וחוויית אירוח מצטיינת.
    אחד המקומות המזוהים ביותר עם התנועה הזאת הוא מריזי אי זנבה, (Mrizi i Zanave) שהפך את הכפר הקטן פישטה ליעד קולינרי.

    אני ממליצה לא להגיע לפה רק לארוחה מדהימה במחיר מצחיק, ולהמשיך הלאה, אלא לקחת סיור מודרך של כחצי שעה כדי לראות את היקב, המגבנה, מקרר עישון הבשרים, פס ייצור של ריבות, משק חקלאי ועוד. יש גם חנות עם מוצרים מעשרות משקים ויצרנים שונים מן האזור.

    מומלץ להקדיש לפישטה לפחות לילה אחד כדי לחוות את האווירה הכפרית ולהתנתק ממסכים. לצערי לא היה מקום לינה פנוי במריזי אי זנבה, לכן ישנתי בבית אירוח בחווה סמוכה בשם Me ra (מֶה רָה). כך יכולתי לראות על הבוקר את להקת התרנגולות שהטילו את הביצים לארוחת הבוקר שלי.

    פישטה נמצאת באזור לז׳ה, בין המרחב העירוני של שקודרה לבין מרכז אלבניה. במריזי אי זנאבה אפשר לשלב ארוחה עם ביקור במתקני ייצור של יין, גבינות, ריבות ובשרים; ההיכרות עם הייצור היא חלק מן העניין, ולא רק קישוט סביב שולחן האוכל. יש לתאם חדר וארוחה בנפרד.

     

     

    2. אגם קומן, או למה נפרדתי מהקונה לטובת תאילנד האלבנית

    אגם קומן (Komani Lake) בצפון אלבניה הוא אגם מלאכותי שנוצר למען סכר הידרואלקטרי. האגם מתפתל בין הרים גבוהים ובחלק מהמקומות נראה ממש כמו פיורד נורווגי.

    הפעם עמד בפניי אתגר לוגיסטי לא שגרתי. רציתי לבלות לילה בנהר שאלה, שאליו מגיעים בסירה ולא במכונית, ולהמשיך משם לעיירה 'ולבונה'. כשהגעתי לנמל קומן גיליתי שאחרי כל הבירורים שעשיתי ממש לא מובן לאן צריך ללכת. לשמחתי מצאתי צוות מיומן שהסביר לי למי למסור כל שובר: להעברת ה'קונה' במעבורת, להפלגה שלי בסירת הנהר, וללינה.

    הקונה המשיכה בלעדיי במעבורת לכיוון פירזה (Fierzë), ואנשי הצוות הורידו אותה מהמעבורת והחנו אותה ליד הנמל, במרחק נהיגה קצר. אני יצאתי בסירה אל נהר שאלה, ואת המכונית פגשתי למחרת.

    נהר שאלה (Shala River) זורם בין ההרים ונשפך אל מאגר קומאן. באזור המפגש שלו עם האגם יש מים צלולים במיוחד, חוף ענק עם חלוקי נחל, מסעדות, ובתי הארחה ממש על קו המים. הרגשתי כמו ב"תאילנד למתקדמים" וחוויתי הפתעה שומטת לסת.

    רבים מגיעים לנהר שאלה לכמה שעות בלבד. נהנים מארוחה באחת המסעדות, ואם מזג האוויר חם הם מתמסרים לשמש בעיניים עצומות. אני בחרתי להישאר ללילה, וזאת הייתה החלטה מעולה ומומלצת.

    ישנתי במלון חביב שהגישה אליו בסירה בלבד. לשמחתי היה לי חשמל, אינטרנט טוב ומיזוג אוויר, אבל זה לא מובן מאליו באזור הזה. את המזוודה הגדולה השארתי בתא המטען ברכב ולקחתי איתי רק תיק עם מה שנחוץ ללילה אחד. אחרי שבועות של סחיבת מטען זאת הייתה החלטה מבורכת. הלינה אפשרה לי להכיר את נהר שאלה מעבר לשעות העומס, כשסירות מבקרי היום כבר עזבו. אפשר לברר במקום לגבי מסלולי הליכה או השכרת קיאק.

    למחרת הפלגתי ממקום הלינה לפירזה והמשכתי לעבר ואלבונה (Valbonë). בעיניי היא לא להיט, אבל כך הצלחתי לשלב לילה על המים בתוך מסע נהיגה רציף.
    שילמתי 64 אירו להעברת המכונית, 20 אירו להפלגה שלי, ועוד 80 אירו ללינה שכללה ארוחת בוקר והפלגה לפירזה.

