מה מפחיד ומסוכן יותר ברכיבה על אופנועים: הנהגים שמסביב או המכשולים הקטנים והגדולים שמציב בפנינו הכביש עצמו?

בדרך כלל, התשובה היא גם וגם, והמהדרין מוסיפים גם את מיומנות הרכיבה של הרוכב ובעיקר את ה"אוויראות" שלו, כלומר יכולתו להבין מה קורה מסביב ולנהוג בהתאם.

ימאהה 'טריסיטי' החדש, עליו רכבתי בהשקה הבינלאומית לעיתונות שאליה הוזמנתי על-ידי היצרן והיבואן, נועד לצמצם לכל הפחות שני נעלמים במשוואה הזאת: את רוב הצרות להם גורם תוואי הנסיעה, כלומר את פגעי הדרך, וגם חלק מן התקלות שנגרמות בגלל מיומנות רכיבה לא בשלה.

מבחינה זאת כדאי לפתוח דווקא ב"תירוץ" של ימאהה לכניסתה לתחום האופנועים בעלי שלושה גלגלים: שאיפתה לספק כלי לרוכבים חדשים, ולהחזיר אל שורותינו את מי שפרשו מהן לאחר טראומת החלקה, אובדן שליטה או סתם בגלל תחושת חוסר ביטחון.

עוד לפני שאתאר את הכלי וכיצד הוא מתנהג אפשר להתחיל דווקא בשורה התחתונה ולומר ש'טריסיטי' לא רק עומד ביעדים שהוצבו לו, הוא אפילו קולע בול למטרה, הוא מומלץ ביותר ככלי למתחילים, ועושה עבודה טובה ככלי רכב עירוני יעיל ונהדר.

מה זה?

מבט חטוף אחד מספיק כדי להבין ש'טריסיטי' הוא אופנוע בעיקרו, אבל עם שני גלגלים קדמיים, וזה, כידוע, לא חידוש גדול למרות שמדובר בתצורה מאד לא נפוצה עדיין.

האמת צריכה להיאמר, והיא שאני לא מאלה שהתחברו לקונספט של MP3 שאותו בראה לפני כשמונה שנים סדנת מארבזה האיטלקית עבור חברת פיאג'יו.

זה לא שפסלתי אותו לגמרי, שהרי אי אפשר להתעלם מן היכולת הברורה של MP3 להיכנס במהירות ובביטחון לתוך פניות – איטיות או מהירות – ולנוע בתוכן כמו קטר עלי מסילת ברזל. גם הקטע של לנעול את המתלה הקדמי שלו כשעומדים ברמזור, ולשבת עליו "בלי רגליים" הוא בהחלט חביב.

אבל הסרבול, הרוחב, ובעיקר המשקל הרב מלפנים, שממנו נובעת סרבנות מובנית כלפי ניהוג מהיר וזריז, יצרו אצלי אנטגוניזם כלפי הז'אנר הזה – אפילו כשהוא הולבש לימים על כלי "ספורטיבי" יותר כמו ג'ילרה 'פוקו'.

חלק מתחושת הביטחון שלי בהתחמקות מכלי רכב אחרים, למשל, נובעת מן הזריזות של הכלי עליו אני רוכב, וזו אחת הסיבות שאני פחות מחובר לתלת-גלגליים או לאופנועי קאסטום, להבדיל.

ימאהה, שהשתעשעה עם רעיון האופנוע בעל שלושה וארבעה גלגלים מזה כמעט עשור, לא מיהרה לחסל את ההגמוניה של פיאג'יו אבל כאשר קפצה למים העמוקים היא עשתה את זה בדרכה המיוחדת.

'טריסיטי' מתגלגל בעקבות אותו קונספט בסיסי של שני גלגלים מלפנים, אבל תוכנן מראש ככלי קל לשליטה, וקל פיזית, שנועד לשמר את תחושת ההנאה מרכיבה על כלי דו-גלגלי.

וזה עובד. נדמה לי שלא חלפו יותר מחמש דקות למן הרגע שבו התיישבתי על המושב המרווח יחסית של וסחטתי את המצערת ועד שהוא סיים לפרק אצלי את כל מטען העויינות שצברתי כנגד אופנועים בעלי שלושה גלגלים.

ההגדרה של כלי קל (152 ק"ג), קטן פיזית, עירוני, ומונע באמצעות מנוע קטן-נפח (וחלש יחסית) שמתאים לדרגת רישיון הרכיבה הבסיסית ביותר, יצרה מוצר שהרבה יותר קל להתחבר אליו ונעים להשתמש בו.

נראה טוב?

