שופט בית המשפט לתעבורה בעכו, יעקב בכר, הקריא היום (ה') את הכרעת הדין בנוגע למצלמות המהירות האלקטרוניות מסוג גאטסו, שמכונות בישראל א-3, וקבע שהעדויות שהובאו בפניו מוכיחות שיש להן בעיית אמינות. עד כאן החלק הפחות דרמטי בהכרעת הדין.
השופט בכר, אמנם בנימוס רב, קובע קביעה הרבה יותר חמורה ומזעזעת, לפיה גם לנציגי התביעה המשטרתית יש בעיית אמינות.
ההליך בבית המשפט בעכו, שבו יוצגו כ-20 נאשמים בידי צוות הגנה בראשות עו"ד תומר גונן, היה החשוב ביותר מבין לא מעט תיקים שמתנהלים בנושא זה בבתי המשפט ברחבי הארץ, וזאת בזכות הגילויים החשובים הרבים שנחשפו במסגרתו. ההליך נפתח לפני כחמש שנים, ובמהלך הזמן הזה הסתבך אילן כרמית, מי שרואה את עצמו כמועמד לניהול מכון התקנים, בחשד לעדות שקר בבית המשפט. כמו כן נחשפה התנהלות מביכה, לא אתית, וספק פלילית, של בכירים במשרד לביטחון הפנים ובמשטרה.
השופט בכר, בהכרעת דינו, קובע שהמשטרה לא הצליחה להוכיח שמצלמות המהירות אמינות והוא מגיע למסקנה הזאת במספר דרכים מקבילות, והקביעה המהותית ביותר בעניין זה היא שתו התקן שניתן למצלמות על-ידי מכון התקנים "יותר טוב שלא היה ניתן".
השופט בכר קובע שאילן כרמית, אשר העיד כעד תביעה מטעם מכון התקנים, שיקר בעדותו, או בלשונו של השופט בכר: "בנסיבות אלו, יש להסיק את המסקנות הבאות: המומחה לא אמר אמת בביהמ"ש עת העיד שהוא ואחרים מהמכון נכחו בניסויים שבוצעו בהולנד לצורך דיוק המדידה של המערכת. בהתאם , יש לתת לעדותו משקל נמוך בכלל". השופט בכר מסביר שחיזוק לטענות התביעה לגבי הפגמים של תו התקן שניתן למצלמות מתקבל מעצם העובדה ש"לא העיד כל נציג אחר מהמכון ביחס לניסויי שלכאורה בוצעו… לא הובאו לעדות המומחים ההולנדים שחתומים על דו"ח בדיקות יחידת הקצה שבוצעו לכאורה במעבדה. לא הוגש כל מסמך מטעם המאשימה המעיד על הניסויים שבוצעו…
לאור האמור לעיל, לא הוכח כי בוצעו הניסויים הדרושים לצורך בחינת דיוק המדידה ואמינות המערכת. מדובר בהליך פגום ומוטב היה בנסיבות שפורטו לעיל שתו התקן לא היה מוענק למערכת מלכתחילה. מלבד הבדיקות הנ"ל שאת תוכנן לא ניתן לאמת, המאשימה לא הוכיחה את תקינות המערכת בדרך אחרת…"
החלק הדרמטי ביותר בהכרעת הדין מתייחס להתנהלות של מחלקת התביעות המשטרתית, אשר ניהלה את פרשת התביעה במשפט. "אינני יכול שלא להתייחס להתנהלות התמוהה של המאשימה ביחס לעדותו של המומחה", כותב השופט בכר. "כידוע, עורכי הדין, ובכלל זה התביעה, משמשים בין היתר, כקצינים של בית המשפט ( Officer of the Court), ומוטלת עליהם החובה לעזור לבית המשפט "לעשות משפט"… ספק בעיני אם ניתן לראות את המאשימה כמי שהתנהלה כ"קצין בית המשפט" שכן חרף העובדה כי הודעת המייל אותה קיבלה המאשימה מהמומחה ביום 25.10.16 באשר לאי נוכחות המכון בבדיקות שנעשו בהולנד, טרחה המאשימה להודיע על כך לביהמ"ש רק כשנה וחצי לאחר מכן… אינני משכיל להבין מדוע נהגה כך המאשימה ביחס לראיה כה מהותית בעלת השלכות דרמטיות על ההליך כולו, והיה עליה לעדכן את ביהמ"ש וצוות ההגנה מיד עם קבלת אותה הודעת מייל מהמומחה. התנהגותה זו של המאשימה אינה מתיישבת עם חובתה הבסיסית כ"קצין בית המשפט", ובוודאי שלא עם החובות המוטלות עליה כמי שמייצגת את הרשות התובעת במדינת ישראל".