    מי שרוצה ללון לילה ב'שאלה' ולחזור לקומן יכול לברר על חניה והפלגה הלוך ושוב במקום לשלוח את המכונית לפירזה. מי שממשיך לוואלבונה צריך לתכנן את היציאה מפירזה, ואת הנסיעה לעמק.

    ואלבונה לא העיפה לי את הסכך, אבל זאת דעתי בלבד ולא סיבה למחוק אותה מן המפה. העמק מתאים למי שאוהב ללכת ומחפש נוף אלפיני ושהות בהרים. למי שלא יוצא לטרקים השאלה היא מה לעשות ביום שהוקצה למקום: הליכה בעמק, צילום ועצירות ליד הנהר, או מסלול נסיעה באזור.

     

     

    בין הצפון לחוף — פריזרן, קרויה ובראט

    מכאן עבר המסע שלי גם בפריזרן, בקרויה ובבראט. פריזרן (Prizren) היא עיר בדרום קוסובו, ולא באלבניה. המרכז ההיסטורי שלה מתכנס סביב הנהר, גשר האבן, כיכר שדרוואן ומסגד סינאן פאשה.

    המצודה מעל העיר מוסיפה תצפית על הגגות, ואפשר להשאיר את הרכב בחניה מוסדרת וללכת ברגל סביב המרכז והמצודה במקום להעביר את הזמן בחיפוש מעבר ברחובות הצרים של מרכז העיר העתיקה. חשוב לזכור ששילוב גיחה לקוסובו מחייב הרשאה מראש של חברת ההשכרה ובדיקת תוקף הביטוח לרכב.

    קרויה (Krujë), מצפון לטיראנה, מעלה את סיפורו של סקנדרבג ואת המצודה והבזאר העתיק. הרחוב המרוצף והחנויות המובילות למצודה הם חלק מהביקור, לא רק מסדרון בין חניה למוזיאון. כדאי להקדיש חצי יום רגוע לבזאר ולמתחם המצודה ולהימנע מלהעמיס את שניהם על סוף יום נהיגה ארוך.

    בבראט (Berat) כדאי לטייל ברגל. הרבעים מנגאלם (Mangalem) וגוריצה (Gorica), משני עברי נהר אוסום, והמצודה שמעליהן, מספרים סיפור משתי זוויות: העיר שעל המדרון והעיר שרואים מלמעלה.
    המרכז ההיסטורי מוכר בידי אונסק״ו יחד עם ג׳ירוקסטרה. לינה מאפשרת לפצל את העלייה למצודה ואת ההליכה ברבעים, במקום לעשות הכול בחום של אמצע היום. כשמזמינים חדר בעיר העתיקה, שואלים לא רק אם יש חניה אלא מה המרחק בינה לבין החדר, וכמה מדרגות מפרידות ביניהם…

     

     

    לוותר על הריביירה בספטמבר

    הגעתי לריביירה האלבנית בדרום-מערב המדינה בסוף ספטמבר. עצרתי ליומיים בוולורה (Vlorë), ליומיים בסרנדה (Sarandë), ויצאתי גם להימרה (Himarë) ולקסמיל (Ksamil). בכמה מהמקומות שבהם עברתי כבר הורגש סיום העונה.

    אני חייבת להודות שהלב קצת מתכווץ לראות איך הקיץ נארז ונעלם מול העיניים. בתי הקפה כמעט כולם סגורים, מיטות השיזוף מקופלות, הסככות נערמות בצד, ואנשים מעמיסים ציוד על מכוניות מסחריות. חלק מהמסעדות סגרו את שעריהן ואחרות עמדו בשיממונן כאילו הן מחכות שהעונה הבאה תתחיל.

    הים עדיין היה יפהפה, אבל המים היו קרים מדי לרחצה. במקום חופים מלאי חיים פגשתי תפאורה של חופשה שכבר הסתיימה. בקסמיל עוד ניסו להחזיק את העונה בכוח. אנשים חיפשו פיסת שמש והתמקמו בכל פינה אפשרית, אבל ברגע שהשמש שקעה הרחובות התרוקנו בבת אחת.

