Ad

טיול לסופ"ש: אל נקודת ההתחלה בבית חגלה

יהושע חצה שם את הירדן, אליהו עלה לשמים, ישו הוטבל שם וגם ברח דרך שם למצרים, אז איך זה שעדיין לא ביקרתם ב'בית חגלה'?
אוהבים את הכתבה? שתפו אותה עם חברים, בעמוד שלכם ובקהילות שבהן אתם פעילים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

כמעט כל רגב מרגבי ארץ ישראל היה עד בשלב זה או אחר לדרמה היסטורית, ולכל הפחות לסיפור שקשור לנרטיב של עם, דת, קבוצה אתנית או תנועה פוליטית. מה שחשוב זה שלא משנה מי מספר סיפור ומה משמעותו – כמעט תמיד הוא מסופר בתוך הנוף המרהיב, המגוון והמיוחד שלנו.

 

 

לכל התחלה יש כנראה משהו שקדם לה, ובכל זאת מותר להתייחס לאזור שבו פוגש ערוץ הירדן את צפון ים המלח כאל "ground zero" של העם היהודי בארץ ישראל – "נקודת האפס" שדרכה צלח העם שזה מקרוב נוצר, מונהג בידי יהושע בן נון, את נהר הירדן בדרך לכיבוש העיר הבצורה, יריחו.

לאזור שבין העיר יריחו בת ימינו לבין ים המוות שהולך ומתכווץ מדרום, ולערוץ המתייבש והולך של הירדן, מיוחסים מספר פרקים היסטוריים נוספים לפי מסורות ואמונות שונות. מעיין סמוך נקרא 'מעיין אלישע' על שמו של הנביא אלישע בן שפט, תלמידו וממשיכו של אליהו הנביא. ממש בזה המקום, כך גורסת המסורת, חזה אלישע בהסתלקותו הפתאומית והפלאית של אליהו במרכבת אש השמימה, וכאן אף ביקש מן הנביא המסתלק "וִיהִי נָא פִּי-שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי" (מלכים ב', ב', ט') – כלומר להיות ראוי לעשות מעשי ניסים פי שנים ממספר הניסים שעשה אליהו.
במבחן התוצאה, כך על-פי התנ"ך, זה בהחלט עבד. אלישע פעל בממלכת ישראל בתקופת שלטון המלכים יורם, אחזיה, יהוא, יהואחז ויואש, ובסך הכל 66 שנים, מה שאומר שלפעמים חלומות מתגשמים. את מעשה הנס הראשון שלו, מיד כאשר נכנס לתפקיד, הוא עשה כאשר נטל את אדרתו המיותרת של אליהו וחבט אותה, ממש כאן, על מי הירדן, וחצה את המים לשניים. מרגע זה, ועד למותו, אלישע לא פסק לחולל ניסים ולנבא נבואות, ובין השאר השליך מלח לתוך "מי יריחו הרעים" וריפא אותם (בימינו, אגב, נהוג להשתמש בכלור).

גם לאחינו הנוצרים יש חיבה עזה לאזור הזה, היות שלפי המסורת שלהם זה המקום שבו הוטבל ישו לנצרות בידי יוחנן המטביל. עד ימינו אלה נערכים על גדות הירדן, מידי חודש ינואר, טקסים ותהלוכות של מאמינים נוצרים שיוצאים מ'מנזר חג ההתגלות' שסמוך ל'קאסר אל יהוד' הסמוך. לא הרחק מכאן גם נמצא בשעתו אחד הישובים שבהם נח ישו, יחד עם אימו מרים ועם יוסף, בשעה שנמלטו מצרימה מפני המלך הורדוס.

