Ad

לזכור ולא לשכוח: השלטון הנאצי ותעשיית הרכב הגרמנית

72 שנים לאחר נפילת השלטון הנאצי וסיומה של התקופה החשוכה ביותר בתולדות האנושות, מזכרות נאציות נמכרות באופן חופשי ברשת וכמעט אף אחד לא מחרים את תוצרת גרמניה. ועדיין, יש לזכור שבתקופת הנאצים תעשיית הרכב הגרמנית שימשה מנוף חשוב להנחלת אידיאולוגית הגזע - מהמצאת החיפושית ועד לשימוש נרחב בעובדי כפייה
אוהבים את הכתבה? שתפו אותה עם חברים, בעמוד שלכם ובקהילות שבהן אתם פעילים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

לפני מספר שבועות נתקלנו ב-eBay  במודעה תמימה לכאורה של חיפושית ישנה שהוצעה למכירה בעבור לא פחות מ-525 אלף דולרים.

כשניסינו להבין מה פשר הסיבה למחיר האסטרונומי המבוקש התברר כי מדובר בחיפושית מודל 1944 מסדרת ייצור מוקדמת וכי המחיר הגבוה נובע מהעובדה שהאקזמפלר הספציפי היה שייך לאישיות מפורסמת – הרמן גרינג, אחד מראשי השלטון הנאצי ומי שבין היתר חתום על המכתב המפורסם שנשלח להנרייך הימלר וראשי ה-SS שכלל תוכנית אופרטיבית ליישום "הפתרון הסופי" ליהודי אירופה.

הזדעזענו עמוקות וסברנו שהחיפושית הזו חייבת להפוך בדחיפות לקוביית מתכת חסרת ערך במגרסת הרכבים הקרובה.
הכתבה על החיפושית של סגנו של היטלר שהתפרסמה לראשונה כאן ב-TheCar זכתה לאלפי כניסות, להרבה מאות שיתופים ואפילו למספר אייטמי המשך בתחנות רדיו ותוכניות טלוויזיה שונות, אך בניגוד אלינו מסתבר שלא מעט חובבי רכב סברו שאין "להעניש" את הרכב בשל זהות בעליו הראשונים ומשום שמדובר במכונית נדירה יש לשמרה.
די הופתענו לגלות שגם בקרב העם היהודי יש השמים את ערכו האספני של הרכב לפני הייחוס המאוד בעייתי שלו, אך כנראה ש-72 שנים לאחר נפילתו של המשטר הגרמני הנאצי משהו בכל זאת השתנה ואם עד לפני מספר שנים פריטי ממורביליה נאציים היו מחליפים ידיים במחשכים, נראה שבשנים האחרונות נעלמה הבושה ופריטים כאלו, כמו החיפושית של גרינג או הטלפון האדום של היטלר, מוצעים למכירה ברשת כפריטים בעלי ערך היסטורי בעבור סכומי עתק.

אמנם סביר להניח שאף ישראלי שפוי לא ירכוש לעולם שום פריט נאצי בתור מזכרת היסטורית, אבל אם עד לפני כמה עשורים הרבה מאוד ישראלים לא היו שוקלים בכלל לרכוש רכב גרמני בגלל זוועות העבר, כיום נראה כי הרוב המוחלט של תושבי הארץ כבר מזמן לא פוסלים מוצרים מתוצרת גרמניה ואלה שבכל זאת עדיין מקפידים להימנע מרכבים גרמניים עושים זאת ברוב המוחלט של המקרים מחשש לעלויות אחזקה גבוהה בשל מחיר החלקים הגבוה ומורכבות הטיפול ברכבים אלה.
האם שלושת רבעי מאה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה וסיומה של התקופה החשוכה ביותר בתולדות המין האנושי, לפחות בעידן המודרני, למרות זוועות העבר הגיע הזמן להתקדם ולהתייחס לגרמניה של היום ואל תוצריה בצורה סלחנית, או שצריך לדבוק בצוואתם הבלתי כתובה של מיליוני הנרצחים, לעולם לא לשכוח ולא לסלוח?

אנחנו לא ננקוט כאן עמדה אבל נספר לכם מעט על שיתופה של תעשיית הרכב הגרמנית בתוכניות המשטר הנאצי.

היטלר, מכונית העם וההשקעה האדירה בכבישים

צילום: ויקיפדיה

גם היום עדיין לא ניתן להבין כיצד מנהיג מטורף הצליח לסחוף אחריו את העם הגרמני להאמין בתורת גזע חשוכה ולקחת חלק במעשי זוועה. יתרה מזאת, היטלר לא סחף רק את "האזרח הקטן" אלא גם את ברוני הממון ואת חברות הענק הגרמניות שלקחו חלק בעשייה הנאצית ונהנו בשנות שלטונו של הצורר משגשוג חסר תקדים.