    מצד שני – ביולי ובאוגוסט המקומות האלה עמוסים עד כדי מחנק. לכן, אם הייתי צריכה לבחור מתי להגיע שוב לריוויירה האלבנית הייתי בוחרת באביב, כשהמקומות מתחילים להתעורר אבל לפני שההמונים משתלטים עליהם.
    זה מסביר למה אני הייתי מוותרת על חלק מן האתרים בביקור שלי אבל לא אומר שלמטייל אחר אין מה לעשות בריביירה בסתיו: אם מטרתכם שחייה, ברים, וחיי חוף – צריך לוודא שהשירותים שאתם מחפשים פועלים. אם המטרה היא נוף, עיירות, ומורשת, אז גם החוף מציע חוויה מהנה.

    וולורה היא תחנת מוצא למרחב החוף הדרומי; הימרה נמצאת בהמשך הריביירה היונית; סרנדה, דרומה יותר, יכולה לשמש בסיס לקסמיל ולבוטרינט. מעבר ביניהן כרוך בזמן נהיגה, לכן בחירה בבסיס לינה צריכה להתאים למקומות שאליהם רוצים להגיע.  בין ולורה להמשך קו החוף יש בחירה שחשוב להכיר: מעבר לוגארה ההררי מול המנהרה שנפתחה לתנועה בשנת 2024. מי שמבקש את הדרך הנופית צריך לוודא שמערכת הניווט לא תדלג אותו דרך המנהרה; מי שמעדיף להפחית פיתולים יכול לבדוק את חלופת המנהרה.

    סביב הימרה אפשר לשלב את מצודת פורטו פלרמו, בין הימרה לקפארו, בלי להפוך כל מפרץ למקום לינה חדש. מדרום לסרנדה, בוטרינט (Butrint) מוסיפה שכבות יווניות, רומיות וביזנטיות בתוך נוף של מים וצמחייה. האתר הוא אתר מורשת עולמית, ואפשר להפוך אותו לעוגן של יום המשלב גם את אזור קסמיל.

     

     

    כשהתוכנית נגמרת, הכביש ממשיך: הארכתי את המסע

    עוד כשהייתי בסרנדה החלטתי להאריך את המסע בשבוע, ולצורך זה דחיתי את מועד הטיסה לישראל. במקור תכננתי להמשיך מפרמט לקורצ'ה ומשם לטיראנה, שבה הזמנתי עשרה ימי מנוחה. אלא שבמהלך הטיול נחשפתי לדיווחים על הפגנות אלימות במרכז הבירה, לכן קיצרתי בהדרגה את השהייה המתוכננת בעיר.

    לבסוף החלטתי להגיע לטיראנה רק ביומיים האחרונים, לקראת הטיסה הביתה. בימים שהתפנו הוספתי לילות לינה במקומות שתוכננו, ובנוסף לכך גם לינות בכפרים שלגור וטושרמישט, שבו נשארתי שבוע ויצאתי ממנה לשתי גיחות נהיגה במקדוניה הצפונית. חברת ההשכרה גילתה גמישות ואפשרה לי להישאר עם הקונה עד הטיסה, ולהחזיר אותה בשדה התעופה.

    המסע שלי נמשך כחודש וחצי וכלל 15 מקומות לינה. בכל מעבר כזה העמסתי מחדש בתא המטען של ה'קונה' מזוודה של 25 קילוגרמים, תיק גדול עם מחשב, מזכרות שהצטברו בדרך, תרמיל, ותיק אישי.
    תא המטען המרווח, ובעיקר הכיסוי שהסתיר את הציוד מעיני העוברים ושבים, העניקו יתרון חשוב.

     

     

    ג׳ירוקסטרה ופרמט: מהים אל ערי האבן והנהרות

    אחרי סרנדה פנה המסלול שלי פנימה, לג׳ירוקסטרה (Gjirokastër) ולפרמט (Përmet). המעבר הזה משנה גם את קצב הטיול: את החוף מחליפים עליות, נהרות והרים.
    ג׳ירוקסטרה בנויה על מדרון מעל עמק דרינו, עם גגות אבן, בתי מידות, בזאר ומצודה. המורשת העות׳מאנית שלה היא חלק מהסיבה להכרה של אונסק״ו. במקום להסתפק בתצפית מן הכביש אפשר לתכנן הליכה בין הבזאר למצודה, ולברר על ביקור באחד הבתים ההיסטוריים שפתוחים לקהל.