ולמרות כל אלה, נדמה לי שהסיפור שבו תבחרו להאריך יותר מכל בשעה שתספרו אותו לילדים הוא סיפורו של מחולל ניסים אחר, הנזיר גרסימוס שנחשב כפטרון החיות בזכות יחסיו המיוחדים עם… אריה. האגדה העתיקה שמהלכת בין מצוקי החוואר של שולי מדבר יהודה, סמוך לירדן, מספרת שגרסימוס שוטט במדבר עם קבוצת נזירים כאשר נתקלו באריה פצוע עם קוץ נעוץ בכף רגלו. בשעה ששאר הנזירים נסו על נפשם ניגש גריסמוס החביב אל האריה, ללא מורא, שלף את הקוץ, וטיפל במלך החיות עד שזה נרפא. מאז, ועד למותו, ליווה האריה אסיר התודה את גריסמוס לכל מקום, ושמר עליו מכל רע. כשגרסימוס הלך לעולמו רבץ האריה על קברו והרעיב את עצמו למוות.
אפשר כמובן להתייחס לסיפור הזה בכל מיני אופנים אבל אי אפשר שלא לספר אותו כאשר מגיעים אל מנזר דיר חג'לה שנחשב לאחר המנזרים העתיקים ביותר ביהודה, ואחד היחידים שפועל ברציפות – למרות מספר הכחדות – מאז התקופה הביזנטית ועד ימינו, והוא מוקדש, כמובן, לגריסמוס הקדוש.

 

 

מנזר דיר חג'לה שייך לפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית, והוא ממוקם בלב חורשה ירוקה ומטופחת במדבר יהודה, צפונית לים המלח. שם המנזר משמר את שם היישוב המקראי 'בית חגלה' שנזכר בספר יהושע כנקודת הגבול המזרחית בין נחלת שבט יהודה לנחלת שבט בנימין. ב'מפת מידבא', שמיוחסת למאה השישית לספירה, משורטטת נקודת ישוב בשם זה במקום הזה.
המנזר נבנה לראשונה במאה החמישית לספירה בידי אב הכנסייה, הירונימוס, ונוהל בידי הנזיר גריסמוס איש האריות. בשנת 614 לספירה פלשו הפרסים לארץ ישראל ועשו כאן את מה שעלי חמנאי וחסן רוחני מאיימים לעשות כיום. בין השאר הם עשו "פינוי בינוי" (רק בלי החלק השני) לכל הכנסיות ובתי התפילה עליהם יכלו לשים יד, וגם את המנזר הזה הם שיטחו. כשלושים שנים מאוחר יותר, לאחר הכיבוש המוסלמי, שוקם המנזר – ולא בפעם האחרונה.

כיום בנוי מנזר דיר חג'לה לגובה של שתי קומות כשהוא מוקף בחצר לא מקורה שמרוצפת בלוחות אבן, וסביבה חורשה ירוקה ומטופחת שבה פינות אירוח מוצלות. המבנה הנוכחי נבנה בתקופה הצלבנית ולכן מתאפיין בתקרות שבנויות בשיטת קשתות צולבות, אולם במהלך מאות השנים האחרונות נחרבו חלקים ממנו ברעידות אדמה ושוקמו מחדש. רעידת האדמה המתועדת האחרונה שפגעה בו התרחשה בשנת 1837, ורק כעבור כחמישים שנים אזרה הפטריארכיה היוונית די אמצעים כדי לשקם אותו שיקום כולל.

בקומה הראשונה של המבנה נמצאים מטבח וחדר אוכל, כמו גם קפלת תפילה קטנה. כנסייה גדולה, כמו גם חדרי המגורים של הנזירים, בנויים בקומה השנייה, ולאולם הגדול של הכנסייה יש כיפה גדולה שמצופה במתכת. קירותיה ועמודיה העבים מעוטרים בציורים עתיקים, שחלקם שוחזרו. למטה נמצאים דוכני מזכרות שבהם אפשר לקנות תשמישי קדושה וגם… תכריכי קבורה, ואפשר לומר, באופן כללי, שחיים ומוות שזורים היטב בנרטיב של המקום הזה… כך, למשל, נזיריו מציגים לראווה, בקריפטה שבנויה מתחת לכנסייה הגדולה, ארונות זכוכית גדושים בעצמות וגולגלות אדם. בארון זכוכית אחד מרוכזים שרידיהם של נזירים שנטבחו בידי הפרסים, ובארון אחר שוכנות עצמותיהם של קורבנות רעידת האדמה של 1837.

