Ad
בעקבות הבועה המושלמת: מזראטי לבנטה מודנה

בעקבות הבועה המושלמת: מזראטי לבנטה מודנה

בפרק הרביעי במסע המופלא של ב. מיכאל בעקבות "המכונית המושלמת לעומסי תנועה בישראל" הוא נזכר בכלי הרכב שהביאו אותנו עד הלום, ומגלה שמזראטי לבנטה הוא "אוטו עם פיצול אישיות"
אוהבים את הכתבה? שתפו אותה עם חברים, בעמוד שלכם ובקהילות שבהן אתם פעילים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

האמת? הוא הטעה אותי, האוטו הזה. כבר כמעט כעסתי עליו. ראיתי בו עוד נצר נתעב של חנופה לקהל, בגידה של הצמרת כדי להיענות לדרישות הקופה. בעצם, עוד מופע מוטורי של חילול הקודש.
אחר-כך נרגעתי. אחר-כך התרכזתי בו (ולא בי…). ואחר-כך התחלתי לחייך. לאחר 100-200 קילומטרים הוא שבה את ליבי.

 

בעקבות הבועה המושלמת: מזראטי לבנטה מודנה

 

נתחיל מן ההיסטוריה. שלי, לא של המכונית. פעם, לפני לא-מעט שנים, ידעה כל מכונית את מקומה (וגם נקראה בשם נקבה: "מכונית"). היו מכוניות כביש, היו מכוניות שטח, היו מכוניות ספורט. כולן נולדו למטרותיהן. נטילת מכונית כביש לשטח, הייתה מרשם בדוק לביקור במוסך. נטילת מכונית שטח למרוץ אספלט, הייתה מרשם לאסון. נטילת מכונית ספורט לטיול נינוח בכבישים הייתה מרשם לתסכול.

ואז הכל החל להתבלבל. כולן רצו להיות הכל. כביש-שטח-ספורט. ספורט-כביש-שטח. שטח-ספורט-כביש. נולדו ה-SUV, הקרוסאובר ושאר הכולבויניקים. אפילו לא ברור יותר אם לפנות אליהם בשם זכר – 'קרוסאובר' – או בשם נקבה. רק בשפיץ של הצמרת נותרו העקשנים. אלה שבכל זאת שמרו על ייחודם.

ואז גם הם החלו להיכנע. ראשונים, אם הסיד בעורקיי לא משבש את זכרוני, היו מרצדס. דווקא הם. ב-1997 הם הציגו SUV ראשון ועל חרטומו סמל שלושת השפיצים במעגל. אני רתחתי. למה הם עשו לי את זה? הלא זה ממש צלם בהיכל. בשביל מה? בשביל מי? ברשימת המוצרים שלהם הרי כבר הופיע, מאז 1979, G WAGEN – רכב שטח מופלא שמככב עד היום בחלומותיי המלוחלחים. אז למה?

זה היה מרצדס ML (לימים שונה שמו ל-GLE). "יש לו גם יכולות שטח" הם אמרו בהשקה שהתקיימה באלבמה שבאמריקה. ואני צחקקתי בליבי ומלמלתי לעצמי "בטח, בטח… יעלה בלי בעיה על המדרכה מול בלומינגדייל".
ואז יצאנו לשטח. שבילים בתוך יער אמריקני. איתי במכונית היה, אני די בטוח, רמי גלבוע. רב-נהג בשטח. נסענו. ראינו הר. עלינו עליו. שביל תלול להחריד. מפותל. גשם. חלק. גם בולדרים היו. ה-ML אפילו לא גנח. טיפס עד לקצה. רציתי לזלזל. לא היה על מה. התחלנו לרדת. למטה כבר עמדו נציגי היצרן, נרעשים ונפחדים. מנפנפים לנו בידיהם וברגליהם שנעצור. שלא ננסה אפילו לרדת את המורד המטורף הזה. גשם. חלק. מפותל. בולדרים… כשהגענו אליהם למטה, שאלנו אותם מדוע הם נפנפו בכל אבריהם. "קרה פה משהו כשלא היינו?" שאלנו אותם בנימוס מיתמם. ה-ML עמד בצד, והפעם הוא צחקק בליבו. הרמתי ידיים בכניעה. ה-SUV של מרצדס הוכיח שהוא מרצדס.

הבאים בתור להיכנע לצווי השוק היו, אוי לבושה, פורשה. פורשה! ההורים של ה-911 ירדו מהכביש אל השטח. ועם חמישה מושבים רחמנא ליצלן… הפעם ממש כעסתי. פורשה לא צריכים לטפס על קירות ולדלג על סלעים. הם צריכים להגעיש את האדרנלין בכבישים ובמסלולים.