    כדי ליהנות מהעיר ולא להילחם במזוודה כדאי לוודא מראש שמקום הלינה נמצא במקום נגיש לרכב, ומה הפירוש של ״חניה סמוכה״. לריצוף האבן ולשיפועים מתאימות נעלי הליכה, במיוחד כשהמשטח רטוב.
    פרמט, בעמק ויוסה (Vjosa), היא בסיס לטבע ולפעילויות סביב הנהר. המעיינות התרמיים של בניה (Bënjë) נמצאים ליד נהר לנגריצה, באזור שבו יש גם גשר אבן וקניון. כאן חשוב להפריד בין הגעה לבריכות לבין כניסה למסלול בתוך קניון: רחצה, הליכה במים ורפטינג הם פעילויות שונות שדורשות ציוד שונה.

    מפרמט לקורצ׳ה המסלול שלי עבר באזור שלגור. זהו יום שכדאי להשאיר בו מרווח לעצירה ולנוף. ההמלצה המעשית היא לא להוסיף עוד אתר בדרך אלא לבדוק מראש את ציר הנסיעה ואת נקודת הלינה ולא לבחור בקיצור רק כי המפה מציגה חיסכון קטן בזמן.

     

    שלגור: הפתעה קטנה בדרך מפרמט לקורצ׳ה

    בדרך מפרמט (Përmet) לקורצ'ה (Korçë) עצרתי במקום מקסים: כפר קטן בשם שלגור (Shelegur) בתוך נוף הררי עם אגם קטן, ולצדו פינת טבע נעימה.

    ישנתי במלון חביב ומבודד מול האגם ובנסיעה קצרה ממנו מצאתי את פארמה סוטירה (Farma Sotira), חוות אגרו-תיירות עם בקתות, מסעדה שמגישה דגי פורל מהבריכות, וחוות סוסים שמארגנת רכיבות. את משך הרכיבה ואת התאמתה לניסיון צריך לתאם עם המקום.

    פארמה סוטירה מציעה בקתות, קמפינג ורכיבה על סוסים. למי שבוחר ללון כאן כדאי לברר לא רק איזה חדר פנוי אלא אם אפשר לאכול בערב, מה כולל המחיר, ומה אופי הרכיבה: שיעור קצר, יציאה למתחילים או מסלול ארוך. אם מגיעים בגלל סוסים חשוב לתאם את הפעילות הזאת מראש.

    קורצ׳ה (Korçë), בהמשך המסלול, היא הזדמנות לעצירה עירונית בדרום-מזרח אלבניה: הבזאר הישן, אזור המדרחוב, וקתדרלת 'תחיית ישו' יכולים למלא יום רגוע שלא דורש עוד שעות מאחורי ההגה. אפשר לבקר במוזיאון הצלם ג׳ון מילי שיכול לעניין חובבי צילום.

    דארדה, כפר הררי באזור קורצ׳ה, מתאים לגיחה נפרדת של נוף, הליכה ואוכל מקומי.

     

     

    הכביש הכי מפחיד: שלכת אלבנית מושלמת

    לקראת הרבע האחרון של מסע נהיגה של 2,000 קילומטרים באלבניה לא באמת הייתה לי סיבה לנסוע בכביש הזה. כלומר, הייתה סיבה, אבל ספק אם היא הייתה משכנעת מישהו אחר: רציתי לראות שלכת במיטבה. התייעצתי עם הצ'אט וזה מה שהוא המליץ לי לעשות.

    בין קורצ׳ה לאגם אוחריד פגשתי שלכת מדהימה, בדיוק כמו שחלמתי. גוני צהוב, כתום ואדום כיסו את המדרונות, ולא יכולתי להפסיק לעצור ולצלם. תהיתי למה אני הנהגת היחידה על הכביש.
    בהתחלה הדרך הייתה צרה, אבל לא משהו שלא התמודדתי אתו כבר במסע הזה. ואז הגעתי לכפר סיניצ'ה (Sinicë), שממנו חשבתי להגיע למפל סיניצ'ה. שם נגמר הביטחון שלי. מולי נפרשה דרך שנראתה כאילו נועדה לחמורים: אבני שפה שבורות, דרך משובשת, ואף מכונית אחרת שתוכל לשכנע אותי שאני במקום הנכון.

    עשיתי מה שכבר למדתי לעשות בכפרים שנראו נטושים: צפצפתי. אחרי זמן קצר יצא גבר מקומי. הוא לא דיבר אנגלית, אני לא דוברת אלבנית, אבל הפחד שלי כנראה לא דרש תרגום. הצבעתי על הדרך שלפניי ושאלתי, בתנועות ידיים, אם באמת אמורים לנסוע שם.

    "אבש, אבש", הוא אמר לי. "לאט, לאט". האפשרות לחזור לאחור, לדרך של לפחות שעה וחצי, נראתה לי באותו רגע בלתי מתקבלת על הדעת. נכנסתי למכונית, ביקשתי קצת עזרה מאלת המזל, והתחלתי להתקדם במהירות של כעשרה קמ"ש.