אבל אם כל זה נשמע לכם מוזר, חכו שתשמעו את סיפורו של שמעון סטיליטיס – "שמעון איש העמוד" – אחד מנזירי המקום אשר ישב על עמוד במשך 36 שנים בלי לרדת ממנו… סיפורו של סטיליטיס, כמו גם חדשות ומעשיות היסטוריות אחרות מן הסביבה, מונצחים כאן בפרסקאות, ציורי קיר, שמציגים נזירים מן האזור כמו גם סצנות תנכ"יות מקומיות כמו תיאר לוט ובנותיו בעת מנוסתם מסדום שעולה באש, כיבוש יריחו, פרידתו של אליהו מעולמנו וגם המאבק בין יעקב למלאך. תצוגות מעניינות אחרות בקריפטה כוללות אוסף מתנות גדול שהותירו כאן צליינים במהלך הדורות, רובן צלמיות של תינוקות אבל יש גם חלקי גפיים ואיברים אחרים, כולם עשויים משעווה. כל אלה ניתנו כעדות לנדרים שנדר צליינים "בתמורה" לריפוי של תינוק או אבר מסוים, וכמה מהן תלויות על קיר מול פתח הכניסה לקריפטה.

 

 

במשך מאות רבות של שנים נמצא המנזר הזה מרוחק ומבודד בשולי המדבר, אבל אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר בקעת הירדן חוברה לישראל, נסלל בסמוך לכאן אחד הקטעים של כביש 90 והוא חובר בצומת הערבה אל כביש 25. כך הפך דיר חג'לה לאתר צליינות נגיש, וכריסטוס, אב המנזר, סחט את הלימון ללימונדה ועשה ממנו "פנינת צליינות ותיירות" שכוללת פינת חי ואזורי מנוחה בתשלום סמלי. במקום אף פועלת אכסניה, בעיקר לטובת צליינים יוונים שמבקרים במקום. אגב, נזירי דיר חג'לה לא הולכים בטל ולא חיים מקצבאות, אלא עובדים למחייתם יחד עם חקלאי העיר הסמוכה, יריחו, ועוסקים בגידול חקלאי בחממות ובטיפוח עדרי כבשים ובקר.

 

 

בקרבת המנזר, חצובות בסלע או באדמת החוואר של ים המלח, נמצאות גומחות שנקראות 'לאורות'. למעשה, במנזר עצמו השתמשו חלק מן הנזירים רק בחופשת סוף השבוע שלהם – בימי שבת וראשון – כמקום תפילה וסעודה. בשאר ימות השבוע הם שהו בבדידות ב-11 תאים – "תאי לאורה" – שרובם נשתמרו יפה. הלאורות חצובות לאורך גדת ואדי נח'יל (נחל התמרים), וכמעט כולן מכילות תאים קטנים, למעט תא חצוב אחד שבו ישנם מספר חדרים ואף קפלת תפילה קטנה. אם לא יורד גשם ולא צפויים שטפונות אפשר לטייל בין הלאורות בתוך מנהרה ועל גבי שביל שמולך ביניהן.

למרגלות שטח הלאורות נפרש חלקו התחתון של נחל תמרים ושם צומחים מספר עשרות עצי דקל תמירים. השטיח הירוק שבין העצים מושך אליו עדרי כבשים, ואם לא יורד גשם נוכל לרדת בזהירות אל ערוץ הנחל וליהנות מטיול חורף מרענן.

 

 

כך מגיעים: נוסעים מזרחה על כביש 1 מירושלים לכיוון מדבר יהודה וים המלח. בצומת בית הערבה נפנה צפונה אל כביש 90 ויריחו, וכעבור כקילומטר וחצי נפנה מזרחה לפי השילוט דיר חג'לה. לפני מתחם המנזר נחנה במגרש חניה מסודר, ונקפיד שלא להשאיר ברכב שום חפץ או תיק. בצמוד למגרש החניה יש אזור פיקניק מסודר שהכניסה אליו בתשלום סמלי, וכדי להגיע ללאורות נמשיך מזרחה על שביל עפר שעליו ניסע לאורך כ-500 מטרים. נדע שהגענו למקום כאשר נבחין במחפורת טנקים בצד שמאל. כאן נחנה ונמשיך רגלית על שביל שמתחיל ליד המחפורת, עולה אל מצוק החוואר, וצונח בירידה תלולה אל שביל קטן שמוליך הישר אל הלאורות.

הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי

  • Ad
  • Ad
  • Ad
    שינוי גודל פונט
    ניגודיות