היטלר עלה לשלטון בשנת 1933 לאחר שנים בהן גרמניה הייתה שרויה במשבר כלכלי קשה שהתחיל לאחר מלחמת העולם הראשונה והתעצם בעקבות המשבר הכלכלי העולמי של ראשית שנות השלושים. חברות רבות היו על סף פשיטת רגל ועלייתו של המשטר הנאצי לשלטון, על שלל תוכניותיו הגרנדיוזיות, הייתה עבורן קרש הצלה ומקור לתזרים מזומנים בלתי פוסק.

בשנים הראשונות לשלטונו של היטלר גרמניה חוותה בום כלכלי. תקציבי ענק הושקעו על ידי המדינה בתשתיות שונות ובין היתר הכבישים הגרמניים שודרגו ונסללו האוטובאנים הראשונים.

במקביל לשדרוג הכבישים היטלר רצה להפוך את המכונית לכלי תחבורה זמין, אמין ובר השגה לכל גרמני. לצורך משימה זו הוא פנה למהנדס המבריק פרדיננד פורשה (כן, זה שעמד גם מאחורי מותג רכבי הספורט פורשה) והציג לו מפרט דרישות לייצור "מכונית העם" או בגרמנית – "פולקסווגן".

בין היתר הדרישות נכללו יכולת להסיע 5 אנשים, להגיע למהירות של כ-100 קמ"ש, לצרוך לכל היותר ליטר בנזין לכל 12 ק"מ ובראש ובראשונה לעלות פחות מאלף מארקים.פורשה נענה לפנייתו של היטלר שתקצב את הפרויקט בנדיבות וכך ב-1938 נולדה החיפושית המדהימה שעמדה בכל הדרישות של היטלר וללא ספק הקדימה את זמנה, אך לא הגיעה לייצור אזרחי סדרתי לפני פרוץ המלחמה.

שליטה מוחלטת במסלולי המרוצים

בהתאם לתורת הגזע הארית, היטלר הורה לעודד את מרוצי המכוניות ולהציג עליונות גרמנית בספורט החדש שזכה לפופולריות עצומה ברחבי העולם ופיאר לא רק את הנהגים שהשתתפו בו, אלא גם את יכולות פיתוח הטכנולוגיות הגרמניות שנהנו ממשאבי אנוש ומתקציבים בלתי מוגבלים. השליטה הגרמנית בספורט המוטורי העולמי בשנות השלושים הייתה מוחלטת.
הפיתוחים הטכנולוגיים שנהגו בקבוצות המרוצים של מרצדס ואוטו-יוניון (לימים אודי) הזניקו את הספורט המוטורי קדימה והיוו את הבסיס למרוצי המכוניות כפי שאנו מכירים אותם כיום.

לאנשים ברחבי העולם היה נוח באותה עת להפריד בין העדויות הקשות שהחלו להצטבר על פגיעה במיעוטים ותורת הגזע הנאצית ובין המכוניות הגרמניות, עטויות דגלי גרמניה הנאצית וסמלי צלב הקרס שניצחו מרוץ אחר מרוץ והפכו למושא הערצה בכל רחבי העולם.
נהגי המרוצים של התקופה נהנו ממעמד של כוכבי על אך נאלצו להזדהות, מתוך רצון או שלא, עם מערכת השלטון הנאצית.

פסי הייצור הוסבו לשימוש צבאי

המעורבות של תעשיית הרכב הגרמנית במאמץ להנחיל את תורת הגזע הנאצית ברחבי העולם התעצמה עם פרוץ מלחמת העולם והסבת קווי הייצור במפעלי הרכב לצרכים צבאיים: הקובלווגן, גי'פ הסער של הוורמאכט, והשווימווגן שהיה הגרסה האמפיבית שלו, התבססו על התכנון של החיפושית האזרחית ועשו שימוש במכלולים רבים שתוכננו עבורה.

במפעלי פורשה ופולקסווגן ייצרו טנקים מסוגים שונים ולקחו חלק בפיתוח טכנולוגית רקטות ה-V1 ששוגרו אל עבר מטרות אזרחיות בלונדון.

ב.מ.וו ייצרה מנועים ששימשו מספר דגמי מטוסים של חיל האוויר הנאצי וגם אופנועים אשר צוידו בסירת צד עליה הוצב מקלע קל, שהיו בשימוש נרחב ביותר בכל החזיתות.

מרצדס תרמה את חלקה בייצור מנועים תעופתיים, פיתחה בלון צפלין למטרות צילום צבאי והפצצה, בנתה רכב שטח גדול בעל כושר עבירות יוצא דופן (שגרסתו האזרחית מוכרת בשם יונימוג) ושימשה כספקית המכוניות הרשמית לבכירי הרייך ובראשם הפיהרר עצמו, שהיה מעריץ גדול של החברה ועשה שימוש בדגמים שונים ומגוונים של החברה גם בעצרות ובמצעדי ניצחון בבירות אירופה אותן כבש.