    גוגל מפות, שליווה אותי עד אז, כבר לא הצליח להציג לי דרך ברורה. כשהופיע מולי סוף סוף ג'יפ סימנתי לנהג לעצור. גם הוא לא דיבר אנגלית. הוא רק החווה בידו להמשיך ישר. כאילו שהייתה לי אפשרות אחרת.

    כעשרים דקות המשכתי לנהוג, מחפשת סימן לכך שהדרך הזאת באמת מובילה לאנשהו. ואז הופיע קצה של כביש צר. התפתלתי איתו עוד כעשר דקות עד שלפתע נפתח לפניי כביש של ממש. נשמתי לרווחה.

    בדרכי חלפתי על פני כפרים מרתקים. פגשתי אלבניה כפרית, רחוקה מן המוקדים המתויירים. גברים עם חמורים ועליהם ערמות של כרישה, עגלות אחרות רתומות לסוסים, וגם עשרות עזים וכבשים באמצע הכביש, מחכות לרועה.
    מבעד לחלון חלפו תמונות: חבורת גברים מבוגרים יושבים על ספסל, שעונים על מקל. נשים גורפות עלי שלכת עם מטאטא זרדים. חיים שנדמה כי הם מתנהלים בקצב משלהם. חייכתי, ובעצירות צילמתי, ולפעמים נופפנו זה לזו לשלום.

     

     

    לבד על הכביש, לבד גם בעצירות

    אני רגילה ואוהבת לטייל לבד, אבל באלבניה גיליתי שהמרחב הציבורי מאוד גברי. זה פרט חשוב ורלוונטי לנהגת סולו. במיוחד כשרציתי רגע הפוגה לקפה, מים, שירותים, וכמה דקות בלי להחליט לאן להפנות את ההגה.
    בכל בתי הקפה שבהם עצרתי להתרענן במהלך המסע הזה מצאתי את עצמי האישה היחידה בין גברים. כשהייתי נכנסת, לא רק מבטים ננעצו בי; גם אוזניים הקשיבו לשאלותיי ולבקשותיי.

    לא הרגשתי פחד בשום צורה אבל לא הייתי נינוחה מספיק כדי להתיישב, לכן הסתפקתי בקפה בכוס חד פעמית, כריך או טוסט, וחזרתי אל מבצרי על ארבע. ויתרתי על התרוקנות בשירותים של בתי קפה, והעדפתי לעצור בתחנות דלק שגם בהן לא פגשתי נשים, למרבה הפלא.

     

     

    גרנד פינאלה בטושרמישט: גני מונה וטיולי כוכב

    אחרי שבועות של נהיגה על כבישים מפותלים, ומעברים בלתי פוסקים בין מקומות לינה, הגעתי לטושרמישט (Tushemisht) – כפר ישנוני מחוץ לעונה, שנשען על שפת אגם אוחריד.
    כשהבנתי שמקום הלינה שלי נמצא בצמוד לפארק המרהיב דרילון (Drilon) החלטתי להישאר שבוע שלם. ההחלטה התחזקה ככל שהתבהרה התמונה של ההפגנות האלימות בלב טיראנה.

    פארק דרילון הרגיש לי כמו גלויה מתוך ציור אימפרסיוניסטי, או פינה מגני ז'יברני של קלוד מונה בצרפת. חזרתי לצעוד בו שוב ושוב, צילמתי שוב ושוב את המים, הצמחייה והשלכת המפוארת באור השקיעה הרך. ישבתי באחת המסעדות ובלעתי בעיניים את הנוף. היופי הזה עורר בי השראה והתיישבתי לצייר אותו.

    אבל השבוע בטושרמישט לא היה רק שבוע של מנוחה. הוא הפך להזדמנות נהדרת לטיולי כוכב: נסעתי לסידורים בפוגרדץ (Pogradec), העיר הסמוכה על שפת האגם בצד האלבני.
    מצפון לפוגרדץ נמצא הכפר לין (Lin), היושב על לשון יבשה שחודרת אל המים ונראה כמו תפאורה לסרט כפרי מן המאה הקודמת. ומעבר לאגם חיכתה לי מדינה נוספת: מטושרמישט יצאתי לשני טיולי יום נפרדים במקדוניה הצפונית.