יש משהו בפוזה של פיאג'יו MP3 שמשדר כבדות ואולי אף מייצר קצת אנטגוניזם כלפיו, אם כי לזכות הגודל הפיזי שלו – ובעיקר מפתח הגלגלים הקדמיים – יש יתרון חשוב היות שבמדינות מתוקנות אפשר לרכב עליו עם רישיון נהיגה במכונית ואין צורך ברישיון מיוחד לאופנוע.

טריסיטי לא נהנה מן ההנחה הזאת היות שמפתח הגלגלים שלו צר מידי, אולם מכך גם נובע יתרון ההתנהגות שלו, וכך גם משתפר כושר התמרון שלו בנהיגה עירונית צפופה.

טריסיטי מיוצר בתאילנד עבור העולם כולו, ואחת המשימות שלו היא להיות כלי "משתלם כלכלית", שלא לומר זול.

התוצאה היא כלי פשוט מאד, גם בעיצוב וגם מבחינת השימוש בחומרים, אבל כל זה לא בא על חשבון תחושת האיכות. נהפוך הוא: הפלסטיקה עושה רושם איכותי מאד, המשטחים חלקים, צבועים יפה ובעלי גימור טוב, ובאף מקום לא מתקבלת תחושת סגפנות או חסכון על חשבוננו.

חיבור המושב לגוף, בעת שהוא פתוח, ראוי היה לציר יותר מסיבי שגם ישרוד לאורך זמן.

העיצוב הכללי של הכלי פשוט מאד, נקי, חלק ונעים לעין, וכך גם שאר ה"איברים" שלו – משטח יעיל ונוח לרגליים, מושב נוח ותומך שממוקם בגובה אידאלי, מפלט בעיצוב נקי ומראות יעילות שממוקמות היטב.

אני ממש לא אוהב לוחות תצוגה דיגיטליים ולא סומך עליהם, אבל זה מה שיש כאן, והתצוגות שלו ברורות יחסית ועושות את העבודה באופן סביר.

מתבקש היה אמנם למצוא תאי אחסון קטנים על המשטח הגדול שמול הרוכב, אולם לדברי מהנדס המוצר האפשרות הזאת נזנחה לא מטעמי חסכון אלא בגלל מימדי הכלי.
לדבריו, בדגם החימר שבו נבחן העיצוב הסופי של טריסיטי היו תאי אחסון, אולם הם התחככו בברכי המפתחים ולכן הוחלט שלא לכלול אותם.

עושה את העבודה?

ההגדרה של ימאהה כאמור, היא "קטנוע עירוני עם מנוע בנפח 125 סמ"ק שמיועד לרוכבים מתחילים וחוזרים".
כדי להגשים אותה חייב כלי כזה להיות בראש ובראשונה קל ונשלט בקלות, כזה שמתחברים אליו ברגע שבו מתיישבים עליו ומכאן והלאה זוכים בשקט נפשי. אם ההגדרה הזאת מקובלת על כולם הרי ש'טריסיטי' בהחלט עושה את העבודה.

תכנון המתלה הקדמי של ימאהה פשוט מאד, ושונה מזה של מארבזה ופיאג'יו ראשית לכל בכך שהוא משתמש ברכיבים פשוטים, כמעט פרימיטיביים, ומוכרים מאד מהעולם הדו-גלגלי.
הגלגל מוחזק על-ידי בולם טלסקופי קונבנציונלי, והטריק הגדול הוא חיבור מקבילי, עשוי אלומיניום, ששומר על כך ששני הגלגלים יקבילו זה לזה, ייטו יחד לאותו כיוון ובאותה זווית, אבל לכל אחד יישמר חופש תנועה אנכי עצמאי.

כדי להימנע משימוש בבולם עבה, אשר לא רק שהיה מגדיל את המשקל מלפנים אלא גם יוצר קשיחות לא רצויה, הנדסו מהנדסי ימאהה טריק חדש: הבולם צר יחסית, אבל נראה כאילו שמאחוריו צמוד בולם נוסף.
למעשה, בעוד שמלפנים נמצא בולם אמיתי, החלק האחורי לא מכיל קפיץ או שמן, זהו רק מוט מייצב שנע בתוך צילינדר כדי לשפר את היציבות.

ההתנעה קלה, ומעוררת לחיים מנוע עם צליל נוכח אך נעים. מכאן, ועד למהירות של כ-60 קמ"ש, מתקבלת תאוצה מאד לינארית ונעימה – לא חזקה במיוחד אבל כזו שמספקת קצב התקדמות טוב מאד.

תגובת המנוע נינוחה ונעימה, ללא שמץ של גמגום מחד או התפרצויות כח מאידך, וזה בדיוק מה שמבקש לעצמו הרוכב הצעיר או הסולידי.

