Ad

האם בית המשפט העליון מגן על המבוטחים או על חברות הביטוח?

בית המשפט העליון הפך בשבוע שעבר פסיקה קודמת שקבעה שאם נהג שגרם לתאונה לא עומד בתנאי הפוליסה חייבת חברת הביטוח לשלם רק חלק יחסי של הנזק. בני ברק סבור שבית המשפט מגן על החזקים מפני החלשים.
אוהבים את הכתבה? שתפו אותה עם חברים, בעמוד שלכם ובקהילות שבהן אתם פעילים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

בית המשפט העליון, ברוב של שני שופטים כנגד אחד, קבע בעבר שכאשר נהג שגרם לתאונה הינו צעיר מן הגיל שנקוב בפוליסת הביטוח – חייבת חברת הביטוח לשלם פיצוי בגובה היחסי להפרש הפרמיות. לדוגמא, אם הפרמיה שנרכשה עלתה 1,000 שקלים, והפרמיה המתאימה לנהג צעיר עולה 2,000 שקלים, חברת הביטוח חייבת לשלם רק 50% מן הפיצוי שהיה משולם במצב רגיל.

 

 

בעקבות ערעור שהוגש לבית המשפט העליון על אותה פסיקה נוספו שני שופטים להרכב המקורי, שנותר איתן בדעותיו, ובשבוע שעבר היטו אלה את הכף לכיוון ההפוך: שלושה משופטי העליון סבורים שבמקרה כפי שתואר חברת הביטוח פטורה לחלוטין מתשלום פיצויים. כך התהפכה ההלכה הקודמת, ונקבע תקדים מסוכן למבוטחים.

אינני משפטן, אבל במהלך לא מעט שנות עבודה ככתב ביטוח ב'ידיעות אחרונות' נאבקתי ככל יכולתי נגד מה שנתפש בעיניי כעוולות שמבצעים בעלי כח ושררה כנגד האזרח הקטן, תוך ניצול פער הכוחות העצום בין הצדדים. זאת, לדעתי, תהיה גם תוצאת הפסיקה החדשה, בין השאר מכיוון שהיא קובעת תקדים מסוכן גם למצבים אחרים.

אין ולא יכולה להיות מחלוקת על כך שכאשר נוהג ברכב נהג צעיר שאינו מבוטח בהתאם למגבלות פוליסת הביטוח הוא מפר את תנאי הפוליסה, וכנראה אף מגדיל את הסיכון שחברת הביטוח נוטלת על עצמה. אגב, עניין זה לא לגמרי מוחלט והראיה לכך היא השוני בין טבלאות הגילאים בין חברות ביטוח שונות.

השאלה היא אם תוספת הסיכון הזו מקנה לחברת ביטוח פריבילגיה אוטומטית להתנער מתשלום פיצוי באופן אבסולוטי, וכשאלת המשך – האם פריבילגיה כזאת משרתת את כלל הציבור או פוגעת בו. כבוד השופט מלצר, אשר כתב את הכרעת הדין שבה אימץ את עמדת חברת הביטוח, פסק שההלכה הקודמת עלולה לפגוע בכלל הציבור מפני שהיא תוביל לייקור גורף של פרמיות הביטוח ככל שיותר מבוטחים יבחרו "לתחמן" ולרכוש פוליסות שלא תואמות את הסיכון האמיתי.

עם כל הכבוד, הניסיון שלי מלמד שחלק משופטי בית המשפט מנותקים מן המציאו בשטח, אחרת היו מבינים ששוק הביטוח תחרותי, ושבשנים האחרונות נכנסו אליו שחקנים חדשים וגם שיטות חדשות לחישוב פרמיות. לאורך זמן זה מפחית את תעריפי הביטוח, ומקרים כפי שנדונו כאן הינם שוליים ונדירים, ואין בכוחם להעלות את תעריפי הביטוח.