    טושרמישט נמצאת סמוך לפוגרדץ, בקצה הדרום־מזרחי של החוף האלבני של אגם אוחריד. דרילון היא מערכת של מעיינות וערוצי מים סמוכה לכפר, ולכן אפשר לשלב הליכה קצרה וחזרה לאותו חדר, בלי להפוך כל יציאה ליום נהיגה.

    פוגרדץ מוסיפה טיילת ושירותים עירוניים; לין נמצאת מצפון לה, על חצי אי בחופו המערבי של האגם. בלין נמצאו שרידי כנסייה נוצרית מן המאה השישית, אבל אם מתכננים לבקר שם צריך לברר מראש את הסדרי הגישה.
    אגם אוחריד הוא אתר מורשת עולמית שמשלב טבע ותרבות. ההכרה בו הורחבה בשנת 2019 גם לחלק האלבני של האגם, ומבחינת מטיילים ברכב האגם הוא גם גבול בינלאומי.

    בטיול הראשון חציתי את הגבול לכיוון מנזר סנט נאום (Saint Naum) ששוכן בקצה הדרומי של אגם אוחריד, וזה מתחם מנזר עתיק, שופע טבע. שיא הביקור עבורי היה שיט קצר בסירת משוטים באזור המעיינות. המים שקופים להפליא, הצמחייה שמתחת, בגווני ירוק-טורקיז, היפנטה אותי ולכן ביליתי שם שעתיים.

     

     

    משם המשכתי לעיר אוחריד (Ohrid) שבה מתפתלות סמטאות של בתי אבן וכנסיות, ויש גם חנויות רבות של ״פניני אוחריד״ – תכשיטים שמזוהים עם מלאכה מקומית ולא פנינים טבעיות שנשלו מן האגם.
    המנזר והמעיינות נמצאים בדרום האגם, סמוך למסלול החצייה מטושרמישט; העיר אוחריד נמצאת צפונה יותר, לאורך החוף המזרחי. אפשר להתחיל במנזר ובשיט, להמשיך לעיר, ולהחליט כמה רוצים ללכת לפני החזרה. במתחם סנט נאום המעיינות הם חלק משמעותי מן הביקור. יש שם מערכת נביעות של מים צלולים וקרים שנשפכים לאגם, וכדאי לתאם מראש שיט באגם.

    מי שמחפש מסלול רגלי בעיר אוחריד יכול להתמקד בעיר העתיקה, בכנסיית סנט ג׳ון בקנאו ובאזור המצודה. בחירה בכמה מן האתרים צריכה להביא בחשבון גם עליות ואת משך החזרה לגבול.

    בטיול השני בחרתי בכיוון אחר. נסעתי למעבר הגבול קפה ת׳אנה (Qafë Thanë), ומשם המשכתי לכפר רדוז׳דה (Radožda), על שפת האגם בצד המקדוני. מעל הכפר יש כנסיית מערה שמוקדשת למלאך מיכאל, ובה ציורי קיר בני מאות שנים. נודע לי על הכנסייה והמלאך, מבעלת המסעדה שמתחתיה, שנקראת ״שתי הפנינים״. היא גם זו שמחזיקה במפתח לכנסיה. כך מצאתי את עצמי עולה עם חיוך בגרם מדרגות ארוך עם מפתח לכנסיית מערה עתיקה, שעובר מיד ליד וחוזר למגירה במסעדה.

     

     

    המשכתי לכיוון מעיינות ובצ׳אני (Vevčani Springs) שנובעים במורדות הרי יבלניצה. עצרתי בסטרוגה (Struga), העיר שבה נהר הדרין השחור יוצא מאגם אוחריד, ואז גוגל מפות איבד את הצפון. מקומי שחנה היכן שעצרתי התנדב להראות לי את הדרך.

    אמרתי לו את שם המעיינות והוא משך בכתפיו ואמר: "סעי אחרי". נתתי בו אמון בלי לחשוב פעמיים. לפני נסע אלבני צעיר, בג'יפ חדש ומפואר במשך כ-25 דקות. כאשר הגענו לכביש עם שער, הוא יצא מהאוטו וסימן לי להמשיך ישר והראה לי את שתי כפות הידיים. הבנתי: 10 דקות, וכך באמת היה.