הבלימה משולבת, כלומר שהמנוף הימני מפעיל רק את הבלמים הקדמיים ואילו השמאלי מפעיל גם את האחוריים וגם את הקדמיים. תחושת הבלימה טיפ-טיפה חלשה, אבל גם זו לטובה כאשר זוכרים שקהל היעד מעדיף להימנע מהפתעות בדמות נעילת גלגלים.

עד כאן תיארתי קטנוע עירוני סימפטי ואיכותי, וזה הזמן להגיע לעיקר: האמנם באמת טובים השניים?

איך זה נוסע?

כאמור, כאשר התיישבתי לראשונה על 'טריסיטי' נשאתי איתי מטען לא קטן של אנטגוניזם כלפי האנדרוגנוסים התל-גלגליים, ולא באמת ציפיתי למשהו מאד שונה.

כמה דקות לאחר מכן כבר מצאתי את עצמי עושה כמעט כל דבר שיכול להיות מנוגד לאינסטינקט האופנועני: מתקרב במהירות אל שפות מדרכה בזויות אלכסוניות מפחידות, וגם מטפס עליהן, מחפש כל חריץ – לאורך, לרוחב או באלכסון לדרך, כדי לטבול בו את אחד הגלגלים, מתרסק בכוונה לתוך בורות וסדקים באספלט, מדלג על מדרגות, גם זה באלכסון, מטפס על כל דבר בר טיפוס, מחפש כל שיפוע אפשרי קדימה, אחורה והצידה, ועיקר העיקרים: מאתגר את הכלי הזה בבלימות חזקות בתוך פניות, ומשתדל להאיץ ולהאט בתוכן באופן שהיה שולח אותי בהחלקה מפוארת עם כל קטנוע קטן גלגלים, וגם עם חלק לא מבוטל מקרב האופנועים.

ערב קודם לכן, במסיבת העיתונאים, הבטיחו לנו אנשי ימאהה "כלי שנוטה לתוך הפניה" (ומשפחה שלמה של כלים נוספים שצפויה בעקבותיו), והנהיגה על טריסיטי הוכיחה שהם בהחלט שמו את הכסף שלהם היכן שמונחות המילים.

חלוקת המשקל המוצהרת היא 50-50 (לדברי ימאהה, הצבת מיכל הדלק בנפח 6.6 ליטר במרכז הכלי, מעל המנוע, נועדה לשמר את חלוקת המשקל האופטימלית בכל מצב של המיכל), וזאת כנראה אחת הסיבות להיגוי הקליל והנעים.

'טריסיטי', נענה בקלילות לפקודות ההיגוי, נכנס ברצון ובחדווה לתוך הפניה, ומשדר מסר מאד נעים ומרגיע אפילו בתוך פניות איטיות על שיפועים עולים או יורדים.

הגעת מהר מידי לתוך פניה? אין צורך לעצום עיניים ולהתפלל: בלום, אפילו בעוצמה, וצמד הגלגלים יספוג את טעות הנהיגה שלך בקלילות וללא מחאה.

כל אחד משני הצמיגים הקדמיים אמנם צר מאד, אבל העבודה המשותפת שלהם מספקת יציבות רבה ודבקות במשימה. תחושת היציבות – גם כיוונית וגם בתוך פניות – שמוכרת מאופנועים עם גלגלים גדולים, מתקבלת כאן יחד עם קלילות היגוי וזריזות שאופיינית לגלגלים קטנים.

הכלי הזה, שנוטה בקלות ובזריזות לתוך פניות וכמעט לא משדר תחושת סרבול, לא רק "מאלץ" כל רוכב בעל ניסיון למתוח איתו את גבולות המוכר ולנסות מחדש כל מה שאי פעם גרם לדפיקות לב או לכאבים פיזיים (ואף מעבר לכך), הוא גם משדר תחושת "עמיד בפני אידיוטים" – כמו כלב לברדור שסובל באדישות את ההצקות של פעוטות.

לא משנה מה תעשה איתו, ואיזו טעות נהיגה תבצע – הרושם הוא שטריסיטי יתגבר על זה באדישות, לפחות כל עוד שלא מדובר במשהו שקשור לגלגל האחורי.

מה שקורה בפועל מתחת לכידון הוא שכאשר גלגל אחד נכנס "לצרות" הוא כאילו "מבוטל", והגלגל האחר נוטל את נטל ההיגוי ואת אחיזת הכביש. היות שמהנדסי ימאהה הצליחו – בדרך מופלאה כלשהי – לבטל את ההשפעה ההדדית של הגלגלים הקדמיים זה על זה, הגלגל ש"הסתבך" לא מושך אחריו את הכלי כולו.