השופט בכר התייחס גם לניסיון של המשטרה "לדחוף" להליך ניסויים שבוצעו כביכול בישראל, ולגבי זאת אומר את הדברים הבאים: "שוב, אינני יכול שלא לתהות על אופן התנהלות המאשימה. מחד גיסא, מבקשת המאשימה לקבל את גרסת המומחה עפ"י מקצועיותו הרבה (למעט חזרתו מעדותו באשר לנוכחות נציגי המכון בניסויים), לרבות דעתו המקצועית שלא ניתן לבצע בארץ ניסויים שיעידו על אמינות המערכת, אך מאידך גיסא, מבקשת היא להוכיח את אמינות המערכת על סמך אותן בדיקות התרשמות והשוואתיות שבוצעו בארץ.
עבודת קודש
לזכותו של עו"ד תומר גונן, אשר הוביל את התיק יחד עם צוות עורכי הדין יוסי יעקבי, כפיר דור וערן בר אור, צריך לומר ראשית לכל שבשונה מלא מעט עורכי דין אחרים בתחום זה הוא השכיל לעבוד בצוות ולגבש קבוצה שלא יראה מפני "המערכת".
כידוע, כתוצאה מהליך זה הורתה הפרקליטות על הפסקת המשלוח של דוחות מהירות חדשים עד אשר תוכח אמינות המצלמות, ולידיעת בית המשפט והציבור הובאה עדותו של המהנדס טוביה סגל אשר מקעקע לא רק את עצם שיטת הגילוי והמדידה של המערכת אלא גם את שיטת הכיול והבדיקה התקופתית שלה.
מבחינה משפטית אין לתוצאת ההליך לכשעצמה כל השפעה על פסיקותיהן של ערכאות אחרות, והיא גם לא תשנה את החלטת הפרקליטות והמשטרה אם לחדש או לא לחדש את משלוח דוחות המהירות שמונפקים ממערכת א-3.
אגב, אחת התופעות המעניינות שקרו, במקרה, היא שהפסקת משלוח הדוחות של פרויקט א-3 חלה במקביל לירידה המשמעותית ביותר במספר ההרוגים בתאונות דרכים מאז שנת 2012, שהיא גם השנה שבה החל פרויקט המצלמות לפעול. אפשר לומר בציניות שכל עוד הפרויקט הזה פעל נמצא מספר ההרוגים בעליה, והירידה במספר ההרוגים מקבילה למועד עצירת הפרויקט. כמובן שמדובר במידה מסוימת בצרוף מקרים, אלא שיש בו כדי להוכיח, למי שעדיין היה זקוק להוכחה כזאת, שהמוטיבציה להפעלת מצלמות מהירות בישראל לא קשורה בשום אופן לבטיחות בדרכים.
ואכן, ברקע פועלת מוטיבציה כלכלית אדירה לחידוש מהיר של פעולת מכונת המזומנים האדירה הזאת, וגם האגו האישי והמקצועי של בכירים במשרד לביטחון הפנים ובמשטרה משחק תפקיד לא מבוטל. אזרחי מדינת ישראל שילמו, מתוך קופת המדינה, כ-350 מיליון שקלים כדי לקנות ולהציב את המערכות – למרות שעוד לפני רכישתן כבר היה ידוע שמדובר בטכנולוגיה מיושנת ושהיא לא תסייע להפחתת תאונות הדרכים, ומידי שנה עולה התפעול השוטף של המערכת כ-30 מיליון שקלים נוספים.
סכומים אלה מתגמדים כמובן ביחס לכמיליארד שקלים שנגבו עד היום כקנסות מאזרחי מדינת ישראל, ועל אף שזה כסף שנכנס לקופת המדינה עדיין מדובר במס לכל דבר ויש לו השלכות כלכליות וחברתיות לא מבוטלות.
מבחינה ציבורית הושגו כל ההישגים שמתוארים כאן גם ללא כל קשר להכרעה בתיק, ובכל זאת יש לה משמעות ציבורית ותקשורתית, ודאי עבור כל מי שעקב אחרי תיק זה בשנים האחרונות.