    אלא שכאן ציפתה לי אכזבה: הגעתי בתקופה שבה זרימת המים קלושה. מסתבר שלא כל יעד שמצטלם נהדר בהמלצות נראה כך ביום שבו מגיעים אליו.
    הגיחה השנייה הובילה אותי לצדו האחר של האגם: מעבר קפה ת׳אנה מוביל אל הצד המערבי של מקדוניה הצפונית. רדוז׳דה יושבת מדרום לסטרוגה על שפת המים; ובצ׳אני נמצאת בפנים הארץ, למרגלות יבלניצה. לכן נכון לחשוב על היום הזה כעל שילוב של כפר חוף, עיר נהר ומעיינות הרריים, ולא כעל ״עוד סיבוב ליד המנזר״.

     

     

    כשגוגל נעלם והאגם הוא המצפן

    לשתי הגיחות שלי למקדוניה הצפונית היה מכנה משותף מתסכל: אחרי כ-40 דקות נסיעה הודיע לי גוגל מפות שהוא לא מצליח למצוא את המיקום שלי. זה כבר קרה לי קודם גם בגיחה של יום טיול לקוסובו. הפעלתי את הטלפון מחדש, בדקתי שהנתונים הסלולריים עובדים, וניסיתי שוב ושוב להחזיר את הניווט לחיים. שום דבר לא עזר.

    מצאתי את עצמי מחפשת תחנות דלק, מבקשת ממתדלקים חביבים להתחבר לרשת האינטרנט שלהם ומחזיקה אצבעות שהחיבור יאפשר לי לפחות לטעון מחדש את המסלול. לא בדיוק חוויית הניווט העצמאית שעליה בניתי. אבל הרגע המלחיץ ביותר הגיע בעיר אוחריד. השעה הייתה שבע בערב, בחוץ כבר שרר חושך מוחלט, ואני הייתי במרחק של כשעה ורבע מטושרמישט. בדרך חיכו לי עוד יציאה ממקדוניה הצפונית וכניסה לאלבניה, וגוגל מפות שוב לא ידע לומר לי היכן אני נמצאת. עצרתי נער מקומי, ולשמחתי הוא דיבר אנגלית. הוא הסביר לי שאני צריכה לחפש את השילוט למנזר סנט נאום. משם זכרתי שהגבול האלבני כבר נמצא במרחק של כרבע שעה.

    חיפשתי את השלט למנזר ונאחזתי גם בדבר אחד שזכרתי מההלוך: שאני צריכה לנסוע במקביל לאגם. באותו ערב אגם אוחריד היה עבורי לא רק נוף יפה אלא גם נקודת התמצאות.
    כשהגעתי מותשת למעבר הגבול המקדוני, גיליתי שהשערים סגורים. רק זה היה חסר לי כעת, אז יצאתי מהרכב ושאגתי "הלו". כעבור רגע יצא מאחד הביתנים גבר ישנוני, ובעיניים טרוטות החתים לי את הדרכון. אחרי בדיקת דרכון גם במעבר האלבני, יכולתי סוף סוף לנשום לרווחה.

    הלקח: לגבות את המסלול לפני יציאה ממקום הלינה. להוריד מפות של מלוא המסלול, לרבות המדינה השכנה, לשמור את כתובת המלון ואת שם מעבר הגבול, ולבדוק שחבילת הגלישה כוללת את המדינות הנוספות.

     

    אלבשן וטיראנה: סוף המסע

    הדרך מטושרמישט לטיראנה הייתה מבחינתי פינאלה רגוע יותר, דרך SH3 ו־A3. עצרתי לקפה במתחם המבוצר של אלבשן (Elbasan), עיר שהייתה עבורי הפוגה נעימה בדרך אל הבירה.
    בטיראנה לקחתי מלון מחוץ למרכז, בגלל ההפגנות, ונשארתי עם הרכב כדי להגיע איתו אל שדה התעופה.

    הגעתי בנסיעה קצרה אל קזרמה א צ׳רניט (Kazerma e Cerenit). מקום ענק ומסקרן שהוקם במתחם קסרקטינים צבאיים לשעבר באזור סורל (Surrel), עם מסעדה כפרית טעימה להפליא, בונקרים שהוסבו למחלבה, יקב, וחללי תצוגה מן העבר הצבאי. יש גם אפשרויות לינה בבקתות ובמבנים שהוסבו לאירוח.

    אלבשן נמצאת על ציר החזרה מן הדרום-מזרח לטיראנה, והמתחם המבוצר שלה מאפשר להפוך עצירת קפה לסיבוב קצר ברגל.

     

     

    מידע מעשי: נהיגה, השכרת רכב ועלויות

    במסע שלי, מחוץ לעונה, שילמתי בדרך כלל בין 30 ל-50 אירו ללילה במקומות לינה מסוגים שונים, ובין 5 ל-20 אירו לארוחה. כך חוויתי את אלבניה כזולה מאוד.