בשורה תחתונה, מה שמתקבל הוא כלי אדיש ורגוע ובעיקר מאד נוח, שמצליח להעלים כמעט לגמרי את כל קמטי האספלט ולשדר לרוכב רמת נוחות גבוהה מאד ותחושת ביטחון חסרת תקדים.

הצד האפל, ויש כזה, הוא אובדן די מוחלט של התחושה של מה שנעשה מתחת לכידון, אבל כמו שאמר הבוגד ב'מטריקס' לפעמים "בורות היא ברכה" ועדיף לא לדעת…

התלונה העיקרית שלי כלפי נוחות התפעול הכללית נוגעת לזווית של מושב הרוכב אשר שולחת את הישבן מעט יותר מידי קדימה ולכן קצת לא נוחה לאורך זמן, אבל מעבר לכך זהו מושב מרווח, בגובה טוב כאמור, ולכן מאד נוח לרכב עליו בעיר.

נותן בגז?

לא באמת ציפיתי שכלי עם מנוע בנפח 125 סמ"ק, שני שסתומים לצילינדר ו-11 כ"ס יחרוך את האספלט, ולא באמת הופתעתי כאשר התבשרתי שאנשי ימאהה בחרו את אמסטרדם כמוקד ההשקה שלהם.

בחלק זה של הולנד השטוחה אי אפשר למצוא גבעות והרים מאתגרים, אבל אפילו כאן ניכר בטריסיטי שמהירות ותאוצה עוצרות נשימה הם לא הקטע שלו.

המנוע, כאמור, מספק תאוצה סבירה ולינארית עד למהירויות של 60-70 קמ"ש, די והותר לתנועה עירונית, ומכאן והלאה הוא די מתאמץ להגיע ל-90-100 קמ"ש "על השעון".

מהירות כזאת עלולה להיות לא מספקת לרכיבה בנתיבי איילון או בכבישים בינעירוניים, מה שעלול להגביל את השימושיות עבור מי שמתגורר בפאתי גוש דן או מחוצה לו.

נכון אמנם שרבים מכלי ה-125 סמ"ק לא נוסעים הרבה יותר מהר, אבל מצד שני לא נעים (ובטווח הארוך גם עלול להיות יקר) להימצא כל הזמן בשיא ההספק והמהירות של המנוע.

מצד שני, אם נחזור להתחלה ונתמקד בלקוח שימאהה מבקשת לעצמה עם הכלי הזה נקבל את מי שממילא נוהגים (ולכל הפחות אמורים לנהוג) במתינות.

לקנות?

ככלי עירוני, שאמור להיות שימושי מאד, קצת חסר לי מקום אחסנה מתחת למושב (קסדה מלאה תיכנס בדוחק ולא תותיר עוד מקום לדבר), אבל סביר שיהיו מי שיפתרו את זה על חשבון כיעור הכלי כאשר יוסיפו לו ארגז מאחור.

הג'וקר שטריסיטי שולף ברגע הקריטי, שבו צריך להכריע אם הוא משתלם או לא, הוא תג מחיר מפתה. אמנם לא מדובר בכ-3,300 דולר – המחיר שלו ברוב מדינות העולם, אלא בכ-23,000 שח (לא סופי), ובכל זאת זהו מחיר די שקול למחירי ה-125 האיכותיים ולא הרבה יותר יקר מה-125 הפופולריים כמו סאניאנג ג'וירייד (16,500 שח) או קימקו ניו דינק (15,500 שח).

מחירו המשוער של טריסיטי כלל לא בר השוואה לזה של MP3 שאמנם מוצע עם מנוע הרבה יותר חזק אבל עם תג מחיר כמעט כפול (45,600 שח), וממילא לא מתאים לבעלי רישיונות של מתחילים.

שורה תחתונה, ובהנחה שהמחיר הסופי באמת יהיה אטרקטיבי, היא שטריסיטי 125 בהחלט עומד ביעדים שהוצבו בפניו: הוא נוח, יעיל, נעים, מעלים היטב את פגעי האספלט, ועיקר העיקרים – זהו כלי חסין מפני טעויות נהיגה.

אופנוענים פעילים בעלי ניסיון עלולים לחוש כלפיו את אותה אהדה ששמורה אצלם לאופניים חשמליים, מפני שאי אפשר לומר עליו שהוא כלי מרתק ומהנה במיוחד, אבל מי שלא שרד את התחום מפני שאשתו אמרה לו שהיא לא מוכנה שהוא ירכב על דו-גלגלי יוכל כעת לחזור אלינו לאחר שיאמר לה שהוא קיבל גלגל שלישי, ושזה באמת כלי רגוע ומיושב.