אדון פורשה לא התרגש מן הכעס שלי. ב-2002 נולד ה-SUV שלו.'קאיין' קראו לבגידה שלהם במסורת. הפעם ההשקה הייתה בדרום ספרד. בכביש הוכיח קאיין די מהר שהוא ראוי לשאת את השם "פורשה". חיכיתי לקטע השטח. ושוב היה שם הר, ושוב היה שם שביל תלול, ושוב ירד גשם זלעפות (באנדלוסיה!!). האדמה הרטובה הפכה חלקה כמשטח קרח מרוח בשמן מכונות. אפילו ללכת היה קשה. אבל למה להאריך? קאיין העפיל אל הפסגה בקלות של עכביש על קיר. לעתים הוא אמנם התקדם הצידה כמו סרטן, (דיפרנציאלים מאוד נבונים הותקנו בו…) אבל תמיד המשיך. עד הפסגה. זו הייתה פיסת טכנולוגיה ונהיגה מרהיבים ממש. לא פלא. לא אני נהגתי. ליד ההגה ישב המאֶסטרו וולטר רוהרל, נהג הראלי האגדי.

בקיצור, שוב הובסתי. שוב הוכח כי יצרני-עילית מצליחים לשמור על ייחודם ואיכויותיהם גם כאשר הם מייצרים מכוניות-כלאיים.
נו, ובהמשך הצטרפו לחגיגת ה-SUV עוד ועוד שוכני-צמרת: ב.מ.וו, אאודי, יגואר, אסטון מרטין, לקסוס, ג'נסיס… ויש עוד. ואז הגיע גם תורה של שלישיית-העל האיטלקית: למבורגיני נכנעה ב-2018, פרארי בדרך, ומאזרטי נפלה ראשונה עם 'לבנטה'.

 

בעקבות הבועה המושלמת: מזראטי לבנטה מודנה

 

ואיתה, עם מזראטי לבנטה, יצאתי לשוטט בין פקקי ישראל. מנוע פרארי בן 3.0 ליטר, 350 כוחות-סוס, 250 קמ"ש. ממש כל מה שצריך בשביל האיילון בשמונה בבוקר… אבל 5 מטר אורך, 2 מטר רוחב, ו-1.7 מטר גובה הם בכל-זאת יתרון מסוים בג'ונגל הישראלי. וברגעי מזל נדירים, עת נפתח לפתע פתח של תקווה בפלונטר המכוניות, גם 0 ל-100 ב-6 שניות, ו-50 קג"מים די זמינים, הן מעלות מבורכות.

נתחיל מן העיצוב. לטעמי, הוא קצת בנאלי. דומה לכל אֶחיו במשפחות ה-SUV למיניהן. מן הצד, רק נחירי הנשימה האופייניים של מזראטי מעידים שכאן מדובר באצולה מוטורית. החוטם, עם סמל הקלשון משולש השפיצים של מזראטי, מקרין יותר נוכחות ואופי. הישבן קצת סתמי. אבל יש יתרון לא מבוטל במופע הצנוע הזה. הוא לא מנקר עיניים למי שלא מצוי בסודות עולם הרכב, אבל מעורר גלים של הערכה ואפילו קינאה בקרב מביני דבר. הנהיגה ב'לבנטה' היא בעצם מבחן לקהל הצופים. חלקם נותר אדיש, אך מיעוטם מעלים חיוך של ערגה. יש הרבה כבוד בסולידיות הזאת.

בפנים – עור אדום מקצה לקצה. הלכה הסולידיות… אבל יפה להפליא ומרשים לא פחות. ארגונומיה? בסדר. אפשר יותר טוב. גם כאן נדבקו קצת במחלת הכַּפְתֶרֶת המוגזמת. יותר מדי סוויטשים ושמיצ'ים. לא טרחתי ללמוד את מהות כולם. לו היו משאירים אצלי את המכונית לחודש-חודשיים, בוודאי הייתי משתלט על מלוא להטוטיה האלקטרוניים. בכמה מאות הקילומטרים שבילינו יחדיו, העדפתי להתרכז ביכולותיה בתחומים אחרים.
הרגעים הראשונים מחוץ לפקקים, גרמו לי לפלבל בעיניים בתימהון. אולי אפילו באכזבת-מה. גיליתי השהיית-טורבו קטנה (אותו הרף-עין של אי-תגובה כאשר דורכים בעוז על הגז), והגה שלא ירדתי לסוף דעתו. יותר מדי דעות משלו היו לו.

 

בעקבות הבועה המושלמת: מזראטי לבנטה מודנה

 

מה הולך כאן? האמנם שוב האלקטרוניקה שתלטנית מדי? ובכן, כן. הגמדים המחושמלים שוב מתערבים יותר מדי. ניתוק חד-משמעי של מערכת שמירת-הנתיב, ושחרור ההגה מן הצורך להפגין "ספורטיביות" מיותרת, השיבה אותו לדרך הישר. נדמה היה לי שגם הוא פלט אנחת-רווחה כאשר אישרתי לו להתנהג באורח טבעי.

על טיבה וסיבתה של "השהיית הטורבו" הגמדית לא הצלחתי לעמוד. היא ליוותה אותי לאורך כל הדרך. אבל התרגלתי. בסופו של דבר מדובר בשבריר שנייה. וכאשר השבריר חולף, רעמו המרהיב של המנוע והזינוק האיתן קדימה, משכיחים אותו לחלוטין, ומעלים במקומו חיוך זורח.