    המטבע המקומי הוא לק אלבני (ALL) וחשוב להצטייד במזומן למרות שעסקים רבים מקבלים כרטיסי אשראי. לנוהגים עם רישיון ישראלי: חשוב להפיק רישיון נהיגה בינלאומי ולשאת אותו לצד רישיון הפלסטיק הישראלי.

    כדאי לבחור ברכב בהתאם למסלול המתוכנן. לי היו חשובים גיר אוטומטי, תא מטען גדול, מיזוג, וחברת השכרה גמישה שאפשרה הארכה. לפני ששוכרים רכב באלבניה חשוב לוודא שחברת ההשכרה מתירה יציאה למדינות השכנות, ואל תחכו למעבר הגבול כדי לברר אם יש לכם ביטוח.

    בדקו מראש אם חבילת הסלולר שלכם כוללת מדינות שכנות. הניסיון שלי בקוסובו ובמקדוניה הצפונית היה דרמטי ומלחיץ. מומלץ להוריד מראש מפות, לבדוק שחבילת הגלישה מתאימה לכל המדינות במסלול, ולשמור את שמות היעדים והכתובות באופן שאפשר לגשת אליהם בלי אינטרנט.

    למי שרוצה להפליג באגם קומן ולהמשיך אל נהר שאלה – צריך להזמין מראש את המעבורת לרכב, את סירת הנוסעים ואת הלינה; כדאי לשמור את שלושת השוברים בטלפון וגם בעותק מודפס ולוודא מראש מי מקבל את הרכב והיכן בדיוק אוספים אותו למחרת.

     

     

    אפילוג

    מאחורי ההגה גיליתי ארץ שממדיה מתעתעים. לעיתים נדמה היה לי שאני חוצה יבשת שלמה ולא מדינה אחת בבלקן. הרגשתי שככל שאני מתקדמת, הארץ לא נגמרת אלא נפתחת לעוד ועוד מרחבים.

    הדרכים התפתלו בין רכסי הרים, עמקים, כפרים ונופים שהתחלפו ללא הרף. הנהיגה הייתה ממושכת ולעיתים מתישה, אבל מעולם לא חדגונית. הגיוון הנופי עורר בי סקרנות בלתי פוסקת ושמר על הריכוז והערנות שלי.

    בסוף, אחרי אלפיים קילומטרים של כבישים, הרים, גשם, כתמי בוץ, דרכים משובשות והרבה מאוד רגעים שבהם היינו רק שתינו, קונה ואני, דאגתי לשטוף אותה לפני ההחזרה לחברת ההשכרה בשדה התעופה. הרי לא נפרדים משותפה מושלמת למסע בלי לומר תודה.

     

     

    כדי לעקוב אחר מסעות נהיגה וטיולים מלאי השראה היכנסו לבלוג לטייל עם גילי או לעמוד האינסטגרם של גילי

    יש לכם סיפורי מסע מרתקים שתרצו לחלוק עם אחרים? כתבו לנו אל: editor.thecar@gmail.com

     

    לקריאה נוספת:

    2,000 קילומטרים בפלופונס: המסע של גילי מצא על כבישי יוון

    השכרת רכב בחו"ל: המדריך המלא לישראלים

    טיול לסופ"ש: אל אגמון החולה המחודש

     

    תמונה של גילי מצא

    גילי מצא

    גילי מצא, בעלת הבלוג 'לטייל עם גילי', היא עיתונאית, צלמת וטיילת שפרסמה כתבות וטורים כמעט בכל העיתונים והמגזינים המובילים בישראל. גילי מטיילת וכותבת על מסעות עצמאיים שהיא עורכת בארץ ובעולם.
  • Ad
  • Ad
  • Ad
  • Ad
  • Ad
  • Ad
  • מסע נשי סולו באלבניה: באתי בשביל הנופים, נשארתי להרפתקה

    רשמנו לפנינו את ההתעניינות בדגם זה, ובקרוב נפיק מבחן. השאירו לנו את פרטיכם ונשלח אליכם את המבחן כאשר נפרסם אותו. 

    אם תרצו בינתיים לבחון דגם זה בעצמכם – נא מלאו את הטופס הבא:

    הזמנת נסיעת מבחן ברכב חשמלי

    אני, בעל/ת רישיון נהיגה מתאים, מבקש/ת בזאת מצוות TheCar לתאם עבורי נסיעת מבחן ברכב חשמלי.