Ad

טיול לשבת: לעטוף את העוטף באהבה

אוהבים את הכתבה? שתפו אותה עם חברים, בעמוד שלכם ובקהילות שבהן אתם פעילים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

אחרי שוך הקרבות ופצצות המרגמה הקטלניות, זה הזמן לצאת ולטייל סביב ישובי עוטף עזה והעיר שדרות, ולשלוח חיבוק חם לתושבים שנטעו את ביתם על לוע הר הגעש

במשך למעלה מחודשיים נמצא "עוטף עזה" תחת אש רצחנית של פצצות מרגמה וקסאמים, ובמוקד העניין התקשורתי.
חייהם של תושבי האזור הושבתו, רבים מהם גם נפגעו, ועשרות אלפי חיילים בסדיר ובמילואים עברו באזור במסגרת מבצע 'צוק איתן' ושינו את הנוף הפיזי מקצה לקצה.

אזרחים רבים אחרים סיכנו את חייהם כדי להגיע לאזור ולפנק את החיילים, עד שפצצות המרגמה מן הרצועה אילצו את הצבא והמשטרה לסגור את הכבישים בפני כל מי שלא חייב היה להימצא שם.

החודשיים הקודמים אולי חיברו את כל עם ישראל רגשית אל "עוטף עזה", אבל לא כולם יודעים ממקור ראשון שמדובר גם באחד האזורים היפים ביותר בישראל, ובכל ימות השנה.

כעת, כאשר נראה שהסכנה המידית חלפה, יש לפחות שתי סיבות טובות לבקר את הנופים ואת הישובים שנמצאו שלא בטובתם במרכז תשומת ליבנו: הראשונה, כאמור, היא הנופים המרהיבים, והאחרת היא האפשרות לחבק ולחזק את תושבי הדרום לאחר התקופה הקשה שחוו.

בעוד כחמישה חודשים, בשיאו של חורף, יכסו את אדמות הדרום מרבדים מרהיבים של כלניות, כותרות העיתונים ודאי יחגגו על "הצבע האדום", וכולנו תקווה שזהו האדום היחיד שנראה או נשמע עליו.

אבל גם כעת, בשלהי הקיץ ובשיא החום, ישנן כמה שעות חסד בערבו של יום שבהן עולה הבריזה ומנשבת מעדנות מעל הכל, מסיגה את החום, מייבשת את הזיעה, וכאילו שהיא עצמה מוחקת את צבע ה'אוקר' הייחודי לסביבה ומורחת את הכל בגווני שקיעה אדמדמים.

רומנטיקה בשדרות

רוח הבוקר מלטפת את בתי העיר שדרות, קרני שמש מטבילות אותם בגוונים של זהב, ונגיעות של טל נוצצות על הגגות האדומים. בקצה הצפון מערבי של שדרות מתנשאת גבעת כורכר גבוהה ובראשה אנטנה.

ממרום הגבעה נפרס הנוף עד לפאתי עזה, בסך הכל כקילומטר משם בקו אווירי. הנוף פתוח, ודבר לא מפריע את השקט ואת המראה הפסטורלי של ערפילי הבוקר המוקדמים.

במשך שנים לא מעטות נוהגים תושבי שדרות לטפס במעלה הגבעה ולצפות על הנוף, וכך גם עשו במהלך מבצע 'צוק איתן', סקרנים לראות את יציאת הקאסמים לעברם ואת פגיעות צה"ל בעיר עזה.

עוכרי ישראל הפכו את הנטייה המציצנית הזאת, גם אותה יש לומר, לאייטמים תקשורתיים שניסו להציג את תושבי העיר, אולי את כלל תושבי ישראל, כמחרחרי מלחמה ולא כמי שמגנים על עצמם.

פעם, ולא לפני זמן רב, הייתה גבעת האנטנה נחלתם הבלעדית של זוגות רומנטיים, אשר נהגו לשבת עליה חבוקים ברגעים היפים שבהם נפרדת השמש נפרדת מהיום וצובעת את עזה בצבעי שקיעה.

אורחים כמונו יכולים לטפס אף הם על הגבעה כדי להביט בתחום המריבה ובפרופורציות של המקום שאך זה עתה ירד מן הכותרות. הגישה לשם קלה, הגבעה נמצאת בשוליה הצפון מערביים של העיר, בסמוך לשכונה הקיצונית והקרובה ביותר לכביש 34.

אל הגבעה עצמה מטפסים בשביל כורכר תלול, וממנה נשקפים בתי העיר שדרות למזרח, ומרחבי רצועת עזה, כאמור, למערב.