למעשה, דווקא הפסיקה החדשה פוגעת במבוטחים מפני שהיא עולה בקנה אחד עם מהלך שחלק מחברות הביטוח מנסות לקדם מזה זמן רב. החברות מתאמצות לכלול בחוזי הביטוח מגבלות שונות ומשונות, לפעמים כאלה שהמבוטח לא ער למשמעויותיהן. מי שמועד מתוך טעות, ולא מתוך כוונה מראש – ימצא את עצמו מעתה מול שוקת שבורה לאחר שחברת הביטוח זכתה לפטור מלא מתשלום פיצויים.

כך, למשל, יש חברות ביטוח שטוענות שנהג צעיר שנוהג ברכב ללא מלווה בתקופת הליווי דינו כמי שנהג ללא רישיון ולכן לא מגיעים לו פיצויים כלל (יש פסיקות סותרות בנושא). מצב דומה מתקיים כאשר נהג מסיע יותר נוסעים מכפי שמותר ברישיון הרכב, או כאשר נהג לא הפעיל את מערכת המיגון ברכב כאשר יצא ממנו לרגע קט. במקרה קיצוני אף יותר נטען שנהג שלא שילם את אגרת רישיון הרכב דינו כמי שנהג ללא רישיון, ולכן פטורה חברת הביטוח מתשלום פיצויים.

הפסיקה האחרונה מוסיפה נדבך על המסד הלא מכובד הזה, ובניגוד מוחלט לעמדת בית המשפט העליון אין ספק שהיא תפגע בציבור. התיאבון של חברות הביטוח עלול להיפתח כעת, והן יסרבו לפצות גם צד שלישי שייפגע בתאונה שנגרמה על-ידי מבוטח שלא עמד בתנאי הפוליסה. במקרה כזה יכול כל אחד מאיתנו להימצא במצב שבו הוא נאלץ לתבוע את הנהג הפוגע ו/או את בעל הרכב הפוגע אשר הרשה לנהג צעיר לנהוג ברכבו. אם לנהג שגרם לתאונה לא יהיו אמצעים לפצות אותנו ניאלץ לתבוע אותו בבית משפט, וזה תהליך מורכב, יקר וארוך. בינתיים, עד שתושג הכרעה, ניאלץ לממן את התיקון מכיסנו.

 

 

לחילופין, אם אנחנו מבוטחים בביטוח מקיף נוכל לתבוע את חברת הביטוח שלנו, אלא שמאותו רגע נאבד את כל הזכויות שלנו כמי שלא תבעו, והפרמיות שלנו יתייקרו בשנים הבאות.

זאת לעומת המצב הטבעי שבו חברות ביטוח, שמחזיקות מערכים מאומנים של חוקרים, עורכי דין ובעלי מקצוע, והכתפיים שלהן רחבות עשרות מונים מאלה של בעל רכב ממוצע – מתנהלות מול נהגים ובעלי רכב סוררים כאלה.

ההלכה הקודמת, שהתהפכה, היטיבה להציג אינטרס מאוזן, וזאת מפני שאפילו במקרה הגרוע שמישהו "תחמן" לכאורה את חברת הביטוח – הוא בסך הכל רכש ביטוח חלקי ולכן היה זכאי רק לפיצוי חלקי. לכן אפשר היה לצפות מבית המשפט העליון להתאמץ קצת יותר, להפגין יצירתיות, ולהגיע לתוצאה מורכבת אך הגונה יותר. למשל, אפשר היה לקבוע שנזקים לצד ג' ישולמו באופן מידי על-ידי חברת הביטוח, וזו תוכל לבחור אם לתבוע את המבוטח שלה בגינם. לגבי הנזק העצמי – די בפיצוי יחסי – למשל 50% מן הנזק – כדי לעודד מבוטחים שלא לנצל לרעה את השיטה, ולבחור בפוליסה שתגן עליהם באופן מלא בשעת הצורך.

התאבון של חלק מחברות הביטוח לא יודע שובע, וחבל ששופטי בית המשפט העליון סייעו להן להשביע אותו: לגבות פרמיה אך לא לשלם פיצויים.

  • Ad
  • Ad
  • Ad