אפילו אופל ופורד, שהיו בבעלות אמריקאית-גרמנית משותפת, שירתו במלחמה את הנאצים. וכך, בזמן שמפעלי פורד בארצות הברית ייצרו מפציצים לחיל האוויר האמריקאי, בנו מפעלי פורד בגרמניה משאיות לצבא הנאצי.
גם אופל, הזרוע האירופאית של ג׳נרל מוטורס, ייצרה משאיות עבור הנאצים וה"בליץ" שלה הייתה המשאית הנפוצה ביותר בוורמאכט, צבא גרמניה, כששימשה בין היתר כתא גזים נייד בתקופה שלפני הקמת מחנות ההשמדה.

אחרי שהמלחמה הסתיימה וחלק מהזוועות פורסמו טענו ראשי ג׳נרל מוטורס ופורד כי איבדו שליטה בשלוחות הגרמניות שלהן וכי לא היו מעורבים כלל בפעילותן.

צילום: ויקיפדיה

אסירים ככוח עבודה זול

את הפרק האפל ביותר בקשר בין יצרניות הרכב הגרמניות למשטר הנאצי מנסות החברות, שרובן פעילות גם היום, להצניע ככל האפשר.

מסתבר שבכל מפעלי הרכב הגרמניים, ללא יוצא מהכלל, הועסקו בתקופת מלחמת העולם השנייה עובדי כפייה יהודים ובני מיעוטים אחרים שנרדפו על ידי הנאצים.
מדובר במאות אלפי עובדים אשר הועסקו בתנאי עבדות במשמרות ארוכות וסבלו מתנאי מחיה, אמנם טובים מאלה שחיכו להם במחנות ההשמדה, אבל קשים מאוד שכללו איומים, רעב והעדר זכויות.
הפועלים-אסירים שוכנו לרוב  במחסנים תת קרקעיים שהוסבו למגורים, ללא תנאים סניטריים. התנאים הקשים ושעות העבודה הארוכות הביאו במקרים רבים לתוחלת חיים קצרה מאוד, אך את התדלדלות השורות  מיהר השלטון הנאצי להשלים על ידי הבאתם של פועלים חדשים ממחנות הריכוז.

לעתים, כדי לזרז הקצאת אסירים לעבודה בפסי הייצור, סגרו מנהלים מקומיים עסקאות של כוח עבודה חדש בתמורה לציוד מול דרגים זוטרים בשטח ובין היתר פולקסווגן, למשל, עשתה עסקה עם הוואפן אס־אס, הזרוע הצבאית של האס־אס, והעניקה ליחידות רכבי שווימווגן תמורת אסירים יהודים.

ב.מ.וו מצאה דרך יעילה יותר לקבל אספקה מתמדת של כוח עבודה בחינם והקימה מפעל ייצור בפולין כחלק מהתשלובת התעשייתית אושוויץ־בירקנאו, שהוקמה לצד מחנה ההשמדה כדי לנצל עבודת אסירים.

צילום: ויקיפדיה

ריפוד מושבים משערות נרצחים

הנאצים לא הסתפקו בפועלים ולאחר המלחמה נתגלו גם עדויות לשימושים מזעזעים שנעשו בתעשייה הגרמנית במוצרים שהופקו משאריות הנרצחים. כך למשל, במפעל של חברת חלקי החילוף הענקית שפלר, נמצאו גלילי בד לריפוד רכב במשקל של כ-2 טון שהוכנו משיער אדם.

מקורם של גלילי בד הריפוד האיכותי בשערות ראשיהם של כ-40 אלף אסירים מאושוויץ.
דגימות שנלקחו מהאריגים אף הצביעו על שרידי גז מסוג "ציקלון בי" ששימש את הנאצים להשמדה המונית.

צילום: ויקיפדיה

הודאה רשמית במעשים ופיצוי סמלי

אחרי המלחמה כמה תעשיינים גרמניים וביניהם פרדיננד פורשה וגונתר קוונדט, בעלי ב.מ.וו, נעצרו בשל חשד לשיתוף פעולה עם מעשי הנאצים אך שוחררו לבסוף מבלי שהועמדו לדין.

באיחור רב, לפני כעשור וחצי, גרמניה הרשמית אף הודתה שבמהלך המלחמה נעשה שימוש רב בעובדי כפייה במפעלי התעשייה הגרמניים כולל חברות הרכב ואף הוקמה קרן פיצויים בשיתוף הממשלה הגרמנית והקונצרנים הענקיים אליהם משתייכים מרבית יצרני הרכב הגרמניים המוכרים לנו היום.
הקרן שהוקמה חילקה כ-10 מיליארד יורו לניצולים ששימשו פועלים במפעלים גרמניים בעת המלחמה, מהם כ-70 אלף ישראלים שהיו פועלי כפייה וקיבלו בשנת 2003 פיצוי של 5,000 יורו לאדם.

צילום: ויקיפדיה
  • Ad
  • Ad
  • Ad
    שינוי גודל פונט
    ניגודיות