לא הרחק משם, אגב, בכניסה אל "שכונת הבוכרים והקווקזים", יצר האומן מרק מנקר, תושב העיר, פסיפס קיר ענק ומרשים שאותו הכתיר בשם "מחווה לרנואר", והוא מתאר קטע מאחד מציוריו המפורסמים של הצייר והפסל האימפרסיוניסטי, הצרפתי פייר-אוגוסט רנואר.

גבעת המרדפים

'גבעת המרדפים' מתנשאת מעל ערוץ נחל שיקמה, על כביש 222.

אנדרטת אבן ושלט מנציחים כאן את זכרם של שישה נחלאים ואנשי מקורות אשר נהרגו באזור בתחילת נובמבר 1956, בימים הראשונים של מבצע 'קדש'.

זה המקום להביט על הנוף סביב, לשנן מעט היסטוריה מקומית לילדים שלנו, ולזכור בעצמנו שהמאבק הקיומי על מדינת ישראל לא החל עם הקסאמים או עם החמאס.

עד למבצע 'קדש', בשמונה השנים שלאחר מלחמת העצמאות, מוסדו יחסי הלחימה בין ישראל הצעירה לבין מדינות ערב שסביבנו רק במסגרת הסכמי שביתת אש רופפים, ולא בהסכמי שלום.

בשמונה שנים אלה נרצחו כ-1,300 אזרחים ישראלים על ידי מחבלים שחדרו את הגבולות בכל חלקי הארץ, ובפרט כאלה שהגיעו מסיני ומן האזור שידוע כיום כרצועת עזה, ונמצא באותה עת בשלטון מצרי.

מה שהחל בתחילה כפעולות רצח וחבלה מזדמנות הפך, משנת 1955, למבצע מאורגן ומנוהל על-ידי צבא מצריים, אשר החל להפעיל "חוליות פשיטה" חמושות שנקראו "פדאיון".

אלה ביצעו מעשי רצח וחבלה בתחומי ישראל, כשאחת ממטרות החבלה ה"חביבות" עליהם היו בארות מים, וישראל הגיבה בפעולות תגמול גוברות אבל לא ממש משפיעות.

יישובי "עוטף עזה", כפי שהם מוכרים לנו היום, ניצבו כבר אז בקו החזית, והוסיפו לעבד את השדות למרות מעשי הרצח והחבלה הגוברים.

במחצית 1956 הלאים גמאל עבדול נאצר, נשיא מצרים, את חברת תעלת סואץ, שהייתה בבעלות צרפתית עוד מימי כרייתה בסוף המאה ה-19, וגרר את הבריטים והצרפתים למבצע צבאי כנגדו.

ישראל נדחפה למבצע על ידי הצרפתים, וגם מפני שנאצר חסם את השייט בתעלת סואץ בפני אוניות ישראליות. הצורך המבצעי החשוב יותר עבור ישראל, שאכן הושג בסופו של דבר, היה לנצל את ההזדמנות ולהשמיד את בסיסי הפדאיון המצרים.

"גבעת המרדפים" מוקדשת לזכרם של שישה מתיישבי הנח"ל ועובדי מקורות אשר עלו על מוקש בעת שהשתתפו במרדף אחרי "פדאיונים", וכעת נטועים עליה עצי אורן ענקיים אשר מצלים על פינת ישיבה נינוחה בראש הגבעה.

מכאן אפשר לצפות על הישובים ארז, נתיב העשרה, יד מרדכי וזיקים, אפשר לראות את תחנת הכח באשקלון, ובתחום הרצועה את היישוב בית חנון.

כך מגיעים: ליד הישוב אור הנר פונים שמאלה, לפי שילוט, אל דרך שעולה במעלה הגבעה.

מזרחה עם 334

כל כבישי העוטף הם כבישים פריפריאליים נעימים, כמעט "חוצלארציים", ואחד היפים ביותר מהם הוא כביש 334 שיוצא מצומת איבים, ביציאה הצפונית של שדרות ומושך מזרחה.

מרחבים חקלאיים לאחר חריש נפרסים משני צדיו, והנוף הייחודי של אדמת החוור העניק לו את השם "דרך ארץ הבתרונות".

כחמישה קילומטר מזרחית לשדרות, על כביש 334, נמצאת 'חוות השקמים' של אריאל שרון ז"ל ומשפחתו.

מאחורי בית החווה, על גדות נחל דורות, פורחים החצבים, ומנגד, מעט מזרחה משם, נטוע מטע יפה של פקאנים.

מצדו הדרומי של הכביש, מול חוות השקמים, מתנשאת גבעה יפה שמעוטרת בכלניות וחרציות בתקופת החורף. לאחר מות אשתו השניה של שרון בנתה כאן המשפחה אחוזת קבר, מעט שנויה במחלוקת אמנם, וכיום נח שם גם אריק שרון ז"ל.