עיתונאי רכב אוהבים לספר, בעיקר כאשר מדובר במכוניות בעלות יומרות ספורטיבית, כי "הביאו את המכונית למגבלות". יא-עני אל גבול יכולותיה המוטוריות. ניחא. אני מאוד גאה כאשר אני מצליח להביא מכונית לגבול המגבלות שלי. אבל הפעם, בפקקיאדה שלנו, גם זה היה די בלתי אפשרי. לכן החלטתי להסתפק בהבאת המכונית לגבול המגבלות של המדינה. עמוס בשלושה נוסעים (זולתי), דהרתי לגבול ישראל וירדן בנהריים, בבקעת הירדן. פעם הגבול הזה היה פתוח. תיירים יכלו לעבור דרכו לירדן. לא עוד. עכשיו זה גבול נעול. גדרותיו המאיימות מעוררות את תחושות המתח והמרירות שמעורר כל גבול שהיה פעם פתוח, ונסגר. הביתן לבידוק "נוסעים נכנסים" עדיין ניצב על תילו, מט לנפול ונטוש. זולתו – רק גלעד יש שם לשבע הילדות שנרצחו כאן בידי חייל ירדני אחוז אמוק. המזראטי לבנטה התאימה לכאן כמו שאגרוף מתאים לעין. מדגישה בנוכחותה האלגנטית את תוגת המקום.

 

בעקבות הבועה המושלמת: מזראטי לבנטה מודנה

 

בדרך חזרה העזתי, בחיל וברעדה, לסטות מן הכביש ולהכתים את צמיגי המזראטי בעפר הארץ, עד אל ערוץ הירדן ממש. כמעט 150 מטר על אדמה נטולת אספלט! היא עמדה בכך בגבורה, והייתה מאוד פוטוגנית על גדות הנהר (שהוא בעצם, נחל די קטנטן). במלים אחרות: אינני יכול לומר דבר על יכולות שטח כלשהן של הלבנטה. מחמת הנימוס וחוסר הרצון להשיב אותו לבעליו עם שריטות או חבטות – אפילו לא ניסיתי.

בשני ימי המבחן נזדמנו לי לא-מעט כבישים פנויים ומפותלים כדבעי. הכבדתי קצת את רגלי על המצערת, ומזראטי החל לכבוש את ליבי. הוא ניחן, כך הוא לימד אותי, בכמויות נכבדות ומרשימות של אותו חומר נדיר ומסתורי הנקרא "אופי". אותו משהו ייחודי המבדיל בינו לבין מכוניות אחרות. האם זה רק נהמת המנוע המופלאה שגורמת לנוסעים להשתתק ולהתמכר לצלילים? האם זו רק התנהגות הכביש המדויקת, הצייתנית, ו – איך אומרים את זה בלי לצאת אידיוט – החריפה? האם אלה הכוח והמהירות השופעים? ואולי החדווה המיוחדת במינה שבה הוא גומא פניות, גם תובעניות, גם חדות, כאילו חוקי הפיסיקה סרים למרותו? ואולי זה כל האמור לעיל גם יחד. בקיצור, המזראטי לבנטה היא מכונית עתירת אופי. אין בשום פנים לטעות במוצאו, במסורתו, ובייחוסו. הוא איטלקי לגמרי, והוא בהחלט מזראטי.

 

בעקבות הבועה המושלמת: מזראטי לבנטה מודנה

 

בעצם, מדובר במכונית עם פיצול אישיות. לא רק שתי אישיויות כמקובל, אלא שלוש. כי שלושה תפקידים הוטלו עליו: להיות מזראטי למען האוחז בהגה, להיות SUV למען היושבים במושבי הנוסעים, וגם להיות ג'יפ למען המבקשים לטפס על קירות ולפצח סלעים. על ה"שטח", כאמור, אינני יכול להעיד. לא ניסיתי. אך בשני התפקידים הנוספים הוא עומד בכבוד: את "המזראטיות" לנהג אני בהחלט יכול לאשר. וגם במשימת השינוע הנינוח של הנוסעים הוא ביצע באופן מוצלח בהחלט. הם אמנם לא משופעים בלהטוטי נוחיות כמו אצל כמה מן המתחרים, לא מושבי "ביזנס קלאס", לא מסאז', לא מסכי טלוויזיה. אבל הם נהנים מהרבה מרחב מחייה, מושבים נוחים ומהודרים, וראות משובחת. לעתים, כאשר הנהג משתובב, הם עלולים להעלות כמה טיפות זיעה על המצח, או להידרך במושביהם. אך הבטחון המוחלט שהמכונית מקרינה, גם במהירויות לא מקובלות, מרגיעה אותם חיש-קל.

מזראטי לבנטה מודנה היא, על כן, מכונית הנהנית מסכיזופרניוּת ברורה, מהנה ומבורכת. 730,000 שקל והוא (או היא) שלכם.

 

בעקבות הבועה המושלמת: מזראטי לבנטה מודנה

  • Ad
  • Ad
  • Ad
  • Ad