רבים עולים כיום אל רחבת קברו של שרון כדי להוקיר את זכרו, ובאותה ההזדמנות גם לתצפת על האזור (וזה, אגב, מיקום שכדאי לשמור לטיולי החורף). הנוף שנשקף מן הגבעה פשוט מהמם.

בשולי הגבעה, נמתח דרומה שביל שמתאים לרכבי שטח, רוכבי אופניים או לטיול רגלי, והוא מגיע עד לישוב ניר משה.

ספסל בודד מול עזה

במבט מהכביש נראית הגבעה כאילו נלקחה מספרו של סרוואנטס, "דון קיחוטה": על רקע השמים מצטיירת דמותו של איש למנשה, פרש בודד הפוסע למפגש אלים עם עצי אורן גדולים.
את דמותו הדקה והשברירית מוליכה דמות עגלגלה, זהו כנראה עוזרו הנאמן, סנצ'ו פנשו, ההולך לפניו. כך נראה הפסל שעל הגבעה ממערב לכביש 34 (מצומת יד מרדכי לשדרות ונתיבות).

מי שעוצר, וטורח לטפס על הגבעה, יגלה מראה שונה מדמותו הצנומה של דון קישוט. הפסל מתאר רוכב זקוף על סוסו, צללית כהה ומרשימה, השריון הדמיוני שעטף את דון קיחוטה נעלם, והדמות הקטנה שמלווה את הרוכב הופכת לכלב שרץ קדימה.

גבעה הכורכר המבודדת נמצאת מצידו המערבי של כביש 34, ציר מרכזי שחוצה את הנגב המערבי. הגבעה מתנשאת מעל הנוף, בקצה שלה שני עצי אורן למודי רוחות, ועליה ניצב ספסל בודד מול תחומי עזה.

העלייה לגבעה רגלית ומעט קשה. שביל חולי תלול מוליך אל דמות הרוכב וכלבו. הפסל יצוק בברזל ולצידו כתובית הצרובה בברזל: "כאן חי חלם ונלחם המוכתר, הבוקר מניר-עם, יעקב (ינצ'יק) גברי".

ינצ'יק היה ממייסדי קיבוץ ניר עם, אומץ ליבו ודמותו היו לסמל באזור. על אותם הימים הקשים של תחילת התיישבות הקיבוץ בקרקע, כתב ינצ'יק את הספר "באבק ויזע".

דמות הרוכב וסוסו נוצקו באהבה על ידי בנו ונכדו. המשפחה הענפה הכשירה את מדרונות הגבעה ונטעה מסביב עצי פרי.

בראש הגבעה נטע ינצ'יק שני עצי אורן לציון הולדת שני נכדיו הבכורים, כל נכד שנולד זכה לעץ אורן שניטע על אחת הגבעות.

העץ המערבי גדול יותר, שורשיו העבים מפותלים ונאחזים היטב בקרקע. בצילו נח ספסל ומכאן נשקף נוף מרהיב. מראה של חגורת צמחיה ירוקה שנמתחת עד לגבול עזה, מרחק של קילומטר בקו אווירי.

הפינה שבמרכזה הספסל היא מקום רומנטי, פסטורלי, שקט ונעים, ואפילו בתי עזה הקרובים נראים פחות מאיימים מכאן.

כך מגיעים: כשבעה קילומטרים דרומה מצומת יד מרדכי, על כביש 34.
מימין ממוקמת תחנת דלק שבה אפשר להחנות את המכונית וללכת ברגל אל הגבעה עם הפסל. צפונה משם נמצאת שמורת ניר עם (מפת טיולים וסימון שבילים מס' 13).

בסביבה: סמוך לקיבוץ מפלסים, תצפית ע"ש נביה מרעי.

התצפית נבנתה לזכרו של אלוף משנה מרעי, קצין דרוזי מצטיין שנהרג על ידי צלף, ועליה נטוע עץ זית עתיק.
בסמוך לשם ממוקמת אנדרטה מרשימה נוספת שמנציחה את פעולות יחידה 101 האגדית ונקראת 'החץ השחור'.

על אטרקציות ופעילויות נוספות באזור, כמו למשל שוק האיכרים ההולנדי, טיולים מודרכים, טיולי אופניים, וטיולי ג'יפים, כמו גם על אפשרויות לינה בצימרים בקיבוצים ובמושבים אפשר להתעדכן באתר האינטרנט של חבל הבשור.

  • Ad
  • Ad
  • Ad
    שינוי גודל פונט
    ניגודיות